ויקיפדיה:מיזמי ויקיפדיה/אתר האנציקלופדיה היהודית/ערכים ששוכתבו או הורחבו באנציקלופדיה היהודית/פרייה ורבייה

מצוות פרו ורבו
(מקורות עיקריים)

מקרא	בראשית, ט', ז'
משנה	מסכת יבמות, פרק ו', משנה ו'
תלמוד בבלי	תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף נ"ט, עמוד ב'
משנה תורה	הלכות אישות, פרק ט"ו
שולחן ערוך	אבן העזר, סימן א'
ספרי מניין המצוות	ספר המצוות, עשה רי"ב ספר החינוך, מצווה א'

פרייה ורבייה היא מצוות עשה מהתורה המחייבת כל גבר לשאת אישה ולהביא ילדים לעולם. עבור אישה, המצווה נחשבת כמצוות "רשות", שבמסגרתה יש לאישה מצווה בקיום יחסי אישות במסגרת נישואין כדי להוליד ילדים. מהתורה החובה על הגבר חלה כל עוד לא הביא בן ובת, ומדברי חכמים יש חובה להמשיך לפרות ולרבות כל זמן שיש בו כח, ויש שפירשו שהכוונה לפחות עוד שני ילדים, כדוגמת מה שצוותה התורה. מצווה זו היא המצווה הראשונה המופיעה בתורה, ולחלק מהדעות כל בני אנוש נצטוו בה; ממתן תורה ואילך המצווה שייכת רק לעם ישראל.

מקור המצווה

מקורה של המצווה הוא בספר בראשית: ”וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ”.

טעות נפוצה רואה כמקור למצווה את הפסוק ”וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱ-לֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱ-לֹהִים: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ, וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ”, אך מדובר שם בברכה בלבד, כפי שגם הדגים בורכו לפני כן.

טעמי המצווה

מטרת המצווה היא שיהיה העולם מיושב.

בעל ספר החינוך מוסיף, שהיא "מצווה גדולה" שבסיבתה מתקיימות כל המצוות בעולם - שכן אם לא יהיו אנשים לא יהיה עולם, ו"לא ניתנה תורה למלאכי השרת". דון יצחק אברבנאל מדגיש, שהמטרה שהאנושות תתקיים חשובה יותר מאשר פרישות ודבקות בשכלתנות.

חשיבות המצווה

חז"ל הדגישו את חשיבות מצווה זו באומרם: "כל מי שאינו עוסק בפריה ורבייה הרי זה שופך דמים ומבטל את הדמות, שנאמר: כי בצלם א-לוהים עשה את האדם, ואתם פרו ורבו".

דיני המצווה

מספר ומין הילדים

המצווה מחייבת כל גבר להוליד שני ילדים פוריים. נחלקו תנאים במין הילדים הנדרש לקיום המצווה: לדעת בית שמאי המצווה היא בשני בנים, ולדעת בית הלל המצווה היא בבן ובת. להלכה קיום המצווה הוא בשני ילדים: בן ובת.

חכמים הוסיפו שאף לאחר לידת בן ובת קיימת חובה להוליד עוד ילדים נוספים, שכן כל אדם נוסף שנולד הוא בעל ערך רב, וריבוי הילדים הוא ברכה, וכך הדברים ברמב"ם: ”אף על פי שקיים אדם מצוות פריה ורביה (בבן ובת), הרי הוא מצוּוֶה מדברי סופרים שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כוח, שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם”. סיבה נוספת לדברי חכמים היא כדי לוודא יותר את הישרדות צאצאיו, שכן ייתכן כי מי מילדיו ימות או יהיה עקר או יישאר רווק, בהתאם לדברי רבי יהושע: ”היו לו בנים בילדותו – יהיו לו בנים בזקנותו”, שנאמר ”בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ, כִּי אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵי זֶה יִכְשָׁר, הֲזֶה אוֹ זֶה, וְאִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים”.

יש מי שציין שתי מדרגות במצוות חכמים: הראשונה, חובה השווה לכל נפש, כארבעה עד חמישה ילדים. השנייה, מצווה להוסיף עוד ילדים, כל זוג לפי כוחו.

מכירת ספר תורה או שחרור עבד לצורך קיום המצווה

למרות שקיים איסור למכור ספר תורה, כדי לשאת אישה מותר למכור ספר תורה. כמו כן, על אף שאסור מהתורה לשחרר עבד כנעני, מי שהוא חציו עבד וחצי בן חורין (כגון שהיה שייך לשניים, ואחד שחררו מהעבדות) - חייבו חז"ל לשחררו לגמרי, כדי שיוכל להתחתן וללדת, שכיוון שהיא מצווה כללית כוחה גדול והתירו לעבור על לאו מהתורה כדי לקיימה, מה שלא היו מתירים עבור מצווה רגילה.

כמצווה כללית

מעבר למצווה המוגדרת (שיש שפטורים ממנה, כגון נשים), קיים גם מרכיב כללי למצווה זו, על פיו מחויבים כולם לפרות ולרבות כדי ליישב את העולם. מצווה זו נעדרת גדרי חובה מוכתבים, אלא היא יסוד וייעוד שמחייבת את ההשתדלות והשאיפה לקיום פרייה ורבייה. חז"ל הסמיכו את חיוב זה על הפסוק ”לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ”. היתר מכירת ספר תורה כדי לקיים פרייה ורבייה הוא אף למצווה כללית זו, ולכן הוא קיים גם אצל נשים, וכן גם עבור מי שכבר קיים את המצווה מהתורה (שיש לו כבר בן ובת). מכוח מצווה כללית זו נגזר חיוב הגירושין לבני זוג שבמשך עשר שנים לא נולד להם ילד (אבל לשם קיום המצווה הפרטית לא היו מחייבים זאת), ולכן מי שיש לו בן או בת, גם אם לא קיים את חובת המצווה הפרטית בבן ובת, אינו חייב להתגרש.

המחויבים בה

נשים

"האיש מצווה על פרייה ורבייה, אבל לא האישה. רבי יוחנן בן ברוקא אומר, על שניהם הוא אומר 'ויברך אתם א-להים ויאמר להם א-להים פרו ורבו'".

בתלמוד הבבלי פירשו שהמקור לפטור נשים, הוא מדרש של המשך הפסוק: ”ומלאו את הארץ וכבשוה” - איש דרכו לכבוש (בבעילה האיש הוא כובש) ואין דרכה של אשה לכבוש, ולכך היא פטורה. לפי דעה אחרת, הפטור נלמד מפסוק אחר (בראשית, ל"ה, י"א), בו נאמר ליעקב בלשון יחיד: ”אני אל שדי פרה ורבה”.

עם זאת, כמצווה כללית, המחייבת השתדלות לפרות ולרבות כדי ליישב את העולם, גם נשים מחויבות

גויים

מצווה זו היא המצווה הראשונה המופיעה בתורה. לחלק מהדעות כל בני אנוש נצטוו בה, כולל גויים (המוגדרים לעניין כך כבני נח). מאז מתן תורה, גם לאלו הסוברים כי בני נח הצטוו על "פרו ורבו", המצווה מוטלת רק על בני ישראל.

מי שחשקה נפשו בתורה

רבי שמעון בן עזאי, מחכמי המשנה, כל חייו שקד על לימוד התורה, ולא נשא אשה בהסבירו כי ”מה אעשה ונפשי חשקה בתורה. אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים”. לפי הרמב"ם, כל מי שחשקה נפשו בתורה כבן עזאי, ונדבק בתורה כל ימיו ולא נשא אישה כדי שלא יטרח במזונותיו ויתבטל מן התורה, אין בידו עוון. והוא שלא יהא יצרו מתגבר עליו. לעומת זאת, הרא"ש כתב: ”מה שאמר הרמב"ם 'ילמד ואחר כך יישא אישה' קצבה לאותו לימוד לא ידעתי, שלא ייתכן שיתבטל מפרייה ורבייה כל ימיו, שלא מצאנו רשות לזה אלא כבן עזאי שחשקה נפשו בתורה”.

פטור משיקולים כלכליים

יש שכתבו שעל האדם לקחת בחשבון את מצבו הכלכלי כחלק מהשיקולים במצווה זו, או שלפחות רשאי הוא להתחשב בכך. ויש שציינו שזהו טעם חז"ל לאיסור תשמיש המיטה בתקופת רעב.
אמנם הרבה פוסקים כתבו כי המצב הכלכלי אינו אמור להוות שיקול למניעת הילודה, ומהאחרונים יש שמציינים את דברי התלמוד ש”בא זכר בעולם - בא ככרו בידו” כראיה לכך. כך גם קיים פתגם מתקופה זהה האומר "מאן דיהיב חיי - יהיב מזוני".
יש המציינים את דברי התלמוד בבלי, מסכת תענית, דף ח', עמוד ב' כמקור לפתגם זה, אך בתלמוד שם יש לכאורה משמעות הפוכה מזו; ראו רבי אהרן לוין, שו"ת אבני חפץ, סי' כ"ט, אות ג', מינכן תש"ז, דף כ"ח, טור א'.}}.

על נישואי שתי נשים, אמרו בתלמוד כי מי שנשוי לאישה אחת ומצבו הכלכלי אינו מאפשר לו לפרנס אישה נוספת - אסור לו לשאת אותה. כיום לא נהוג לשאת שתי נשים בכל אופן, מחמת חרם דרבנו גרשום. יש שכתבו שסיבת איסורו של רבנו גרשום היא משום מצבם הכלכלי הקשה של עם ישראל בגלות.

גיל החיוב

אף שבגיל שלוש עשרה מתחייב הנער בכל המצוות, אמרו חכמים שזמן הנישואין לאיש הוא בגיל שמונה עשרה ולא יאוחר מגיל עשרים. וזאת משום שעליו להתכונן לקראת האתגר הגדול של הקמת המשפחה בשני תחומים: לימוד יסודות התורה ומציאת פרנסה.

לימוד התורה נחוץ לפני העמדת צאצאים כדי שיעצב את תפישת עולמו וידע לנהוג כהלכה. וזהו שאמרו חכמים: ”בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, בן שלוש עשרה למצוות, בן חמש עשרה לתלמוד, בן שמונה עשרה לחופה”. וכן אמרו חכמים שיש להקדים לימוד תורה לנשיאת אשה, שאם ישא אשה תחילה, עול הפרנסה עלול למנוע ממנו ללמוד תורה כפי הראוי לו. וכן נפסק בשולחן ערוך: ”ילמוד אדם תורה ואח"כ ישא אשה, שאם ישא אשה תחילה, אי אפשר לו לעסוק בתורה, מאחר שרחיים בצווארו”.

באותן השנים שלמדו את יסודות התורה, הקדישו חלק מהיום לעבודה, כדי לסייע לאב ובתוך כך ללמוד את המלאכה שממנה יוכל להתפרנס, וכדי לבנות בית ולחסוך כסף לרכישת אמצעים לצורכי פרנסה. וכן למדו חכמים מסדר הפסוקים (דברים כא, ה-ז): ”אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת… אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם… אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה…”. ”לימדה תורה דרך ארץ, שיבנה אדם בית ויטע כרם ואח"כ ישא אשה”. ואף שלמה אמר בחכמתו : ”הָכֵן בַּחוּץ מְלַאכְתֶּךָ וְעַתְּדָהּ בַּשָּׂדֶה לָךְ, אַחַר וּבָנִיתָ בֵיתֶךָ. הָכֵן בַּחוּץ מְלַאכְתֶּךָ – זה בית, וְעַתְּדָהּ בַּשָּׂדֶה לָךְ – זה כרם, אַחַר וּבָנִיתָ בֵיתֶךָ – זו אשה”. וכן כתב הרמב"ם: ”דרך בעלי דעה שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה, ואחר כך יקנה בית דירה, ואחר כך ישא אשה… אבל הטיפשים מתחילים לישא אשה ואחר כך אם תמצא ידו יקנה בית, ואחר כך בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות או יתפרנס מן הצדקה…”

לפיכך הורו חכמים לדחות את נישואי הגברים לגיל שמונה עשרה, והזהירו שבכל אופן לא ידחו אותם מעבר לגיל עשרים. אמרו חכמים: ”עד עשרים שנה יושב הקב"ה ומצפה לאדם מתי ישא אשה, כיוון שהגיע עשרים ולא נשא, אומר: תיפח עצמותיו”, לשון קללה, על שאינו מקיים את מצוות פרו ורבו. וכן אמרו חכמים (קהלת רבה ג, ג): ”עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת, משנולד אדם הקב"ה מצפה לו שישא אשה עד עשרים שנה. הגיע לעשרים ולא נשא אשה, הקב"ה אומר לו: עֵת לָלֶדֶת הוא לך ולא רצית, אין זו אלא עֵת לָמוּת”.

בנוסף לכך אמרו חכמים: ”בן עשרים שנה ולא נשא אשה – כל ימיו בהרהורי עבירה”, מפני שכל עוד הוא יודע שכאשר יגיע זמנו יתחתן ויאהב את אשתו כגופו, גם אם הוא נכשל לעיתים בהרהורי עבירה והוצאת זרע לבטלה, הוא יודע שהדבר אינו ראוי, וכשיגיע לנישואיו ישמור את כל תשוקתו לאשתו. אבל כאשר רווקותו נמשכת מעבר לזמן, הוא מתייאש מיכולתו להתגבר עליו ונכנע ליצרו הרע ומתרגל לספק את יצרו בעבירה, ולכן אף לאחר שיתחתן וישמור נאמנות לאשתו, יתקשה להינצל מהרהורי עבירה, כי הם כבר הפכו לחלק ממנו. ורק אם ישוב בתשובה גדולה מאהבה יוכל לתקן עצמו. והיו שקיבלו עזרה מההורים, או שהיו מוכשרים במיוחד, ויכלו להתחתן בגיל צעיר יותר, והיה בכך שבח. וכפי שאמר רב חסדא על עצמו, שעדיפותו על חבריו אינה מפני כישרונותיו או צדקותו אלא מפני שזכה להתחתן בגיל שש עשרה, ומתוך כך למד תורה בטהרה בלא שיצר הרע יתגרה בו. ואילו היה מתחתן בגיל ארבע עשרה, היה כל כך שמור מהיצר עד שהיה יכול להתגרות בשטן בלא פחד שמא יחטיאו.

יישומים שונים

• אסור לגבר לחיות ללא אישה (בגיל המפורט למעלה).
• אסור לגבר לשאת עקרה, זקנה וקטנה שאינן יכולות ללדת, אלא אם כן כבר קיים מצוות פרייה ורבייה, או שיש לו אישה אחרת שיכולה ללדת.
• אישה רשאית לא להינשא לעולם או להינשא לסריס.
• אסור לגבר לעקר את עצמו על ידי סם אך לאשה מותר.
• הבעל חייב לקיים יחסי אישות עם אשתו בכל עונה (תדירות קבועה בהלכה המשתנה לפי תחום העיסוק של הגבר) עד שיהיו לו בנים. כאשר יש לו בנים, האשה יכולה למחול על חובת העונה.
• זוג שחי עשר שנים ללא ילדים חייב להתגרש, או שהבעל יתחתן עם אשה נוספת שיכולה ללדת. לעומת זאת הרמ"א פסק (אבן העזר א'): ואפילו בנשא אשה ושהה עמה עשרה שנים לא נהגו לכוף אותו לגרשה, אף על פי שלא קיים פריה ורבייה.

ראו גם

• איסור סירוס

קישורים חיצוניים

• הרב אליעזר מלמד, פרו ורבו, המצווה הכללית ופרטי ההלכות, שמחת הבית וברכתו פרק ה, באתר פניני הלכה
• מיזמי ויקיפדיה/אתר האנציקלופדיה היהודית/ערכים ששוכתבו או הורחבו באנציקלופדיה היהודית/פרייה ורבייה, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
• תבנית:אתר ישיבה
• הלכות אישות בקיצור שולחן ערוך
• דוד הד, "פרו ורבו: הבסיס לאתיקה של הולדה ועיצוב גנטי", משפט רפואי וביו אתיקה, כרך 4, תשע"ג
• רונית עיר שי, ‏"פרו ורבו ומלאו את הארץ" - על הפסיקה סביב נושא הפריון, דעות 31, באתר נאמני תורה ועבודה(הקישור אינו פעיל, 10 בינואר 2018)
• לאה מזור, פריון ונשים בעיצוב ראשית ישראל במצרים – עיון ספרותי-רעיוני בשמות א'-ב', באתר הבלוג של ד"ר לאה מזור, על מקרא הוראה וחינוך

הערות שוליים

קטגוריה:הלכות אישות קטגוריה:משפט עברי: דיני משפחה ואישות קטגוריה:תרי"ג מצוות קטגוריה:מצוות עשה קטגוריה:מצוות הנוהגות בזמן הזה קטגוריה:מיניות ביהדות קטגוריה:פרשת בראשית קטגוריה:פרשת נח