ויקטור אנרי רושפור, מרקיז רושפור-ליסי

ויקטור אנרי רושפור, מרקיז רושפור-ליסי
Victor Henri Rochefort, Marquis de Rochefort-Luçay
	אנרי רושפור צילום של נדאר
לידה	30 בינואר 1831; פריז, צרפת
פטירה	30 ביוני 1913 (בגיל 82); אקס-לה-בן, צרפת
שם לידה	Victor Henri de Rochefort-Luçay
מדינה	צרפת
מקום קבורה	בית הקברות של מונמארטר
מעסיק	Le Nain jaune, לה פיגארו, Le Charivari, עיריית פריז
תפקיד	חבר האספה הלאומית הצרפתית (1869–1871); חבר האספה הלאומית הצרפתית (1885–1886) ;

וִיקְטוֹר אַנְרִי מַרְקִי דֶה רוֹשְׁפוֹר-לִיסֵי (בצרפתית: Victor Henri Rochefort, Marquis de Rochefort-Luçay; 30 בינואר 1831 – 30 ביוני 1913) היה סופר של וודווילים ופוליטיקאי צרפתי. הוא נולד בפריז ומת באקס-לה-בן.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אביו היה אציל לגיטימיסטי, אשר, בתור אדמון רושפור (אנ'), היה ידוע כמחזאי של וודווילים; דעותיה של אימו היו רפובליקניות. לאחר ניסיון כסטודנט לרפואה, פקיד בבית עיריית פריז, מחזאי ועיתונאי, הצטרף לצוות לה פיגארו ב-1863; אבל סדרת מאמרים שלו, שפורסמה לאחר מכן בשם Les Français de la decadence ("הצרפתים של הדקדנס", 3 כרכים, 1866–1868),^[1] גרמה להתנגשות של העיתון עם השלטונות וגרמה להפסקת העסקתו.^[2]

רושפור בסביבות שנת 1865. צילום מאת דיזדרי (אנ')

בשיתוף פעולה עם מחזאים שונים הוא כתב בינתיים שורה ארוכה של וודווילים מצליחים, שהחלה ב"מסייה לבוש היטב" (Monsieur bien mis) בתיאטרון "פולי דרמטיק" (Folis Dramatiques) בשנת 1856. כשעזב את לה פיגארו היה רושפור נחוש להקים עיתון משלו, "לה לנטרן" (La Lanterne, "הפנס"). העיתון הוחרם בגיליון האחד עשר, ובאוגוסט 1868 נקנס רושפור ב-10,000 פרנק, ובשנת מאסר.^[2]

לאחר מכן הוציא את העיתון לאור בבריסל, ומשם הוא הוברח לצרפת. הודפס בצרפתית, אנגלית, ספרדית, איטלקית וגרמנית, והופץ בכל אירופה. לאחר העמדה שנייה לדין הוא ברח לבלגיה. סדרת דו-קרבות, שהמפורסם שבהם היה עם פול דה קאסניאק (אנ') על אודות מאמר על ז'אן ד'ארק, פרסמה את רושפור בקרב הציבור הצרפתי.^[2]

ב-1869, לאחר שני ניסיונות כושלים להיבחר, הוא נבחר ל-Corps Législatif (הבית התחתון של הפרלמנט הצרפתי), מאזור הבחירה הראשון של פריז. הוא נעצר בגבול, רק כדי להשתחרר כמעט מיד, ומיד התיישב בכיסאו.^[2]

הוא חידש את ההסתערות שלו על הקיסרות השנייה, והקים עיתון חדש, La Marseillaise ("המרסייז"), ככלי של פגישות פוליטיות שארגן בעצמו בלה וילט (אנ'). הצוות מונה על פי קולות החברים, וכלל את ויקטור נואר (אנ') ופסקל גרוסה (אנ'). המאמרים האלימים בעיתון זה הובילו לדו-קרב שהביא למותו של ויקטור נואר בידי הנסיך פייר נפוליאון בונפרטה (אנ'). העיתון הוחרם, ורושפור וגרוסה נשלחו לכלא לשישה חודשים.^[2] מהפכת ספטמבר הייתה האות לשחרורו. הוא הפך לחבר בממשלת ההגנה הלאומית (אנ'), אבל הקשר הקצר הזה עם כוחות החוק והסדר הופסק עד מהרה בגלל אהדתו הגלויה לקומונרדים. ב-11 במאי 1871, הוא ברח מחופש מפריז. שבוע קודם לכן הוא התפטר עם קומץ צירים אחרים מהאספה הלאומית במחאה על אובדן אלזס-לורן כתוצאה ממלחמת צרפת-פרוסיה. נעצר במו על ידי ממשלת ורסאי, הוא הוחזק למשך זמן מה בכלא לפני שנדון לפי החוק הצבאי למאסר עולם.^[2]

למרות מאמציו של ויקטור הוגו למענו, הוא הועבר לקלדוניה החדשה. בשנת 1874, הוא נמלט על סיפון כלי שיט אמריקאי לסן פרנסיסקו. הוא חי בלונדון ובז'נבה עד שהחנינה הכללית אפשרה את חזרתו לצרפת בשנת 1880. בז'נבה חידש את פרסום "לה לנטרן", ובעיתונים הפריזאיים הופיעו ללא הרף מאמרים מעטו.^[2]

כאשר בסופו של דבר, בשנת 1880, החנינה הכללית אפשרה את חזרתו לפריז, הוא הקים את L'Intransigeant (אנ') ("הבלתי מתפשר") בעל הדעות הרדיקליות והסוציאליסטיות. לזמן קצר בשנים 1885–1886 ישב בלשכת הצירים (אנ'), אך מצא הזדמנות מצוינת בשנה הבאה לכישרונו להבעיר את דעת הקהל בתסיסה הבולנז'יסטית. הוא נידון למעצר במבצר באוגוסט 1889 במקביל לגנרל ז'ורז' בולנז'ה, אחריו הלך לגלות. הוא המשיך את הוויכוחים שלו מלונדון, ולאחר התאבדותו של הגנרל בולנז'ה תקף במילים חריפות את ז'אן קונסטן (אנ'), שר הפנים בממשלתו של שארל דה פרסינה (אנ'), בסדרת מאמרים שהובילה למהומות בלשכת הצירים.^[2]

שערוריית פנמה סיפקה לו הזדמנות נוספת, והוא יצר סנסציה בהצהרה ב"לה פיגארו" לפיה פגש את ז'ורז' קלמנסו ליד שולחנו של איש הכספים קורנליוס הרץ (אנ').^[א] ב-1895 הוא חזר לפריז, שנתיים לפני שפרשת דרייפוס סיפקה לו עוד נושא להיאבק למענו. הוא התבלט בקרב האנטי-דרייפוסרים יחד עם אנשים כמו אדואר דרימון ואובר-ז'וזף אנרי, והיה לו חלק עיקרי בארגון המערכה העיתונאית נגד אלפרד דרייפוס. לאחר מכן, הוא היה עורך של העיתון La Patrie (לה פטרי, "המולדת").^[2] כתוצאה מפעילותו כעיתונאי, זכור סופר אריסטוקרטי זה כ"נסיך המחלוקות" ("le Prince des polémistes"). רחוב ברובע ה-17 של פריז, Rue Henri Rochefort, נקרא על שמו.

חייו האישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רושפור ניהל מערכת יחסים ארוכת שנים עם העורכת/מתרגמת אנה-קתרין סטרבנז'ה (Anna-Catherine Strebinger), לה נישא במאי 1878.^[3] אנה-קתרין מופיעה באופן בולט בתור "קתרין" בספר הזיכרונות Confessions de Ma Vie ("וידויים של חיי") של ונדה פון זאכר-מאזוך. קתרין תרגמה רבות מיצירותיו של לאופולד פון זאכר-מאזוך. בספרה, ונדה מתארת את מערכת היחסים של קתרין עם אנרי רושפור כפתוחה, כאשר קתרין לקחה בגלוי מאהבים רבים.

בתו, נואמי דה רושפור-ליסי (Noémie de Rochefort-Luçay), הייתה ידידה לכל החיים של מנהיגת תנועת הסופרג'יזם הבריטית אמלין פנקהרסט, לאחר שנפגשו בזמן אקול נורמל דה ניי בפריז. מאוחר יותר היא נישאה לאמן השווייצרי אוגיסט פרדריק דיפו (אנ'), הידוע בשם פרדריק, ונולדו לה שלושה ילדים כולל חלוצי התעופה אנרי דיפו (אנ') וארמן דיפו (אנ'). אנרי רושפור תמך כלכלית בניסויים האווירונאוטיים הראשוניים של נכדו. פרדריק דיפו פיסל את הפרוטומה לקברו של חותנו בבית הקברות של מונמארטר בפריז.

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Les Français de la décadence. Librairie centrale, Paris 1866–68 (3 volumes with his most important articles)
La Grande Bohème. Librairie centrale, Paris 1867
Les Dépravés : Roman de moeurs contemporaines. L. Hudrey, Genf 1875
L’Aurore boréale. 1878
L’évadé : roman canaque. Charpentier, Paris 1880
Les Naufrageurs : roman parisien. Jules Rouff, Paris 1881
Retour de la Nouvelle Calédonie : De Nouméa en Europe. Jules Rouff, Paris 1881
Napoléon dernier, 3 volumes, 1884
Les aventures de ma vie. Paul Dupont, Paris 1896 (autobiography, 5 volumes(

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Roger Lawrence Williams, Henri Rochefort, Prince of the Gutter Press, Scribner, 1966.
The World That Never Was: A True Story of Dreamers, Schemers, Anarchists and Secret Police by Alex Butterworth (Pantheon Books, 2010)
Alexandre Zevaes: Henri Rochefort le pamphlétaire. Editions France-Empire, Paris 1946. – coll. »Hommes et mouvements«
Roger L. Williams: Le prince des polémistes : Henri Rochefort. Trévise, Paris 1970
Claude-Jean Girard: Un polémiste à Paris : Henri Rochefort. L’Harmattan, Paris 2003, ISBN 2-7475-5343-4
Joël Dauphiné: Henri Rochefort : déportation et évasion d’un polémiste. L’Harmattan, Paris 2004, ISBN 2-7475-6967-5

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיה וקבצים בנושא ויקטור אנרי רושפור, מרקיז רושפור-ליסי בוויקישיתוף

ויקטור אנרי רושפור, מרקיז רושפור-ליסי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
ויקטור אנרי רושפור, מרקיז רושפור-ליסי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

Works by or about Victor Henri Rochefort, Marquis de Rochefort-Luçay at Internet Archive
Henri Rochefort (1831 - 1913), at Pour ou contre Dreyfus

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ הרץ היהודי הואשם בשחיתות בפרשה של שערוריית פנמה, ישב בכלא וזוכה לחלוטין לאחר מותו

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ Henri Rochefort (1885). Les Français de la décadence. V. Havard.
^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ ⁷ ⁸ ⁹ Rochefort, Henri, 1911 Encyclopædia Britannica
^ NY Daily Tribune, May 9 1878,( PDF)

ערך זה כולל קטעים מתורגמים מהמהדורה האחת-עשרה של אנציקלופדיה בריטניקה, הנמצאת כיום בנחלת הכלל

[3] הרץ היהודי הואשם בשחיתות בפרשה של שערוריית פנמה, ישב בכלא וזוכה לחלוטין לאחר מותו

[1] Henri Rochefort (1885). Les Français de la décadence. V. Havard.

[בריט-2] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ ⁷ ⁸ ⁹ Rochefort, Henri, 1911 Encyclopædia Britannica

[4] NY Daily Tribune, May 9 1878,( PDF)

[1]

[2]

[א]

[3]