ויליאם הייג

ויליאם הייג
William Hague
לידה	26 במרץ 1961 (בן 63); רות'רהם, הממלכה המאוחדת
מדינה	הממלכה המאוחדת
השכלה	מודלן קולג'; בית הספר ריפון; Wath Academy ;
מפלגה	המפלגה השמרנית
בן או בת זוג	Ffion Hague (19 בדצמבר 1997–?)
	האתר הרשמי
	12 במאי 2010 – 8 במאי 2015; (5 שנים)
	→ פיטר מנדלסון ג'ורג' אוסבורן ←
	12 במאי 2010 – 14 ביולי 2014; (4 שנים ו־9 שבועות)
	→ דייוויד מיליבנד פיליפ האמונד ←
	19 ביוני 1997 – 13 בספטמבר 2001; (4 שנים ו־12 שבועות)
	→ ג'ון מייג'ור Iain Duncan Smith ←
	9 באוקטובר 2015 – מכהן; (8 שנים ו־27 שבועות)
	23 בפברואר 1989 – 16 במרץ 1992; (3 שנים)
	9 באפריל 1992 – 8 באפריל 1997; (5 שנים)
	7 ביוני 2001 – 11 באפריל 2005; (3 שנים ו־44 שבועות)
	5 במאי 2005 – 12 באפריל 2010; (5 שנים)
	6 במאי 2010 – 30 במרץ 2015; (4 שנים ו־47 שבועות)
	1 במאי 1997 – 14 במאי 2001; (4 שנים)
	5 ביולי 1995 – 2 במאי 1997; (שנה ו־43 שבועות)
	→ David Hunt, Baron Hunt of Wirral Ron Davies ←
	15 ביולי 2014 – 8 במאי 2015; (42 שבועות ו־4 ימים)
	→ Andrew Lansley Chris Grayling ←
	19 ביוני 1997 – 13 בספטמבר 2001; (4 שנים ו־12 שבועות)
	→ ג'ון מייג'ור Iain Duncan Smith ←
	6 בדצמבר 2005 – 11 במאי 2010; (4 שנים ו־22 שבועות)
	→ ליאם פוקס אד מיליבנד ←
פרסים והוקרה
	עמית החברה המלכותית לספרות; הצלב הגדול של מסדר השמש העולה ;

ויליאם ג'פרסון הייג (באנגלית: William Jefferson Hague; נולד ב-26 במרץ 1961) הוא פוליטיקאי והיסטוריון בריטי, היה מנהיג המפלגה השמרנית הבריטית וראש האופוזיציה בבריטניה בשנים 1997–2001. הוא המנהיג הראשון של המפלגה השמרנית אשר לא היה ראש ממשלה מאז אוסטן צ'מברלין. בשנים 2005–2010 שימש הייג כשר החוץ בממשלת הצללים השמרנית. בתפקידו האחרון, שימש כמזכיר המדינה לענייני חוץ וחבר העמים של הממלכה המאוחדת.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנותיו הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הייג נולד ב-26 במרץ 1961 ברות'רהאם, יורקשייר, אנגליה, שבממלכה המאוחדת^[1]. בילדותו הוא למד תחילה בפנימייה פרטית אחר כך בבית ספר מקיף ממשלתי ליד העיר רות'רהאם. הוריו, נייג'ל וסטלה הייג, ניהלו עסק לייצור משקאות קלים שבהם עבד הייג בחופשות.

הייג נודע לראשונה כאשר נאם בוועידת המפלגה הקונסרבטיבית ב-1977, בעודו בן 16. בעקבות הנאום, מרגרט תאצ'ר השוותה אותו לוויליאם פיט הבן^[1]. ההשוואה הזו הולידה את התעניינותו של הייג בפיט, עניין אשר הוביל אותו בסופו של דבר לכתיבת ביוגרפיה של פיט ב-2004 הוא למד פילוסופיה, פוליטיקה וכלכלה במודלן קולג' שבאוניברסיטת אוקספורד, שם סיים כבוגר אוניברסיטה מצטיין מדרגה ראשונה. בתקופת לימודיו באוקספורד שימש נשיא ה"אוקספורד יוניון", חוג הדיבייט היוקרתי, ושימש יושב ראש כנשיא תא הסטודנטים של המפלגה השמרנית (OUCA). אחרי אוקספורד, האג המשיך ללמוד לתואר שני במנהל עסקים (MBA) ב-INSEAD^[1]. לאחר מכן עבד כיועץ בחברת מקינזי ושות', שם ארצ'י נורמן היה המנטור שלו.

קריירה פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הייג כשל בניסיונו הראשון להיבחר לפרלמנט, אך נבחר בניסיונו השני ב-1989, כחבר מטעם ריצ'מונד שבצפון יורקשייר. ב-1995 כיהן כשר לענייני ויילס בממשלתו של ג'ון מייג'ור^[1].

מנהיג המפלגה השמרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר התבוסה בבחירות הכלליות ב-1997, הייג נבחר למנהיג המפלגה השמרנית במקום ג'ון מייג'ור, תוך שהוא מביס פוליטיקאים מנוסים ממנו כמו קנת' קלארק ומייקל הווארד.

בגיל 36, הוטל על הייג לבנות מחדש את המפלגה השמרנית (לאחר תוצאות הבחירות הכלליות הגרועות ביותר שלה במאה ה-20), על ידי ניסיון לבנות תדמית מודרנית יותר למפלגה. 250,000 ליש"ט הוצאו על מסע הפרסום "להקשיב לבריטניה" כדי לנסות להחזיר את השמרנים לעניין הציבור לאחר איבוד השלטון; הוא קיבל בברכה רעיונות לגבי "שמרנות חמלה", כלומר הכרה שלמדינה יש תפקיד מסוים בסיוע לחלשים בחברה.

הייג הביא את השמרנים לתוצאה מוצלחת בבחירות לפרלמנט האירופי, ביוני 1999, כאשר השיגו 36 חברי פרלמנט לפני ה-29 של הלייבור. הייג ראה כי התנגדותו למטבע האירופי האחיד (האירו)^[2], תואמת מאוחר יותר, כאשר ראש ממשלת הלייבור גורדון בראון אימוץ את המדיניות שהתנגדה להצטרפות הממלכה המאוחדת למטבע^[3].

סמכותו של הייג התערערה על ידי מינויו של מייקל פורטילו לתפקיד שר האוצר בממשלת הצללים בשנת 2000. בשנות ה-90 פורטילו נחשב למועמד מוביל לתפקיד מנהיג המפלגה השמרנית, לפני שאיבד באופן דרמטי את מקומו בבחירות הכלליות של 1997; הוא נבחר כחבר פרלמנט של קנזינגטון וצ'לסי, בבחירות משנה, שנתיים מאוחר יותר. זמן קצר לאחר שובו של פורטילו לפרלמנט, המדיניות השמרנית לגבי שתיים ממדיניות הדגל של הלייבור התהפכה, והם תמכו בה, שכר המינימום ועצמאותו של הבנק המרכזי של אנגליה^[4]. מאז ועד לבחירות הכלליות ב-2001 ניהלו תומכי הייג קרב מר עם סיעתו של פורטילו; מלחמה פנימית זו תרמה באופן משמעותי לשתי תבוסותיהם של השמרנים בבחירות^[5].

במהלך קמפיין הבחירות ב-2001, הייג זכה ללעג בטענה שהוא נהג לשתות "14 ליטרים של בירה ביום" כנער. המוניטין שלו ספג נזק נוסף כאשר סקר עבור עיתון "דיילי טלגרף" השמרני מצא כי 66% מהמצביעים רואים בו "קצת חנון", ו-70% מהבוחרים האמינו שהוא "יגיד כמעט הכל כדי לזכות בקולות". במהלך קמפיין הבחירות אמר שבריטניה הפכה מקלט למהגרים נצלנים, העושקים את מערכת הרווחה על חשבון משלם המיסים הבריטי. הוא הבטיח שממשלה בראשותו תקים מערך של "מחנות אירוח" שמורים, שבהם ייעצרו וירוכזו כל מבקשי המקלט עד הכרעה בעניינם^[6].

חבר פרלמנט בספסלים האחוריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם תבוסת השמרנים בבחירות הכלליות בבריטניה ב-2001^[7], הייג פרש מהנהגת המפלגה^[8], אם כי הוא ממשיך לכהן כחבר פרלמנט ב"ספסלים האחוריים" ופנה במקביל לקריירה עסקית.

לאחר בחירות הכלליות בבריטניה ב-2005, מנהיג המפלגה השמרנית, מייקל הווארד, הציע לו את תפקיד שר האוצר בממשלת צללים, אך הוא דחה את ההצעה, בטענה שההתחייבויות העסקיות שלו יקשו עליו לקחת על עצמו תפקיד כה גבוה.

ב-6 בדצמבר 2005, דייוויד קמרון נבחר למנהיג המפלגה השמרנית. להייג הוצעה והוא קיבל את התפקיד שר החוץ בממשלת הצללים וחבר בכיר בקבינט הצללים, ולמעשה שימש כסגנו של קמרון (אם כי לא באופן רשמי, בניגוד לסגני המנהיגים השמרנים הקודמים ווילי וויטלאו, פיטר לילי ומייקל אנקראם).

מזכיר המדינה לענייני חוץ וחבר העמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר בחירות הכלליות בבריטניה ב-2010, המינוי הראשון של ראש הממשלה קמרון היה הייג כמזכיר המדינה לענייני חוץ וחבר העמים (שר החוץ הבריטי). הוא גם זכה בתואר הכבוד של מזכיר המדינה הראשון^[9]. בביקורו הראשון בעולם כשר החוץ הבריטי, פגש הייג את שרת החוץ של ארצות הברית, הילרי קלינטון, בוושינגטון.

באוקטובר 2011, נפגש בלונדון עם יושבת ראש האופוזיציה הישראלית, ציפי לבני, שהגיעה לביקור בהזמנתו, בעקבות שינוי החקיקה שמונע הוצאת צווי מעצר על ידי אנשים פרטיים נגד בכירים ישראלים בבריטניה^[10]. לאחר שנגד לבני הוצע צו מעצר, שנתיים קודם, בגין מעורבותה בקבלת ההחלטות במבצע עופרת יצוקה, על בסיס סמכות שיפוט אוניברסלית^[11]. בנובמבר 2010, ביקר בישראל והכריז על הקמת מועצת מדע בריטית-ישראלית^[12]. בספטמבר 2010, נאלץ להתמודד עם שמועות על כך שניהל רומן הומסקסואלי עם אחד מעוזריו, בעת שהיה נשוי^[13].

בעקבות מלחמת האזרחים בסוריה, במהלך שנת 2012 החלה בריטניה להכשיר פעילי אופוזיציה סורים באיסטנבול בענייני תקשורת, חברה אזרחית וממשל מקומי, ואספקת ציוד לא קטלני כגון תקשורת לוויינית ומחשבים. ב-24 בפברואר 2012, הייג הכיר במועצה הלאומית הסורית כ"נציגה לגיטימית" של המדינה. הוא אמר גם שממשלתו של בשאר אל-אסד "איבדה את הזכות להנהיג" על ידי "והיא ספוגה בדמם של אנשים חפים מפשע". הייג אמר: "היום עלינו להראות שלא נפקיר את העם הסורי בשעתו החשוכה ביותר". הוא הוסיף כי "האחראים לרצח של משפחות שלמות, הפגזות בתים, הוצאת עצורים להורג, טיהור יריבים פוליטיים ועינויים ואונס של נשים וילדים חייבים לתת דין וחשבון".

במרץ 2012 הורה האג על פינוי כל הדיפלומטים הבריטים מסוריה וסגרה את שגרירות בריטניה בדמשק בגלל איומים ביטחוניים מתגברים. האג אמר לפרלמנט: "קיבלנו שגרירות בדמשק למרות האלימות כדי לעזור לנו לתקשר עם כל הצדדים בסוריה ולספק תובנות לגבי המצב בשטח". הוא הוסיף: "כעת אנו שופטים כי ההידרדרות במצב הביטחוני בדמשק מסכנת את צוות השגרירות והשטחים שלנו". האג אמר כי החלטתו "בשום אופן לא מפחיתה את המחויבות של בריטניה לדיפלומטיה פעילה כדי לשמור על לחץ על משטר אסד להפסיק את האלימות". הוא המשיך ואמר כי: "נמשיך לעבוד בשיתוף פעולה הדוק עם מדינות אחרות כדי לתאם לחץ דיפלומטי וכלכלי על המשטר הסורי^[14]. במאי 2013 הוביל ביחד עם צרפת את המאבק להסרת האמרבגו של האיחוד האירופי על חימוש המורדים בסוריה^[15], אך ביולי 2013 החליטה בריטניה לנקוט גישה מאופקת יותר בנוגע והסתייגה מחימוש המורדים^[16].

ביולי 2014 התפטר מתפקידו, כחלק מחילופי גברי מקיף, שערך ראש הממשלה קמרון בממשלת בריטניה, במסגרת הריענון האגרסיבי ביותר שערך בממשלה מאז שנכנס לתפקיד ב-2010. את הייג החליף פיליפ האמונד, שר ההגנה שנחשב אירוספקטי במיוחד לעומת הייג^[17]. לאחר מכן כיהן עד מאי 2015 כיו"ר בית הנבחרים הבריטי. בבחירות לפרלמנט הבריטי ב-2015 לא העמיד עצמו לבחירה מחדש.

דעותיו על ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף על פי שבאופן מסורתי המפלגה השמרנית בבריטניה היא פרו-ישראלית, הייג כשר החוץ הבריטי ביקר את ישראל מספר פעמים. זמן קצר לאחר שנכנס לתפקיד הביע אכזבה מכך שישראל לא חידשה את הקפאת הבנייה בהתנחלויות. ובהתייחסו למשא ומתן בין ישראל לפלסטינים שנערך באותה עת, אמר הייג כי בריטניה רואה בהתנחלויות "כנוגדות את החוק הבינלאומי וכמכשול לשלום", הוא הוסיף ואמר כי "ישנו צורך דחוף בהתקדמות בתהליך כדי להבטיח את פתרון שתי המדינות, בהתבסס על גבולות 1967, עם ירושלים כבירתן העתידית של שתי המדינות ועם הסדר פיצויים לפליטים"^[18]. בפברואר 2011, תקף את תגובת ישראל לניסיון ההפיכה במצרים והזהיר כי "תהליך השלום במזרח התיכון עשוי ליפול קורבן לרוח המהפכנית הסוחפת את העולם הערבי"^[19].

בדצמבר 2012, עמד בראש קבוצת שרי החוץ האירופים שהביעו התנגדות לבניית מבשרת אדומים (E-1)^[20]. בסוף אותו חודש גינה בחריפות את ההחלטה על הקמת אוניברסיטה באריאל ואמר כי "אנו מאוכזבים. אריאל שוכנת מעבר לקו הירוק ביישוב בלתי חוקי על פי החוק הבינלאומי", "זוהי פעולת התגרות קשה"^[21].

במאי 2013, תקף בחריפות את הבנייה הישראלית בשטחים ואמר כי "ככל שהזמן עובר, ישראל מאבדת את תמיכתה בבריטניה ובשאר מדינות אירופה"^[22].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיה וקבצים בנושא ויליאם הייג בוויקישיתוף

אתר האינטרנט הרשמי של ויליאם הייג (באנגלית)
ויליאם הייג, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

ויליאם הייג, ברשת החברתית אקס (טוויטר)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ ¹ ² ³ ⁴ הייג ליכד את השמרנים, באתר הארץ, 7 ביוני 2001
^ שירות רויטרס, לונדון, ‏הייג לבוחרים: "תנו לי קולכם למטרה המקודשת של הצלת הליש"ט", באתר גלובס, 5 ביוני 2001
נעה ווסרמן-עמיר, ‏מי שנופל אחרון, קם אחרון, באתר גלובס, 27 בנובמבר 2001
^ שרון שדה, בלייר נאבק במפלגתו ובדעת הקהל בדרך ליורו, באתר הארץ, 27 במאי 2003
^ פיליפ סטיבנס, ‏השמרנים בבריטניה - שבויים בקונספציית תאצ'ר, באתר גלובס, 14 באוגוסט 2001
^ שמרנים תוקפים מועמדות פורטילו ההומוסקסואל לראשות מפלגתם, באתר הארץ, 14 ביוני 2001
^ שרון שדה, כתב "הארץ" בבריטניה, ויליאם הייג: נקים מחנות למבקשי מקלט מדיני, באתר הארץ, 20 במאי 2001
^ שירות גלובס, ‏ניצחון סוחף לטוני בלייר בבחירות בבריטניה, באתר גלובס, 8 ביוני 2001
^ המפלגה השמרנית מתחילה בבחירת יו"ר חדש, באתר הארץ, 14 ביוני 2001
^ דנה הרמן, כתבת "הארץ" באירופה, שר החוץ הבריטי ויליאם הייג הציג מדיניות חוץ חדשה, באתר הארץ, 2 ביולי 2010
^ ברק רביד, ניסיון כושל להוציא צו מעצר נגד לבני בביקורה בלונדון, באתר הארץ, 6 באוקטובר 2011
^ ברק רביד וג'קי חורי, דיווח: צו מעצר הוצא נגד יו"ר קדימה ציפי לבני בבריטניה, באתר הארץ, 14 בדצמבר 2009
^ מציאות קשה לעיכול, באתר הארץ, 18 בינואר 2011
^ דנה הרמן, לונדון, שר החוץ הבריטי מכחיש: לא ניהלתי רומן עם עוזרי, באתר הארץ, 2 בספטמבר 2010
^ ברק רביד, AP, ורויטרס, גובר הלחץ על סוריה: נאט"ו אישרה הצבת טילים בטורקיה, באתר הארץ, 20 במרץ 2012
^ אתר חדשות ערוץ 2, ‏אירופה הסירה את אמברגו הנשק על המורדים בסוריה, באתר גלובס, 28 במאי 2013
^ גילי כהן וסוכנויות הידיעות, בריטניה מתחילה להסתייג מחימוש המורדים בסוריה, באתר הארץ, 13 ביולי 2013
^ הגרדיאן, שר החוץ של בריטניה ויליאם הייג התפטר, יחליפו שר ההגנה האירוספקטי, באתר הארץ, 15 ביולי 2014
^ הארץ, דנה הרמן וכתבת "" באירופה, שר החוץ הבריטי, ויליאם הייג: מאכוזב מכך שההקפאה לא חודשה, באתר הארץ, 9 בדצמבר 2010
^ דנה הרמן, וויליאם הייג: על ישראל להפסיק עם השיח המלחמתי, באתר הארץ, 9 בפברואר 2011
^ חיים לוינסון, למרות הלחץ הבינלאומי: מועצת התכנון במינהל דנה בקידום תכניות הבנייה ב-E1, באתר הארץ, 5 בדצמבר 2012
טל שלו‏, סנקציות על ישראל? האיחוד: "כל האופציות נשקלות", באתר וואלה!‏, 10 בדצמבר 2012
שרי החוץ של האיחוד האירופי דנים בהחלטה על הבנייה ב-E1, באתר ynet, 10 בדצמבר 2012
^ ברק רביד, בריטניה לישראל: שקלו מחדש את ההחלטה על מכללת אריאל, באתר הארץ, 10 בספטמבר 2012
הארץ, בריטניה נגד אוניברסיטה באריאל: "פעולת התגרות קשה", באתר הארץ, 27 דצמבר 2012
^ חדשות 2, ‏וויליאם הייג: "ישראל מאבדת את תמיכתה בבריטניה", באתר ‏מאקו‏, 24 במאי 2013

[הארץ1-1] ¹ ² ³ ⁴ הייג ליכד את השמרנים, באתר הארץ, 7 ביוני 2001

[2] שירות רויטרס, לונדון, ‏הייג לבוחרים: "תנו לי קולכם למטרה המקודשת של הצלת הליש"ט", באתר גלובס, 5 ביוני 2001
נעה ווסרמן-עמיר, ‏מי שנופל אחרון, קם אחרון, באתר גלובס, 27 בנובמבר 2001

[3] שרון שדה, בלייר נאבק במפלגתו ובדעת הקהל בדרך ליורו, באתר הארץ, 27 במאי 2003

[4] פיליפ סטיבנס, ‏השמרנים בבריטניה - שבויים בקונספציית תאצ'ר, באתר גלובס, 14 באוגוסט 2001

[5] שמרנים תוקפים מועמדות פורטילו ההומוסקסואל לראשות מפלגתם, באתר הארץ, 14 ביוני 2001

[6] שרון שדה, כתב "הארץ" בבריטניה, ויליאם הייג: נקים מחנות למבקשי מקלט מדיני, באתר הארץ, 20 במאי 2001

[7] שירות גלובס, ‏ניצחון סוחף לטוני בלייר בבחירות בבריטניה, באתר גלובס, 8 ביוני 2001

[8] המפלגה השמרנית מתחילה בבחירת יו"ר חדש, באתר הארץ, 14 ביוני 2001

[9] דנה הרמן, כתבת "הארץ" באירופה, שר החוץ הבריטי ויליאם הייג הציג מדיניות חוץ חדשה, באתר הארץ, 2 ביולי 2010

[10] ברק רביד, ניסיון כושל להוציא צו מעצר נגד לבני בביקורה בלונדון, באתר הארץ, 6 באוקטובר 2011

[11] ברק רביד וג'קי חורי, דיווח: צו מעצר הוצא נגד יו"ר קדימה ציפי לבני בבריטניה, באתר הארץ, 14 בדצמבר 2009

[12] מציאות קשה לעיכול, באתר הארץ, 18 בינואר 2011

[13] דנה הרמן, לונדון, שר החוץ הבריטי מכחיש: לא ניהלתי רומן עם עוזרי, באתר הארץ, 2 בספטמבר 2010

[14] ברק רביד, AP, ורויטרס, גובר הלחץ על סוריה: נאט"ו אישרה הצבת טילים בטורקיה, באתר הארץ, 20 במרץ 2012

[15] אתר חדשות ערוץ 2, ‏אירופה הסירה את אמברגו הנשק על המורדים בסוריה, באתר גלובס, 28 במאי 2013

[16] גילי כהן וסוכנויות הידיעות, בריטניה מתחילה להסתייג מחימוש המורדים בסוריה, באתר הארץ, 13 ביולי 2013

[17] הגרדיאן, שר החוץ של בריטניה ויליאם הייג התפטר, יחליפו שר ההגנה האירוספקטי, באתר הארץ, 15 ביולי 2014

[18] הארץ, דנה הרמן וכתבת "" באירופה, שר החוץ הבריטי, ויליאם הייג: מאכוזב מכך שההקפאה לא חודשה, באתר הארץ, 9 בדצמבר 2010

[19] דנה הרמן, וויליאם הייג: על ישראל להפסיק עם השיח המלחמתי, באתר הארץ, 9 בפברואר 2011

[20] חיים לוינסון, למרות הלחץ הבינלאומי: מועצת התכנון במינהל דנה בקידום תכניות הבנייה ב-E1, באתר הארץ, 5 בדצמבר 2012
טל שלו‏, סנקציות על ישראל? האיחוד: "כל האופציות נשקלות", באתר וואלה!‏, 10 בדצמבר 2012
שרי החוץ של האיחוד האירופי דנים בהחלטה על הבנייה ב-E1, באתר ynet, 10 בדצמבר 2012

[21] ברק רביד, בריטניה לישראל: שקלו מחדש את ההחלטה על מכללת אריאל, באתר הארץ, 10 בספטמבר 2012
הארץ, בריטניה נגד אוניברסיטה באריאל: "פעולת התגרות קשה", באתר הארץ, 27 דצמבר 2012

[22] חדשות 2, ‏וויליאם הייג: "ישראל מאבדת את תמיכתה בבריטניה", באתר ‏מאקו‏, 24 במאי 2013

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]