ויליאם בונין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ויליאם בונין
William Bonin
לידה 8 בינואר 1947
וילימנטיק (אנ'), קונטיקט, ארצות הברית
הוצאה להורג 23 בפברואר 1996 (בגיל 49)
בית הסוהר סן קוונטין (אנ'), קליפורניה, ארצות הברית
מדינה ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
מקום קבורה גופתו נשרפה ואפרו פוזר לתוך האוקיינוס השקט
כינויים נוספים רוצח הדרכים, רוצח הכביש המהיר
השכלה תיכון נורת' עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 28 במאי 1979 – 2 ביוני 1980 (שנה)
השקפה דתית אתאיזם עריכת הנתון בוויקינתונים
בת זוג סוזן בונין
פרסים והוקרה מדליית ההתנהגות הנאה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ויליאם ג'ורג' בונין (באנגלית: William George Bonin;‏ 8 בינואר 1947 – 23 בפברואר 1996) הידוע גם בתור רוצח הדרכים או רוצח הכביש המהיר, היה רוצח סדרתי ועבריין מין אמריקאי אשר ביצע אין ספור מעשי אונס, עינויים, ורצח בלפחות ארבעה עשר גברים ונערים צעירים במהלך מסע הקטל שערך בדרום קליפורניה החל ממאי 1979 ועד יוני 1980[1][2].

אף על פי שהורשע רק בארבעה עשר רציחות הוא החשוד המרכזי בחמישה עשר מקרי רצח נוספים, ותואר על ידי התובע במשפטו כ"בן אדם הרשע ביותר שאי פעם דרך עלי האדמות"[3]. בונין ריצה ארבע עשרה שנות מאסר באגף המוצאים להורג של בית הסוהר סן קוונטין לפני שהוצא להורג באמצעות זריקת רעל ב-1996.

הכינוי "רוצח הדרכים" נולד ממנהגו של בונין להשליך את גופות קורבנותיו לצד כבישים מהירים בדרום קליפורניה. הוא חולק את התואר עם שני רוצחים סדרתיים נוספים שהיו פעילים באותם אזורים במהלך שנות השבעים, פטריק קירני ורנדי קראפט.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויליאם ג'ורג' "ביל" בונין נולד בוילימנטיק, קונטיקט, ב-8 בינואר 1947, הבן השני מתוך שלושת ילדיהם של רוברט ואליס בונין. שני הוריו היו אלכוהוליסטים, ואביו היה מהמר כפייתי אשר נהג להתעלל באשתו ובילדיו[4]. בונין ושני אחיו הוזנחו בצורה חמורה בילדותם, ופעמים רבות קיבלו אוכל ובגדים נקיים משכנים שנחלצו לעזרתם[5]. לעיתים קרובות הושארו השלושה אצל סבם, עבריין מין מורשע אשר התעלל מינית בבתו, אמו של בונין, ובנכדי[6].

ב-1953 שיכנה אליס בונין את ילדיה בבית יתומים בניסיון להגן עליהם מפני אביהם האלים[7]. בית היתומים היה ידוע לשמצה במשמעת הנוקשה שהשליט ובענישה הקשה בה דגל, ונהג לחנך את הילדים באמצעות הכאה קשה, התעללות גופנית והטבעה חלקית בכיורים מלאים במים. אף על פי שבעתיד דיבר בונין בחופשיות על חוויות ילדותו, סירב להרחיב על זיכרונותיו ממוסד זה מעבר לכך שאמר כי הסכים לקיים מגע מיני עם גברים בוגרים ממנו רק אם הם קשרו את ידיו קודם לכן מאחורי גבו[5]. הוא נותר שם עד לגיל תשע, אז חזר לחיות עם הוריו במנספילד, קונטיקט[8].

בגיל עשר נעצר בגין גניבת לוחיות רישוי של רכב והושם במוסד לעבריינים צעירים[9]. במהלך שהותו שם עבר התעללות פיזית ומינית פעמים רבות מספור, לעיתים בידי היועץ הבכיר הממונה עליו[6][10].

ב-1961 נאלצו בני המשפחה לעבור לדאוני, לוס אנג'לס, לאחר שביתם עוקל[4][11]. מעט לאחר מכן מת אביו של בונין כתוצאה משחמת הכבד[4]. באותו הזמן הוא החל להטריד מינית את אחיו הצעיר וכן את ילדי השכנים. רבים מילדים אלו, כולם צעירים ממנו, פותו להיכנס לביתו בהבטחה שיספק להם אלכוהול. בנוסף לכך ידוע כי השתתף גם במספר מעשי שוד וגניבה.

בונין למד בבית ספר בצפון טורנס. כנער מתבגר נטה להתבודד ומאוחר יותר אמר כי מעולם לא היו לו חברים ושתמיד הרגיש לא נוח בסביבת אנשים. לאחר שנדחה והושפל בידי מספר נערות, תיאר את עצמו בפני מכריו כ"ילד של בית" שאינו מצליח להשתלב. כמו כן התבייש לחייך בפני אנשים בשל שיניו העקומות[12]. אמו של בונין אמרה כי בינה לבין בנה התקיים ויכוח ארוך שנים בנוגע לנטיותיו ההומוסקסואליות[13].

זמן מה לאחר סיום לימודיו ב-1965 התארס בונין לאישה בשם סוזן, ככל הנראה בשל לחץ מצד אמו, אשר האמינה כי תהליך הנישואים ירפא את נטיותיו ההומוסקסואליות[4][13]. באותה שנה התגייס לחיל האוויר של ארצות הברית, ומאוחר יותר שירת במשך חמישה חודשים במלחמת וייטנאם כמקלען אוויר וצבר יותר משבע מאות שעות קרב ולחימה.

מאוחר יותר בחייו טען בונין שחוויותיו מהמלחמה לימדו אותו שחיי אדם מוערכים יתר על המידה[14]. באירוע אחד, כאשר היה נתון תחת אש אויב, סיכן את חייו בכדי להציל חייל פצוע מצוותו, ועל כך הוענקה לו מדליה[15]. הוא הודה שקיים יחסי מין בהסכמה הן עם נשים והן עם גברים בזמן שהותו בווייטנאם; כמו כן הודה שתקף מינית שני חיילים תחת איומי אקדח במהלך מתקפת טט[16][17].

בתום שלוש שנות שירות השתחרר בכבוד מחיל האוויר באוקטובר 1968[4]. עם שחרורו חזר לדאוני בכדי לחיות עם אמו[13]. מיד לאחר מכן התחתן עם ארוסתו סוזן, ולשניים נולד ילד. נישואיהם לא החזיקו זמן רב והם התגרשו[18].

הרשעות מוקדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-17 בנובמבר 1968, בגיל עשרים ואחת, תקף מינית נער צעיר. במהלך ארבעת החודשים הבאים תקף מינית עוד שלושה צעירים בטווח הגילאים 12 עד 18. בכל אחד מהמקרים כבל את ידי הקורבן וביצע בו מעשי סדום כוחניים או מין אוראלי כפוי, ולעיתים גם התעללויות גופניות שונות שכללו הכאה באמצעות אלה ולחיצה על האשכים[19].

בראשית 1969 נעצר בונין בזמן שניסה לאזוק נער בן 16 שפיתה להיכנס לרכבו. הוא הואשם בחמישה סעיפי חטיפה, ארבעה סעיפי ביצוע של מעשה סדום, סעיף אחד של ביצוע מין אוראלי ללא הסכמה, וסעיף נוסף של הטרדה מינית[20]. הוא הודה בחלק מהסעיפים ונשלח בינואר 1971 לבית החולים אטסכדרו לצורך קבלת טיפול.

במהלך שהותו בבית החולים היה נתון למספר בדיקות פסיכיאטריות אשר גילו שמנת המשכל שלו הייתה גבוהה מהממוצע עם ציון של 121[20]. בנוסף הציג בונין סימפטומים המזוהים עם הפרעה דו-קוטבית. כמו כן נחשף נזק שנגרם לקליפת המוח הקדם-מצחית שלו, דבר שעשוי היה לפגוע ביכולתו לרסן את דחפיו האלימים. בדיקות גופניות גילו צלקות נרחבות על ראשו ועל ישבנו, אותן ככל הנראה רכש במהלך שהותו במוסד לעבריינים צעירים בקונטיקט, אם כי טען שאינו זוכר מקרי התעללות כלשהם מאז[19].

כעבור שנתיים נשלח לבית הסוהר לאחר שתקף מינית מטופלים והוגדר כלא מתאים לטיפול. ב-11 ביוני 1974, שוחרר ממאסרו לאחר שרופאיו קבעו כי אינו מהווה עוד סכנה לבריאותם ולביטחונם של הסובבים אותו[20].

ב-8 בספטמבר 1974, שלושה חודשים לאחר שחרורו מהכלא, נתקל בונין בדייוויד אלן מקויקר, נער בן 14 שתפס טרמפים בגרדן גרוב, והציע להסיע אותו לבית הוריו בהנטינגטון ביץ'[21]. כשנכנס לרכבו שאל אותו בונין אם הוא הומוסקסואל ומקויקר ביקש ממנו לעצור. בתגובה שלף בונין אקדח ונסע לשדה נטוש, שם ציווה עליו להתפשט, הכה, ואנס אותו. לאחר מכן החל לחנוק את מקויקר עם חולצתו, אך משהחל הצעיר לצרוח עצר והתנצל. הוא הסיע אותו לביתו ולפני שעזב אמר כבדרך אגב, "אנחנו עוד ניפגש"[22].

מקויקר סיפר לאמו על מה שקרה והיא דיווחה על כך לרשויות[21]. בונין נעצר והואשם באונס ובביצוע מין אוראלי ללא הסכמה בקטין. כמו כן הואשם בחטיפה שהתרחשה יומיים לפני תקיפתו של מקויקר, בה הציע לשלם לנער בן 15 לשכב עמו תמורת שלושים וחמישה דולרים, ומשסירב ניסה לדרוס אותו[23]. בונין הודה באשמה וב-31 בדצמבר 1975, נידון לתקופת מאסר של בין שנה עד לחמש עשרה שנים בבית הסוהר בסן לואיס אוביספו. הוא שוחרר על תנאי ב-11 באוקטובר 1978[24].

שחרור[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם שחרורו מהכלא עבר בונין לגור בבניין דירות בדאוני, לא הרחק מביתה של אמו, והחל לעבוד כנהג משאית עבור חברת שליחויות ממונטבלו. הוא נודע בקרב הצעירים שגדלו בשכונה כאדם חברותי שקנה אלכוהול לנערים והרשה להם להתארח בדירתו[25]. כמו כן החל לצאת עם אישה צעירה, כך הודיע לשירות המבחן, אותה ליווה בימי ראשון לאנהיים, שם נהגו השניים להחליק על גלגיליות.

באותה תקופה פגש בונין לראשונה את אוורט פרייזר בן ה-43 שהיה שכנו. הוא החל להשתתף בקביעות במסיבות שערך פרייזר בדירתו, דרכן הכיר את ורנון באטס בן ה-21 ואת ג'ורג' מילי בן ה-18[25][26]. באטס עבד כפועל במפעל חרסינה וכקוסם במשרה חלקית, וגילה התעניינות רבה בתורת הנסתר[27]. מאוחר יותר טען כי הוקסם מבונין ובעת ובעונה אחת גם חשש ממנו מאוד, אך הודה שנהנה לצפות בו מתעלל בקורבנותיו. מילי, אנאלפבת טקסני בעל מוגבלות שכלית קלה אשר התפרנס מעבודות כפיים שונות, השתתף באופן פעיל ברציחות שביצע בונין[28].

מסע הרצח[עריכת קוד מקור | עריכה]

קורבנותיו של בונין היו בדרך כלל טרמפיסטים, ילדים ששבו מבית הספר, או גברים שעבדו בזנות, וטווח גילאיהם נע בן 12 ל-19. הם פותו להיכנס או שהוכנסו בכוח לרכב הואן מסוג פורד אקונוליין שהיה בבעלותו של בונין[29][30], שם הוכנעו ונקשרו באמצעות אזיקים או כבלים[31][32]. לאחר מכן הותקפו מינית ונאנסו, הוכו בצורה חמורה באזור הפנים, הראש והמפשעה, ועברו עינויים שונים לפני שנחנקו למוות באמצעות החולצות שלבשו. חלק מהקורבנות נדקרו או הוכו למוות; אחד הקורבנות אולץ לשתות חומצת מימן כלורי. שלושה קורבנות מתו לאחר שדוקרן קרח הוחדר לאוזניהם[33]. קורבן נוסף מת מהלם.

בניסיון להקטין את סיכוייו של קורבן פוטנציאלי לברוח מתוך הרכב, הסיר בונין את כל הידיות במושבי הנוסעים ובדלתות האחוריות ברכבו, והחביא חבלים, סכינים, כלי בית חדים ואמצעים אחרים במקומות אסטרטגיים. הקורבנות נרצחו בדרך כלל בתוך הרכב בטרם הושלכו גופותיהם לצד כבישים מהירים שונים בקליפורניה או בתוך פחי זבל[34].

בונין נעזר באחד או יותר מארבעת שותפיו בשנים עשר מקרי רצח לפחות. על פי עדותו של אחד מעורכי הדין אשר נכח במהלך מסירת הודאתו של בונין, רמת הברוטליות שכפה על קורבנותיו החמירה ככל שרצח יותר אנשים, בדומה לאדם המכור לסמים הדורש כמויות סם גדולות יותר ויותר בכדי להגיע לרמת אופוריה מספקת[35]. מאוחר יותר הדגיש בונין בפני הנוירולוגים שבדקו אותו כי חווה תחושת התרגשות אדירה בזמן שצד אחר קורבנותיו[36].

רציחות הכביש המהיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרצח הראשון שבגינו הורשע בונין היה זה של תומאס גלן לנדגרן בן ה-13[37]. לנדגרן נראה עוזב את בית הוריו בשכונת רסידה בעמק סן פרננדו ב-28 במאי 1979. נודע כי לפני חטיפתו סיפר לחבריו שאדם זר הציע להיפגש עמו באותו היום בסקייטפארק קרוב בכדי לצלמו למגזין סקייטבורד[38][39]. גופתו, לבושה בחולצה, נעליים וגרביים בלבד, נמצאה מאוחר יותר באגורה[31]. הנתיחה שלאחר המוות גילתה כי לנדגרן סורס ושגולגולתו רוסקה באמצעות אלה לאחר שהוכה בפניו ובראשו פעמים רבות. גרונו שוסע, גופו נדקר ולבסוף מת כתוצאה מחניקה[31]. הג'ינס שלבש, יחד עם תחתוניו ואיבר מינו החתוך, נמצאו לצד גופתו. באטס סייע לבונין ברצח זה וחשוד כי ליווה אותו בשמונה מקרים נוספים.

בונין נעצר בשנית לאחר שהטריד מינית נער בן 17 בדנה פוינט[25]. הפרת תנאי שחרורו המוקדם הייתה אמורה להשיב אותו למאסר אך הוא שוחרר בשל טעות אדמיניסטרטיבית[25]. פרייזר אסף אותו מבית הכלא במחוז אורנג' ומאוחר יותר נזכר שאמר לו בדרך לביתו, "אף אחד לא הולך להעיד עוד פעם. זה לא הולך לקרות לי שוב"[40].

ב-4 באוגוסט, כחודשיים לאחר מותו של לנדגרן, חטפו בונין ובאטס נער בן 17 בשם מארק שלטון לאחר שעזב את ביתו בווסמינסטר לכיוון בית הקולנוע ליד שדרות החוף[41]. צרחות נשמעו בסמוך לבית משפחת שלטון באותה שעה, דבר המעיד על כך כי ייתכן שנחטף בכוח. השניים ביצעו בו מעשי סדום באמצעות חפצים שונים, ביניהם מקל ביליארד, מה שגרם לגופו להיכנס למצב של הלם ובסופו של דבר הוביל למותו[42].

ב-5 באוגוסט נתקלו בונין ובאטס במרקוס גראבס בן ה-17, סטודנט מגרמניה המערבית, בשעה שניסה לתפוס טרמפ. לאחר שעלה לרכבם נקשר באמצעות כבלים וחוטי הצתה ונלקח לביתו של בונין, שם נאנס, הוכה ונדקר עשרות פעמים, לפני שגופתו הושלכה לנחל מליבו[43][44].

ב-27 באוגוסט חטפו בונין ובאטס את דונלד ריי היידן בן ה-15. הוא נראה לאחרונה בשדרות סנטה מוניקה בשעה 01:00 בלילה[45]. גופתו נמצאה על ידי פועלי בניין מאוחר יותר באותו הבוקר בתוך פח זבל ליד כביש ונטורה. לפני שנחנק למוות הוא נקשר, הוכה בפניו, נאנס, ונדקר באזור צווארו ואיבר מינו. סימנים על גופו העידו כי נעשו ניסיונות לחתוך את גרונו ואת אשכיו.

ב-9 בספטמבר פיתו בונין ובאטס את דייוויד לואיס מורילו בן ה-17 להיכנס לרכבם לאחר שנתקלו בו רוכב על אופניו לכיוון בית הקולנוע[46]. משנכנס פנימה נקשר, נאנס פעמים רבות וגולגולותו נופצה באמצעות מפתח גלגלים[47]. לבסוף נחנק למוות וגופתו הושלכה לתוך שיח קיסוס סמוך לכביש 101[31].

ב-17 בספטמבר נחטף רוברט כריסטופר וירוסטק בזמן שרכב על אופניו לכיוון המכולת. גופתו נמצאה ב-27 בספטמבר סמוך לכביש בין עירוני.

לא ידוע על קורבנות רצח נוספים עד ל-1 בנובמבר, אז חטפו ורצחו בונין ובאטס צעיר לא מזוהה שגילו מוערך בין 19 ל-25 שנים[48]. קורבן זה הוכה נמרצות ונחנק למוות. גופתו הושלכה לתוך תעלת ביוב סמוך לכביש מספר 69, מדרום לבייקרספילד. אף על פי שמעולם לא זוהה, העריך בונין מאוחר יותר כי היה בן 23, והודה שהחדיר דוקרן קרח לתוך נחיריו ולתוך אוזנו לפני שרצח אותו[49].

כעבור ארבעה שבועות חטף בונין את פרנק דניס פוקס בן ה-17; גופתו נמצאה לאחר יומיים בסמוך לכביש מספר 74, ונשאה עליה סימני חבלה קשים באזור הפנים והראש, וכמו כן סימני קשירה במפרקים ובקרוסליים, מה שהעיד על כך שפוקס היה קשור בחוזקה לאורך כל משך העינויים.

עשרה ימים לאחר מותו של פוקס, ג'ון פרדריק קילפטריק בן ה-15 נעלם לאחר שיצא לבילוי עם חברים. קליפטריק נחנק למוות לפני שגופתו הושלכה באזור מבודד בריאלטו[50]. הוא נמצא ב-13 בדצמבר, אך לא זוהה ונותר מוגדר כג'ון דואו עד ל-5 באוגוסט 1980[51].

ב-1 בינואר 1980, בונין הכה וחנק למוות את מייקל פרנסיס מקדונלד בן ה-16. גופתו נמצאה לבושה בביגוד מלא סמוך לכביש מספר 71 במערב סן ברנרדינו כיומיים לאחר הרצח, אך לא זוהתה עד ל-24 במרץ[52][53].

ב-3 בפברואר, נסע בונין מדאוני להוליווד בחברת חברו מיילי בן ה-18 במטרה לבצע רצח נוסף. השניים מצאו את צ'ארלס מירנדה בן ה-15 בסמוך למועדון הלילה סטארווד, שם חיפש טרמפ. לפי עדותו של מיילי, בונין ומירנדה החלו לקיים יחסי מין בהסכמה בתוך הרכב בזמן שהוא נהג, עד שבונין לחש באוזנו, "הילד הולך למות"[54]. מירנדה הוכנע ונקשר בידי בונין, אשר שאל אותו כמה כסף הוא מחזיק עליו. כשמירנדה השיב, "בערך שישה דולרים", ציווה בונין על מיילי להחרים את ארנקו, והחל לאנוס אותו. מיילי ניסה להשתתף באונס, אך לא הצליח לשמור על זקפה. בתסכולו, החל לדקור את מירנדה עם חפצים חדים לפני שהוא ובונין הכו אותו בצוותא. לאחר מכן חנק אותו בונין למוות עם חולצתו בזמן שמיילי קפץ עם מלוא משקלו על חזהו. גופתו הערומה הושלכה לתוך פח זבל בסמטה בלוס אנג'לס[28].

חמש דקות לאחר שנפטרו מגופתו של מירנדה, אמר בונין למיילי, "אני שוב פעם חרמן, בוא נלך למצוא עוד אחד"[55]. כעבור כמה שעות הגיעו השניים להנטינגטון ביץ', שם נתקלו בג'יימס מקייב בן ה-12 מחכה בתחנת אוטובוס. הוא פותה להיכנס לרכבם לאחר שהבטיחו לו כי ייקחו אותו לדיסנילנד. לפי עדותו של מיילי, מקייב נכנס לאחורי הרכב בזמן שבונין נסע לכיוון מגרש חנייה סמוך, שם חנה ועבר לשבת לידו. לאחר מכן נסע מיילי באקראיות במשך פרק זמן שתיאר כ"ארוך מאוד, מאוד"[56]. בזמן שנהג, שמע מיילי את מקייב בוכה תוך כדי שבונין מכה ואונס אותו[57], בטרם כפה עליו להירדם בין זרועותיו. מיילי עצר את הרכב והצטרף לבונין, ויחדיו הם הכו אותו ומחצו את צווארו באמצעות מפתח גלגלים. לבסוף חנק בונין את מקייב למוות עם חולצתו, והשניים השליכו את גופתו בפח זבל בוואלנט.

ב-4 בפברואר נעצר בונין שנית בשל הפרת תנאי שחרורו ונותר במשמורת בבית הכלא במחוז אורנג' עד ל-4 במרץ[58].

רציחות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-14 במרץ, עשרה ימים לאחר שהשתחרר ממעצר, חטף בונין את רונלד גטלין בן ה-14 לאחר שעזב את בית חברו. הוא הוכה, נדקר באוזנו ובצווארו באמצעות דוקרן קרח, נאנס ונחנק למוות. גופתו הקשורה נמצאה כעבור שבוע בדוארט.

ב-21 במרץ פיתה בונין את גלן ברקר בן ה-14 להיכנס לרכבו בזמן שניסה לתפוס טרמפ בדרכו לבית הספר. ברקר נאנס, הוכה ונחנק למוות באמצעות חבל. גופתו הייתה מלאה בסימני כוויות שנגרמו כתוצאה מסיגריה דלוקה, ופי הטבעת שלו הושחת בצורה חמורה על ידי החדרת חפצים זרים.

באותו היום נחטף ראסל רו בן ה-15 מתחנת אוטובוס בגרדן גרוב. הוא הוכה במשך שמונה שעות עד שלבסוף נחנק למוות. גופתו נמצאה ערומה לצד זו של ברקר ביער הלאומי של קליבלנד ב-23 במרץ[59].

ערב שישי אחד באותו החודש, הציע בונין לוויליאם ריי פו בן ה-17 טרמפ לביתו לאחר שהשניים עזבו את דירתו של פרייזר[60]. כעבור מספר דקות שאל אותו בונין אם ירצה לקיים עמו יחסי מין. פו נלחץ למשמע השאלה החל לגמגם, ולאחר מספר דקות בהן לא דיברו, ניסה לצאת מהרכב בזמן שעצרו ברמזור. בונין נשען קדימה ותפס אותו בצווארון חולצתו, גורר אותו חזרה לרכב[61]. הוא סיפר לו כי נהנה לחטוף גברים צעירים בערבי שישי ושבת, לקשור ולאנוס אותם בטרם חנק אותם למוות. לאחר מכן אמר לו, "אם אתה רוצה להרוג מישהו, כדאי שתהיה לך תוכנית טובה ומקום להיפטר מהגופה עוד לפני שבכלל מצאת קורבן"[62]. הוא התוודה בפניו שלא נמנע לרצוח אותו מתוך חמלה, אלא שחס על חייו כי שניהם נראו עוזבים את מסיבתו של פרייזר יחדיו. פו הגיע לביתו בריא ושלם[63].

ב-24 במרץ חטפו בונין ופו את הארי טוד טרנר בן ה-15 מרחוב בלוס אנג'לס לאחר שהציעו לו עשרים דולר בתמורה ליחסי מין[28][64]. משסיימו לקשור ולאנוס אותו, הורה בונין לפו להכות אותו[65]. פו חבט בראשו ובגופו של טרנר בעזרת אלה במשך מספר דקות, ובונין חנק אותו למוות עם חולצתו. הם השליכו את הגופה בפתח הדלת האחורית של בית עסק בלוס אנג'לס[25]. הנתיחה שלאחר המוות חשפה כי איבר מינו של טרנר הושחת, וכי גולגולותו נופצה בשמונה מקומות שונים בעזרת חפץ קהה[28].

רציחות מאוחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-10 באפריל חטף בונין את סטיבן ג'ון ווד בן ה-16 בזמן שהיה בדרכו לבית הספר. גופתו החבולה והעירומה נמצאה בסמטה בלונג ביצ'. לא התגלו בזירה בגדים או ראיות כלשהן, והנתיחה שלאחר המוות גילתה כי ווד מת כתוצאה מחניקה[66].

ב-29 באפריל חנו בונין ובאטס את רכבם במגרש חנייה של סופרמרקט בסטנטון, משם חטפו את אחד העובדים, דרין קנדריק בן ה-19, לאחר שהציעו למכור לו סמים[67]. קנדריק נלקח לדירתו של באטס, בה השתלטו עליו והכניעו אותו[43]. בנוסף למעשי הסדום והחניקה האופיינים לכלל רציחותיהם, עליהם לא פסחו גם במקרה הזה, הכריחו השניים את קנדריק לשתות חומצת מימן כלורי ובכך גרמו לו לכוויות כימיות בפיו ובקיבתו. לאחר מכן דקר אותו בונין עם דוקרן קרח באוזנו וקטע את חוט השדרה שלו. גופתו הושלכה מאחורי מחסן כשדוקרן הקרח עדיין תקוע בראשו[43][68].

ב-12 במאי חטף ורצח בונין את לורנס שארפ, מכר בן 17 שהכיר מבעוד מועד[69]. מאוחר יותר אמר שהחליט להורגו כשהתעורר באותו הבוקר והחליט שנמאס לו להיות בסביבתו[70][71]. גופתו הושלכה מאחורי תחנת דלק בווסטמינסטר ונמצאה כעבור שישה ימים ב-18 במאי.

ב-19 במאי ביקש בונין מבאטס להתלוות אליו לרצח נוסף, אך לפי עדותו של באטס הוא סירב, ובונין נאלץ להמשיך לבדו. הוא חטף את שון קינג בן ה-14 מסאות' גייט בזמן שחיכה בתחנת אוטובוס בדאוני, רצח אותו, ונפטר מגופתו ביוקאיפה[72]. לאחר מכן חזר לדירתו של באטס והתרברב בפניו על מעשיו.

מעקבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית 1980 החלו לקבל הרציחות שביצעו בונין ושותפיו תשומת לב רבה מצד התקשורת, ופרס בסך חמישים אלף דולר הוצע עבור מידע שיוביל לתפיסתם[73]. בונין אסף בלהיטות גזרי עיתונים שתיעדו את המצוד אחריו[74].

משזוהה קשר מוחלט בין מקרי הרצח החדשים ובין אלו שבוצעו ב-1979 החלו הרשויות מתחומי השיפוט השונים להצליב את המידע שברשותם בניסיון קולקטיבי לתפוס את הרוצח. שישה שוטרים הקימו כוח מיוחד שהוקדש כולו למעצר חשודים אפשריים ולאיסוף ראיות[75].

בחודש מאי נעצר פו בגין גניבת רכב ונכלא בבית מעצר לקטינים בלוס פדרינוס[76]. ב-29 במאי שמע ברדיו שידור שעסק ברציחות וסיפר ליועץ משפטי מבית המעצר את המודוס אופרנדי שלפיו, לדעתו, פועל הרוצח, כפי שבונין סיפר אותו לו, חודשיים קודם לכן[77]. היועץ דיווח על חשדותיו של פו למשטרה, שבתורה ערכה ראיון מקיף עם פו. המידע שסיפק יצר חשד חזק כי בונין אכן עלול להיות הרוצח, וחקירה מעמיקה יותר על הרקע שלו חשפה היסטוריה של הרשעות בגין הטרדה מינית ותקיפה של נערים. צוות מעקב החל לבלוש אחר בונין ב-2 ביוני[78].

באותו היום שבו הונחו המעקבים נסע בונין יחד עם ג'יימס מייקל מונרו, הומלס ביסקסואל בן 18 שהתגורר בביתו, עד שנתקלו השניים בסטיבן ג'יי וולס בן ה-18 אשר חיכה בתחנת אוטובוס[27]. הם הזמינו אותו להיכנס לרכבם והציעו לו להתלוות לדירתם בהבטחה שיקבל מאתיים דולר אם יסכים לכך שיקשרו אותו בטרם יקיימו עמו יחסי מין. בדירתו של בונין, וולס נקשר, נאנס והוכה. השניים אמרו לו שהוא עומד למות לפני שחנקו אותו למוות עם חולצתו[77]. בונין הניח את גופתו בתוך קופסת קרטון, אותה השליכו הוא, מונרו ובאטס, מאחורי תחנת דלק נטושה בהנטינגטון ביץ'[79].

מעצר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-11 ביוני, כעבור תשעה ימי מעקב, הבחינה המשטרה בבונין נוסע באקראיות ברחבי הוליווד ומנסה לשכנע נערים צעירים לעלות לרכבו ללא הצלחה, עד שלבסוף אסף את הרולד יוג'ין טייט בן ה-17. המשטרה עקבה אחריהם עד שהחנה בונין את רכבו במגרש חנייה שומם. כאשר שמעו צרחות חנוקות וקולות דפיקה בוקעים מתוך הרכב, פרצו פנימה שלושה שוטרים סמוים בכדי לגלות את בונין אונס את הנער הכפות[80][81].

בונין נלקח למעצר והואשם באונס קטין וברצח של מירנדה[82][83][84]. נקבעה עבורו ערבות בסך מאתיים וחמישים אלף דולר. ברכבו התגלו ראיות רבות ששימשו אותו לעינוייו כגון סכינים, חבלים וכלי בית חדים. פנים הרכב היה מוכתם בדם רב. בתא הכפפות מצאו החוקרים מחברת עם גזרי עיתונים המתארים את הרציחות[85].

הודאות וכתבי אישום[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף על פי שבהתחלה טען לחפותו, הודה בונין באשמה לאחר שקיבל מכתב מאמו של קינג אשר הפצירה בו לחשוף היכן נמצאת גופתו של בנה[86]. במהלך מספר ימים התוודה בונין שחטף, אנס ורצח עשרים ואחד ילדים ונערים. הוא לא הביע חרטה על מעשיו, אולם הפגין מבוכה רבה וצער על כך שנתפס[87]. שותפו העיקרי במסע ההרג, כך הצהיר, היה באטס, בעוד שמיילי ומונרו היו שותפים רק בכמה רציחות בודדות[88]. מאוחר יותר אמר לעיתונאי ששאל אותו מה היה עושה אם לא היה נתפס, "הייתי ממשיך להרוג, אני לא יכול להפסיק. זה נהיה קל יותר אחרי כל אחד שהרגנו"[89].

בונין קושר למרבית הרציחות באמצעות כתמי דם וזרע שהשאיר על הגופות, וכן בשל עשרות סיבי בד ירוקים בצורת טריסקל אשר הוכחו כשייכים לשטיח שנמצא ברכבו. בנוסף לכך מצאו החוקרים שערות שהיו שייכות לבונין על שלושה מהקורבנות. ראיות רפואיות חשפו כי שישה מהנרצחים נחנקו למוות באמצעות קשירה מיוחדת שהייתה אופיינית לבונין, דבר שהוגדר מאוחר יותר מפי התביעה כ"חתימה, סמלו של הרוצח".

אף על פי שעד ה-25 ביולי הואשם רק ברצח של גרבס, עד ה-29 ביולי הוגשו נגדו חמישה עשר אישומי רצח נוספים עליהם התוודה בחקירותיו, ושהפרקליטות האמינה כי ביכולתה להרשיע אותו בהם[84]. לסעיפים אלו נוספו אחד עשר סעיפי שוד, סעיף אחד של ביצוע מעשה סדום וסעיף אחד של ניסיון תקיפה. ערבותו בוטלה וכתב אישום הוגש נגדו באופן רשמי ב-8 באוגוסט[90]. ארל הנסון, עורך דין בשירות המדינה, מונה להגן על בונין, ונותר בצוות ההגנה עד לאוקטובר 1981, אז הוחלף בויליאם שרבט ובטרייסי סטיוארט.

הודות לחקירתו של בונין, הצליחה המשטרה להשיג צו חיפוש לביתו של באטס בלייקווד. החיפוש שנערך ב-25 ביולי חשף ראיות אשר קישרו את באטס לחלק מהרציחות עליהן בונין כבר התוודה. הוא הובא בפני בית משפט מקומי והואשם בשישה סעיפי סיוע לרצח ושלושה סעיפי שוד. בראיון לתקשורת בנוגע לחקירה מסר משרד השריף של לוס אנג'לס כי "אנו מאמינים שבונין ובאטס הם האחראיים למקרי החטיפה, העינויים והרצח של לפחות עשרים ואחד גברים צעירים בין מאי 1979 ליוני 1980".

אף על פי שטען לחפותו, הודה באטס כי התלווה לבונין בכל מקרי הרצח בהם הואשם, וכי אנס חלק מהקורבנות[91]. באטס התעקש על כך שהיה לו חלק קטן בלבד בעינוי הקורבנות, אבל הודה שהשתתף באופן פעיל באחד המקרים. כמו כן טען כי לרוב היה נוסע באקראיות בזמן שבונין התעלל ועינה את הקורבנות באחורי הרכב, כשלאחר מכן היה עוצר בכדי לסייע לו בהחזקת הקורבן בזמן שהחמיר את עוצמת העינויים[33][92]. כאשר נשאל מדוע חלק מהקורבנות היו נתונים לעינויים קשים יותר מאחרים, אמר באטס כי בונין החמיר את עוצמת החבטות אם ניסו הקורבנות להתנגד למגעים מיניים מצדו.

ב-14 בנובמבר הובא באטס בפני השופט ריצ'רד אורוזקו בבית המשפט במחוז אורנג', שם הואשם בשלושה אישומי רצח נוספים אשר התרחשו באותו מחוז[93]. משפטו נקבע ל-27 ביולי 1981[94].

ב-31 ביוני נעצר מונרו בביתו בפורט הורון, מישיגן. הוא הוסגר לקליפורניה והואשם ברצח של וולס, אך ב-14 באוגוסט טען לחפות מפשע בפני כל האישומים נגדו[95][96]. ב-22 באוגוסט נעצר מיילי בטקסס והואשם בידי הרשויות בקליפורניה ברצח של מירנדה ושל מקייב. מעצרו התבצע לאחר שהתוודה על שתי הרציחות במהלך שיחת טלפון שניהל עם חברו, מה שעזר לבסס את הווידוי הראשוני של בונין[56][97].

שימועים מקדימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשימוע מקדים שנערך בלוס אנג'לס ב-2 בינואר 1981, טען בונין לחפותו בפני ארבעה עשר סעיפי אישום של רצח מדרגה ראשונה ועשרות סעיפים נוספים של ביצוע מעשי סדום, שוד ותקיפה. בית המשפט הורה לבונין לחזור ב-7 בינואר עבור הגשת עתירות קדם משפטיות וקבלת ההחלטה הסופית בנוגע לתחילת המשפט, אשר נקבע ל-19 באוקטובר.

באותו יום הואשם באטס בחמישה סעיפי רצח ושלושה סעיפי שוד, אולם כעבור תשעה ימים נמצאה גופתו בתא הכלא בו שהה לאחר שתלה את עצמו עם מגבת[28]. נתיחה שלאחר המוות חשפה כי באטס ניסה להתאבד לפחות ארבע פעמים לפני מעצרו[33]. עורך דינו, ג'ו אינגבר, העריך כי מצבו הדיכאוני הוחמר לאחר שחרור עדותו בשימוע המקדים, בה תיאר כיצד עונו הקורבנות לפני שנרצחו[33].

טרם משפטו של בונין הסכימו מיילי ומונרו להעיד נגדו בתמורה לכך שהפרקליטות לא תבקש לגזור עליהם את עונש המוות[27][74]. במקרה של מונרו, הסכים התובע המחוזי סטירלינג נוריס להימנע מהגשת סעיפי אישום בגין ביצוע שוד וביצוע מעשי סדום[98], ובמקרה של מיילי, קיבל התובע את שתי הודאותיו במסגרת הסדר טיעון וזאת בתמורה לשני מאסרי עולם מצטברים עם אפשרות לשחרור מוקדם אחרי עשרים וחמש שנה[99].

משפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחוז לוס אנג'לס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בונין הובא למשפט במחוז לוס אנג'לס ב-19 באוקטובר 1981, במסגרתו הואשם ברצח שנים עשר הקורבנות שנמצאו באותו תחום שיפוט. הוא נשפט בפני ויליאם קין, שופט בית המשפט העליון, ומשפטו החל ב-5 בנובמבר[100].

התובע, סטרילינג נוריס, ביקש לגזור על בונין את עונש המוות עבור כל אחד מהאישומים שבגינם נשפט, והצהיר בנאום הפתיחה שלו בפני חבר המושבעים: "אנו נוכיח שהוא רוצח הכביש המהיר, כפי שהתרברב בפני מספר עדים. אנו נראה לכם שהוא נהנה מהרציחות. לא רק שהוא נהנה מהן, ותכנן להנות מהן, היה לו תיאבון בלתי ניתן לסיפוק - לא רק למעשי סדום, אלא לרצח".

נוריס הוסיף כי בונין פיתח דפוס מוכר ברציחותיו אשר אופיין בפיתוי הקורבנות לתוך רכבו לפני שהכניע וכפת אותם. לאחר מכן, לדבריו, היה אונס את השבויים בין ותוך כדי ביצוע עינויים שונים בהם, עד שלבסוף היה מגיע לפורקן מיני ורוצח אותם[101]. מעבר לכך הרחיב כי בונין ניסה לטפח קבוצת אנשים שתשתתף במעשיו, ולרוב היה לוקח עמו טיפוסים בעלי מנת משכל נמוכה לעזרתו[62].

מיילי ומונרו העידו נגד בונין במשפט בלוס אנג'לס, ותיארו נרחבות ובפירוט רב את הרציחות אליהן התלוו. בעדות שנמסרה ב-17 בנובמבר, אמר מונרו שזמן מה לאחר הרצח של וולס, נסעו הוא ובונין לסניף מקדונלד'ס וקנו המבורגרים עם כסף שלקחו מארנקו של הקורבן. בזמן שאכלו את ההמבורגרים בביתו, צחק בונין ואמר, "תודה, סטיב, היכן שאתה נמצא"[27][102].

מיילי העיד על השתתפותו ברציחתם של מירנדה ומקייב, ותיאר כיצד שניהם הכו ועינו אותם בעזרת מגוון כלים לפני שרצחו אותם[103]. הוא ציין כי שמע "מלא עצמות נשברות" כאשר בונין לחץ על צווארו של מירנדה עם מפתח גלגלים. מספר אנשים שנכחו באולם בית המשפט יצאו החוצה כאשר שותפיו של בונין מסרו את עדותם, ומאוחר יותר אמרו כי הפרטים ששוחזרו עוררו בהם בחילה[104].

אסטרטגיית ההגנה הייתה לפגוע באמינותם של עדי התביעה, ולהציע לבית המשפט את הרעיון כי אופי התנהגותו של בונין נולד מתוך ההתעללות הפיזית, הרגשית והמינית שחווה לאורך ילדותו. בכדי לתמוך בטענה זו, זימנו עורכי דינו את דוקטור דייוויד פוסטר, מומחה בנושא השפעות התפתחותיות של התעללות בילדים, אשר לאורך סדרת מפגשים גיבש הערכה פסיכולוגית על בונין. פוסטר הביע את דעתו המקצועית בפני בית המשפט ומסר כי בעיניו, נטישתו החוזרת ונשנית של בונין על ידי הוריו והעובדה כי לא קיבל את ההגנה וההתייחסות הנחוצה לילד לצורך התפתחות פסיכולוגית בריאה, הובילו אותו לפתח בלבול וחוסר הבנה בנוגע להבדלים בין אלימות לאהבה.

בעדות נגדית, זימנה התביעה את הפסיכיאטר הפורנזי דוקטור פארק דיץ, מומחה להפרעות שליטה בדחפים וסאדיזם, אשר העיד כי הדפוס הכללי של התנהגותו של בונין אינו עקבי עם חוסר יכולתו לכאורה לשלוט בדחפיו. בנוסף לכך העיד דיץ כי אופן פעולתו של בונין שיקף את יכולתו לתכנן מהלכים מורכבים, דבר שאישיות אימפולסיבית אינה מסוגלת לעשות. בקצרה, סיכם כי בונין הוא סאדיסט מיני, וכי אף על פי שסבל מהפרעת אישיות אנטיסוציאלית, לא פגעו תנאים אלו ביכולתו לשלוט במעשיו.

על אף התנגדויות רבות מטעם ההגנה, ויתר דייוויד לופז, עיתונאי מקליפורניה, על חסינותו המשפטית והסכים להעיד נגד בונין בנוגע לשבעה ראיונות שערכו השניים בין דצמבר 1980 לאפריל 1981. בעדותו הצהיר לופז כי בונין הודיע לו שיסרב לדבר עם כתבים אחרים בתנאי שיסכים שלא לפרסם את הראיון לפרטי פרטים. לופז הסכים וב-9 בינואר התוודה בפניו בונין שהוא רוצח הכביש המהיר וכי רצח עשרים ואחד בני אדם[101]. גילאי הקורבנות, אמר בונין, נעו בין 12 ל-19, כאשר הקורבן הצעיר ביותר, מקייב, הוא זה שנענה הכי מהר לפיתוייו. בונין התוודה בפניו כי על אף שסלד מרעיון ההריגה, רצח את קורבנותיו מפני שנהנה "לשמוע ילדים מתים". לופז העיד כי בונין התוודה שהרג קורבן אחד באמצעות אגרופים שהטיח בצווארו, ושהמניע העיקרי לכך שחשף בפני הרשויות את המקום בו זרק את גופתו של קינג הייתה העובדה שהשוטרים יאכלו המבורגרים בזמן שיחפשו אחריה[105].

בחקירה נגדית, ביסס צוות ההגנה הודאה מפי לופז כי ענה על שאלות התביעה לפי זיכרונו מהראיונות עם בונין שכן לא רשם את דבריו או הקליט אותו. לופז התנגד בתוקף לטענה כי קיבל תשלום בתמורה לעדותו.

טיעונים אחרונים נשמעו החל מ-16 בדצמבר עד 22 בדצמבר 1981. בטיעון האחרון מטעם התביעה, תיאר נוריס את בונין כטיפוס אכזרי ובלתי ניתן לסיפוק, אשר פעל מתוך זדון בכוונת תחילת, והפיק עונג אדיר מהסבל שהטיל על קורבנותיו. לאחר שתיאר נרחבות את העינויים שסבלו קורבנותיו של בונין, סיכם נוריס את דבריו בהפצרה בחבר המושבעים "לתת לבונין את מה שמגיע לו"[106].

סנגור ההגנה שרבט פתח בטיעונו הסופי בפני חבר המושבעים ב-21 בדצמבר. אף על פי שלא ביקש מהמושבעים באופן מפורש למצוא את בונין חף מפשע[107], ביקש שיפסקו את "פסק הדין ההגיוני ביותר" שיוכלו. לאחר מכן עבר לעסוק באמינות חלק מהעדויות שנמסרו, במיוחד אלו של מיילי ומונרו, אשר הפכו לעדי מדינה, מה ששינה את עדותם, כך טען, בהתאם להנחיות המשטרה[108]. הוא הזכיר לחבר המושבעים כי חשף מקרים רבים של חוסר עקביות בעדותו של מונרו, והכריח אותו להודות ששיקר פעמים אין ספור. כמו כן הזכיר את ההתעללות הרבה שחווה בונין כילד ואת האבחנות השונות שמסרו הרופאים בבית החולים באטסכדרו בין השנים 1969–1971. לסיכום אמר שתיק התביעה "מלא בחורים" והאשים את התובעים בשימוש ב"טקטיקות משפטיות מבחילות" בתקווה להרשיע לפיהן את בונין[109].

משפטו של בונין נמשך עד ל-6 בינואר כאשר חבר המושבעים מצא אותו אשם בעשרה אישומי רצח, אם כי לא עבור רציחתם של לנדגרן וקינג[110]. בזמן שגזר הדין הוקרא על ידי פקיד בית המשפט, קרובי משפחה וחברים של הקורבנות החלו לבכות. למחרת הוגשו עתירות שונות בנוגע לעונשו העתידי של בונין, כאשר התביעה ביקשה לדון אותו למוות וההגנה למאסר עולם[111]. ב-20 בינואר מצא חבר המושבעים כי הנסיבות המיוחדות הנדרשות על פי החוק בקליפורניה (מספר רציחות רב יחד עם ביצוע שוד) התקיימו בכל עשרת אישומי הרצח בהם מצאו את בונין אשם, ובשל כך המליצו פה אחד שיקבל את עונש המוות[101].

בונין נוקה מאשמה בסעיפי האונס והרצח של קינג מאחר שהוביל את המשטרה לגופתו בדצמבר 1980, תחת ההסכם ששיתוף הפעולה עמם לא יוכל לשמש נגדו בבית המשפט. כמו כן נוקה מאשמה בסעיפי התקיפה והרצח של לנדברג מאחר שלפי עדותו של לופז, בונין הכחיש בתוקף את מעורבותו במקרה במהלך ראיונותיהם[112].

ב-24 בפברואר גזר השופט קין על ויליאם בונין את עונש המוות עבור עשר הרציחות בהן הורשע, אותן תיאר כ"פגיעה דוחה ומבחילה בכבוד האנושי".

מחוז אורנג'[עריכת קוד מקור | עריכה]

בונין הובא למשפט במחוז אורנג' השכן ב-21 במרץ 1983, והואשם בביצוע שוד וברצח ארבעת הקורבנות הנוספים אשר נמצאו בתחום השיפוט המחוזי בין נובמבר 1979 למאי 1980. הוא נשפט בפני שופט בית המשפט העליון קנת לי[113].

לפני פתיחת המשפט הועבר בונין מתא המוצאים להורג בבית הכלא סן קוונטין לתא בידוד, שם נותר עד לתום משפטו[114]. באותו הזמן ניסה סנגורו של בונין לשנות את מקום המשפט בטענה כי הסיקורים הנרחבים של המקרה בתקשורת יקשו למצוא חבר מושבעים שדעתו אינה מושפעת, אולם עתירה זו נדחתה בידי השופט לי אשר פסק כי המקרה לא זכה לפרסום רב במחוז אורנג' מאז הרשעתו הראשונה של בונין[115].

בריאן בראון, התובע מטעם המחוז, טען כי ארבעת הקורבנות נחטפו בזמן שתפסו טרמפים, נאלצו להתפשט בל כורחם ונכפתו בידיהם וברגליהם. לאחר מכן נאנסו וספגו חבטות, עינויים, ומתו כתוצאה מחניקה. בנוסף לכך הציגה התביעה מומחים אשר העידו על הקשירה המיוחדת בה השתמש בונין בכדי לחנוק את קורבנותיו ושהיוותה את "סימן ההיכר" שלו, וכן על השטיח שנח ברכבו של בונין שסיביו התגלו על מספר גופות; שתי ראיות המוכיחות כי כל הקורבנות נרצחו על ידי אותו אדם.

בתגובה תקף שרבט את אמינותו של מונרו, וטען כי בונין משמש כשעיר לעזאזל בידי ההגנה בניסיון לכסות על ארבעה מקרי רצח לא פתורים[114]. המשפט ארך שישה שבועות ובמהלכו זימנה ההגנה שני עדים בלבד, כאשר אחד מהם, מונרו, סיפר כיצד בונין יצר עמו קשר וביקש שישקר כאשר יגיע למסור את עדותו.

ב-2 באוגוסט 1983, מסר חבר המושבעים את החלטתו לאחר פחות משלוש שעות, וקבע כי מצא את בונין אשם בכל אחד מארבעת סעיפי הרצח, בנוסף לשלושת סעיפי השוד[116]. לאחר שלושה ימים נוספים בהם דנו המושבעים על העונש שימליצו להטיל עליו, הצהירו ב-22 באוגוסט שיבקשו להטיל עליו את עונש המוות בעוון כל אחד מהסעיפים. ב-26 באוגוסט הטיל השופט ארבעה גזרי דין מוות על בונין, ותיאר אותו כ"סאדיסט בעל התנהגות פושעת ומפלצתית".

אגף המוצאים להורג[עריכת קוד מקור | עריכה]

בונין נותר באגף המוצאים להורג בבית הכלא סן קוונטין במשך ארבע עשרה שנים בזמן שהמתין להוצאתו להורג באמצעות תא גזים. במהלך מאסרו החל לכתוב ולצייר כתחביב, וקיבל פרסים שונים על עבודותיו האומנותיות ועל הסיפורים הקצרים והפואמות שכתב. כמו כן התיידד עם הרוצחים הסדרתיים לורנס ביטקר, רנדי קראפט ודאג קלארק, איתם שיחק לעיתים ברידג'[117].

הוא שמר על קשר והתכתב עם מספר אנשים מחוץ לכותלי בית הכלא, ביניהם כמה מאמהות קורבנותיו. בהתכתבויות אלו מעולם לא הביע חרטה או צער על שרצח את ילדיהן. במקרה אחד, כתב לאמו של שון קינג שבנה היה הקורבן המועדף עליו מאחר שהיה "צרחן כל כך טוב"[118]. כמו כן טען בפני עורכי דינו כי באטס היה האחראי האמיתי לרציחות, ושהוא בסך הכל היה עוזרו. טענות אלו הופרכו בידי נוריס, התובע במשפט בלוס אנג'לס, אשר אמר על בונין לפני הוצאתו להורג כי "הוא היה המנהיג האמיתי, והוא בחר באנשים חלשים שיכל להשתמש בהם".

שיטת הוצאתו להורג של בונין שונתה לזריקת רעל בידי מדינת קליפורניה ב-1992, לאחר הוצאתו להורג של רוברט אלטון האריס, האסיר הראשון שהוצא להורג בקליפורניה מאז 1967[119]. האריס הפגין סימנים שונים של סבל וגופו התעוות במשך ארבע דקות בתוך תא הגזים, ובשל כך נמנעו הרשויות משימוש בתא הגזים אשר הוגדר מעתה ככלי אכזרי.

ערעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בונין הגיש מספר ערעורים בדבר הרשעותיו וכנגד גזר דינו. הוא האשים את חבר המושבעים בכך שהיה מושפע לרעתו ואת הגנתו בכך שהתנהלה בצורה רשלנית ובזויה. עבור ערעורים אלו שכר בונין עורכי דין חדשים, שתחילה עמדו על כך שעורך דינו הקודם, שרבט, סיפק הגנה לא הולמת במשפטיו בכך שנכשל להדגיש בפני חבר המושבעים את ההתעללות המינית שספג בונין בילדותו ואת התסמונת הדו קוטבית ממנה סבל. לטענתם, העלאת הטענות הללו במשפטו הייתה הופכת את בונין לאנושי יותר בפני חבר המושבעים ועשויה הייתה להקל על גזר דינו. בית המשפט העליון של ארצות הברית דחה את פניותיהם וסירב לשנות את גזר הדין.

אף על פי שדחה את ערעוריו של בונין, נזף בחומרה בית המשפט העליון בשופט קין על כך שכשל להקשיב לעצת התביעה קודם למשפט בלוס אנג'לס על כך שמונרו שקל את האפשרות לקבל ייעוץ משפטי משרבט, סנגורו של בונין. אף על פי שקין הזהיר את שרבט מפני תרחיש אפשרי של ניגוד עניינים, הרשה לו לייצג את בונין.

הוצאה להורג[עריכת קוד מקור | עריכה]

בונין הוצא להורג באמצעות זריקת רעל בתוך תא הגזים של בית הסוהר סן קוונטין ב-23 בפברואר 1996, ארבע עשרה שנים לאחר מתן גזר דינו. הוא האדם הראשון בהיסטוריה שהוצא להורג בצורה זו בקליפורניה.

בראיון האחרון שהעניק לתחנת רדיו מקומית פחות מיממה לפני מותו, אמר בונין שהשלים עם קיצו ההולך וקרב. הוא חשף כי החרטה היחידה שלו היא שלא רדף אחר תשוקת נעוריו להפוך לשחקן באולינג מקצועי[120]. כשנשאל האם ברצונו להעביר מסר למשפחות הקורבנות, אמר: "הם חושבים שהמוות שלי יביא לסגירת מעגל, אבל זה לא מה שיקרה. עוד מעט הם יגלו מה יקרה".

בשעה 18:00 הועבר מתאו לתא ההמתנה המיועד להוצאה להורג, שם אכל את ארוחתו האחרונה; שתי פיצות גדולות, שלושה ליטרים של גלידה ושלוש שישיות קולה[121]. הוא בילה את שעותיו האחרונות עם חמישה אנשים שביקש שיהיו בחברתו באותה שעה; שלושה מהם היו עורך דינו, כומר, וסופר ביוגרפיות. מאוחר יותר אמרו שלושתם כי באותה שעה נראה שבונין השלים עם גורלו. עורך דינו הוסיף שלקוחו לא הביע חרטה על מעשיו.

ב11:45 נלקח בונין לתא ההוצאה להורג. מילותיו האחרונות, אותן מסר למנהל בית הכלא כשעה לפני מותו, היו כדלקמן:

אני חושב שעונש המוות הוא לא הפתרון לבעיות שעומדות לפנינו. אני מרגיש שאנו שולחים מסר שגוי לאנשים. אנשים צעירים מתנהגים כפי שהם רואים איך אנשים אחרים מתנהגים ולא איך שמלמדים אותם להתנהג. הייתי מציע לאדם החושב לעשות מעשה המנוגד לחוק, לפני שיעשה זאת, שילך קודם כל למקום שקט ויחשוב על כך ברצינות.

בונין הוכרז כמת בשעה 00:13. הוא היה בן 49 במותו. לפי מספר עדויות, חלפה ההוצאה להורג ללא בעיות מיוחדות או סיבוכים כלשהם, ובונין היה שרוי תחת השפעת סמי הרגעה לכל אורך שלביה[10]. אף אחד מבני משפחתו לא נכח בהוצאה להורג, אולם רבים מקרובי הקורבנות הגיעו בכדי לצפות[122].

רוצחי "דרכים" אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1 ביולי 1977, נכנע פטריק קירני והסגיר את עצמו למשטרה, לאחר שהפך לחשוד העיקרי בפרשה שכונתה "רציחות שקי הזבל". לפני הסגרתו היה קירני עבריין נמלט במשך חודשיים לאחר שראיות פורנזיות שהתגלו קישרו אותה לרצח של ג'ון לה מיי בן ה-17. קירני הודה שרצח עשרים ושמונה ילדים וגברים צעירים, ונפטר מגופותיהם לצד כבישים מהירים בדרום קליפורניה. בניגוד לבונין, נהג קירני לרטש את גופות קורבנותיו לפני שהכניס אותם לשקיות זבל והשליך אותן.

שלוש שנים לאחר מעצרו של בונין, שני שוטרי תנועה בקליפורניה עצרו את רנדי קראפט בן ה-38 כשניסה להיפטר מגופתו של נחת אמריקאי. גופת הקורבן הושחתה ונחנקה למוות בדומה לעשרות גברים צעירים אחרים שגופותיהם נמצאו לאורך כבישי קליפורניה מאז 1972. חיפוש ברכבו של קראפט גילה מעטפה שהכילה יותר מחמישים תמונות פולורואיד של גברים צעירים, רובם תחת השפעת סמים או מתים, מוצבים בתנוחות מיניות. חלק מהתמונות היו של קורבנות מאומתים. אף על פי שנפטר מהגופות באופן דומה לזה של בונין, נהג קראפט לסמם את קורבנותיו קודם לכך שהיה שורף את איברי מינם עם מצית הסיגריות שברכב.

בשכלול סופי, ייתכן כי בונין, קראפט, וקירני היו אחראיים למותם של 131 בני אדם.

מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחתו של בונין סירבה לדרוש חזקה על גופתו לאחר הוצאתו להורג ב-1996, ובלית ברירה נשרפה גופתו בטקס פרטי ללא כל קרובי משפחה נוכחים. אפרו פוזר מעל האוקיינוס השקט.

במהלך משפטיו ולאורך השנים שקדמו להוצאתו להורג, הועלו השערות רבות בנוגע לסיבות שהובילו את בונין לבצע את פשעיו, ולעיתים קרובות עלתה השאלה האם האשמה נחה בהתעללות הרבה שספג בילדותו. מתנגדים ותומכים של עונש המוות החזיקו בדעה אחת כי בונין סבל מהתעללות גופנית ומינית חמורה, אולם טענותיו של עורכי דינו כי הרציחות היו תוצאה ישירה שנבעו מכך עוררו תרעומת וכעס.

במאמר שפורסם בארכיון סן פרנסיסקו שלושה ימים לפני הוצאתו להורג של בונין, כתב העורך רוברט מורס: "בונין עבר התעללות בילדותו. ההתעללות הייתה רעה, אולם לא רעה כפי שהוא התעלל בקורבנותיו. העולם מלא באנשים שיודעים לכתוב ולצייר וספגו אלימות דומה כילדים, אך מעט מאוד מהם הפכו לרוצחים סדרתיים. שיעור הפשע נמוך יותר בקרב חולי נפש מאשר אצל אנשים 'נורמלים'. לקרוא לרשע של בונין בשם מחלת נפש, כפי שעשתה ההגנה, או מחלה כלשהי, היא פגיעה בכבודם של חולי הנפש".

באטס לא הותיר אחריו מכתב התאבדות המסביר את מעשיו, אולם התכתבויות עם מכרים אשר נמצאו בתאו גילו כי היה שרוי תחת לחץ ומצוקה בשל החשיפה הקרבה של תמליל הראיות בו תיאר את העינויים שסייע לבונין לבצע, וחשש מהצורה בה ישפיע הדבר על חבריו ובני משפחתו[28]. אף על פי שטען בחקירתו כי השתתף ברציחות אך ורק מתוך פחד מבונין, אמר גם כי שרשרת הרציחות הייתה בעיניו "סיוט קטן ונחמד", והוסיף כי בונין "ממש נהנה מצלילי הצרחות. הוא אהב לשמוע אותם צורחים.. הוא נהנה מכל רגע"[123].

מקויקר, הצעיר ששרד את התקפתו של בונין ב-1975 סבל מטראומה קשה בעקבות המקרה ובשנים הבאות חווה בעיות שינה וסיוטים, נשר מבית הספר והחל לצרוך סמים ואלכוהול. על אף זאת הגיע לצפות בהוצאתו להורג של בונין ותיאר את החוויה כסגירת מעגל וכ"תחילת חייו"[124]. בשנים הבאות פעל נמרצות בכדי למנוע משותפיו של בונין, מיילי ומונרו, להשתחרר לחופשי. בראיון שהעניק ב-2011 אמר מקויקר שהסיבה העיקרית להשתתפותו בקמפיין נגד שחרורם היו המילים שאחת מאמהות הקורבנות אמרה לו לאחר שהעיד במשפטו הראשון של בונין: "אתה חייב לדבר בשם בני"[125].

מונרו נידון לחמש עשרה שנות מאסר עד מאסר עולם בגין רצח מדרגה שנייה עבור השתתפותו ברציחתו של וולס ב-6 באפריל 1981. הוא הגיש ערעורים רבים בטענה כי לא ידע שבונין הוא רוצח הדרכים עד לאחר שהרגו את וולס, וכי הסכים להסדר הטיעון בו יודה באשמה מאחר שרימו אותו. כמו כן שלח מכתבים רבים לבכירים שונים בהם כתב כי הוא מעדיף שיוציאו אותו להורג מאשר שייאלץ להעביר את שארית חייו מאחורי הסורגים עבור "פשע שלא ביצע"[126]. ועדת השחרורים דחתה את כל בקשותיו של מונרו וכיום הוא שוהה בבית הסוהר מיול קריק. תאריך השימוע הבא לשחרורו על תנאי נקבע ל-2029[127].

מיילי נידון ל-25 שנות מאסר בידי שופטת בית משפט העליון בוני לי סמית' ב-5 בפברואר 1982[128]. גזר הדין הושת עבור הרצח של מירנדה, ועונש מאסר נוסף של עשרים וחמש שנות מאסר הוטל עליו במחוז אורנג' עבור החטיפה והרצח של מקייב. תחילה הושם בבית הסוהר קורקורן לטיפול ושיקום בנפגעי סמים בקליפורניה, אולם מאוחר יותר הועבר לבית הסוהר מיול קריק. לאורך שנות מאסרו ננזף מיילי פעמים רבות בשל החזקת והברחת סמים ואונס אסירים. ב-25 במאי 2016, מת כתוצאה מפציעות שספג במהלך תגרה בין אסירים[129].

פו נידון לשש שנות מאסר עבור הריגה במקרה הרצח של טרנר מ-17 במאי 1982[65]. תחילה הואשם ברצח מדרגה ראשונה, בנוסף לביצוע מעשה סדום ושוד, אולם חבר המושבעים מצא אותו חף מפשע בפני האישומים האלו[130]. הוא שהה במאסר פחות מארבע שנים והשתחרר בשלהי 1985[131].

אזכורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הסרט "רוצח הדרכים" הופץ על ידי חברת ההפקה RLJ Entertainment (לשעבר Image Entertainment) ב-2010. הסרט מבוסס באופן ישיר על הרציחות שבוצעו בידי בונין ושותפיו. הליהוק כולל את סקוט אנתוני לייט בתור ויליאם בונין ואת דאסטי סורג כורנון באטס.

טלוויזיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ערוץ Investigation Discovery שידר ב-2014 סרט דוקומנטרי קצר בשם "רוצח הדרכים" העוסק במעלליו של בונין[132].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ויליאם בונין בוויקישיתוף

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "Around the Nation; California Murderer Gets Death Sentence". The New York Times. Associated Press. March 13, 1982. Retrieved November 4, 2009.
  2. ^ "Capital punishment in California". January 1, 2002. Retrieved March 20, 2021.
  3. ^ "Freeway Killer's Story: Ghastly Tale of Horror". Gadsden Times. February 3, 1981. Retrieved November 27, 2018.
  4. ^ 1 2 3 4 5 McDougal 1991, p. 161
  5. ^ 1 2 "Execution Set for 'Freeway Fiend'". Reading Eagle/Reading Times. Associated Press. February 19, 1996. p. A10. Retrieved March 15, 2014.
  6. ^ 1 2 William Bonin: The True Story of the Freeway Killer p. 5
  7. ^ "Boys' Killer Led a Twisted, Tortured Life". San Francisco Chronicle. February 12, 1996. Retrieved November 27, 2018.
  8. ^ "California Executes 14 Boys' Murderer". The Hour. February 23, 1996. Retrieved November 26, 2018.
  9. ^ McDougal 1991, pp. 161–162
  10. ^ 1 2 News, Mara Bov Sun Special. "Murder Down The Freeway - NY Daily News". New York Daily News.
  11. ^ William Bonin: The True Story of the Freeway Killer p. 7
  12. ^ Without Remorse: The Story of the Woman Who Kept Los Angeles' Serial Killers Alive p. 232
  13. ^ 1 2 3 "59 F.3d 815: William George Bonin, Petitioner-appellant, v. Arthur Calderon, As Warden of San Quentin State Prison; James Rowland, Director of the California Department of Corrections. Respondents-appellees (9th Cir. 1995)". Cases.justia.com. Retrieved April 9, 2011.
  14. ^ William Bonin: The True Story of the Freeway Killer p. 9
  15. ^ "People v. Bonin (1988)".
  16. ^ "Reading Eagle - Google News Archive Search". news.google.com.
  17. ^ "News article". February 19, 1996. Retrieved April 9, 2011.
  18. ^ "The Beat Goes On: Decades Have Passed, but Housewife and Mom Jane Howatt Remains Determined to Piece". Ventura County Star. January 17, 2010. Retrieved August 14, 2021.
  19. ^ 1 2 William Bonin: The True Story of the Freeway Killer p. 10
  20. ^ 1 2 3 McDougal 1991, p. 162
  21. ^ 1 2 "Resource.org". Archived from the original on May 17, 2010. Retrieved October 7, 2012.
  22. ^ William Bonin: The True Story of the Freeway Killer p. 11
  23. ^ "California District Attorney's Association" p. 21 (PDF).
  24. ^ "People v. Bonin, 46 Cal. 3d 659 - Casetext". casetext.com.
  25. ^ 1 2 3 4 5 McDougal 1991, p. 163
  26. ^ "The Press-Courier - Google News Archive Search". news.google.com.
  27. ^ 1 2 3 4 McDougal 1991, p. 166
  28. ^ 1 2 3 4 5 6 McDougal 1991, p. 172
  29. ^ McDougal 1991, p. 159
  30. ^ "Toledo Blade - Google News Archive Search". news.google.com.
  31. ^ 1 2 3 4 McDougal 1991, p. 153
  32. ^ "Record-Journal - Google News Archive Search". news.google.com.
  33. ^ 1 2 3 4 True Crime June 1996. p.10
  34. ^ William Bonin: The True Story of the Freeway Killer p. 15
  35. ^ William Bonin: The True Story of the Freeway Killer p. 39
  36. ^ William Bonin: The True Story of the Freeway Killer p. 84
  37. ^ "The Press-Courier - Google News Archive Search". news.google.com.
  38. ^ "Out of Horrific Tragedy the Iron Eagle was Created". ironeagleseries.com. August 4, 2016. Retrieved 2021-11-29.
  39. ^ "Santa Ana Orange County Register Evening Archives, May 28, 1980, p. 11". newspaperarchive.com. May 28, 1980. Retrieved November 29, 2021.
  40. ^ McDougal 1991, pp. 163–164
  41. ^ "Shelton v. City of Westminster (1982)".
  42. ^ "A 'New' Killer Travels Southern California Freeways". newspaperarchive.com. April 24, 1980. Retrieved November 28, 2021.
  43. ^ 1 2 3 McDougal 1991, p. 174
  44. ^ Times, Robert Lindsey and Special To the New York. "Testimony Graphic In 'Freeway Killings' Case". The New York Times.
  45. ^ "Ocala Star-Banner - Google News Archive Search". news.google.com.
  46. ^ "The Bulletin - Google News Archive Search".
  47. ^ William Bonin: The True Story of the Freeway Killer p. 20
  48. ^ "Santa Cruz Sentinel from Santa Cruz, California on September 24, 1980 · Page 47".
  49. ^ William Bonin: The True Story of the Freeway Killer p. 108
  50. ^ "The Bryan Times - Google News Archive Search". news.google.com.
  51. ^ "Beaver County Times - Google News Archive Search". news.google.com.
  52. ^ "The San Bernardino County Sun from San Bernardino, California on June 13, 1980 · Page 1".
  53. ^ The Encyclopedia of Serial Killers p.81
  54. ^ Encyclopedia of Capital Punishment in the United States p. 203
  55. ^ "A confessed accomplice of accused Freeway Killer William Bonin ..."
  56. ^ 1 2 "Gregory Matthew Miley pleaded innocent today to charges he ..."
  57. ^ True Crime June 1996. p.9
  58. ^ Without Remorse: The Story of the Woman Who Kept Los Angeles' Serial Killers Alive p. 283
  59. ^ "Sarasota Herald-Tribune - Google News Archive Search". news.google.com.
  60. ^ "Ocala Star-Banner - Google News Archive Search".
  61. ^ McDougal 1991, pp. 164–165
  62. ^ 1 2 McDougal 1991, p. 164
  63. ^ William Bonin: The True Story of the Freeway Killer p. 27
  64. ^ "The Press-Courier - Google News Archive Search". news.google.com.
  65. ^ 1 2 "Lodi News-Sentinel - Google News Archive Search". news.google.com.
  66. ^ "Beaver County Times. Sept. 21, 1980 edition". September 21, 1980. Retrieved April 9, 2011.
  67. ^ "News archives". Retrieved April 9, 2011.
  68. ^ "The Bulletin - Google News Archive Search". news.google.com.
  69. ^ "At Death's Door". Santa Ana Orange County Register. February 22, 1996. Retrieved August 5, 2019.
  70. ^ "FindLaw's United States Ninth Circuit case and opinions". Findlaw.
  71. ^ "Eugene Register-Guard - Google News Archive Search". news.google.com.
  72. ^ "Lakeland Ledger - Google News Archive Search". news.google.com.
  73. ^ "Two Charged with 14 Murders". The Reading Eagle. July 30, 1980. Retrieved November 26, 2018.
  74. ^ 1 2 McDougal 1991, pp. 171–172
  75. ^ William Bonin: The True Story of the Freeway Killer p. 46
  76. ^ True Crime June 1996. p.7
  77. ^ 1 2 McDougal 1991, p. 165
  78. ^ William Bonin: The True Story of the Freeway Killer p. 52
  79. ^ William Bonin: The True Story of the Freeway Killer p. 50
  80. ^ "'Freeway Killer' Suspect Pleads". Lodi News-Sentinel. August 9, 1980. Retrieved November 27, 2018.
  81. ^ McDougal 1991, pp. 159–161
  82. ^ Encyclopedia of Serial Killers p. 66
  83. ^ William Bonin: The True Story of the Freeway Killer p. 54
  84. ^ 1 2 "Ottawa Citizen - Google News Archive Search". news.google.com.
  85. ^ Murder Casebook, p. 4667, ISBN 0-7485-3874-7.
  86. ^ "Sarasota Herald-Tribune - Google News Archive Search". news.google.com.
  87. ^ William Bonin: The True Story of the Freeway Killer p. 65
  88. ^ The Encyclopedia of Serial Killers p. 82
  89. ^ True Crime June 1996. p.11-12
  90. ^ "Eugene Register-Guard - Google News Archive Search". news.google.com.
  91. ^ "The Evening News - Google News Archive Search". news.google.com.
  92. ^ McDougal 1991, p. 173
  93. ^ "'Freeway Killer' suspects Gregory Miley and Vernon Butts have ..."
  94. ^ "Vernon Butts, who confessed to taking part in the ..."
  95. ^ "The Montreal Gazette - Google News Archive Search". news.google.com.
  96. ^ William Bonin: The True Story of the Freeway Killer p. 61
  97. ^ "Orange County DA's office to oppose parole for double murderer". Los Angeles Daily News. November 30, 2011.
  98. ^ "The Spokesman-Review - Google News Archive Search". news.google.com.
  99. ^ "Toledo Blade - Google News Archive Search". news.google.com.
  100. ^ "Toledo Blade - Google News Archive Search". news.google.com.
  101. ^ 1 2 3 True Crime June 1996. p.12
  102. ^ "William George Bonin, Petitioner-appellant, v. Arthur Calderon, As Warden of San Quentin State Prison;james Rowland, Director of the Californiadepartment of Corrections, Respondents-appellees, 59 F.3d 815 (9th Cir. 1995)".
  103. ^ "The Press-Courier - Google News Archive Search". news.google.com.
  104. ^ "The Telegraph - Google News Archive Search". news.google.com.
  105. ^ "The Free Lance-Star - Google News Archive Search". news.google.com.
  106. ^ "Lakeland Ledger - Google News Archive Search". news.google.com.
  107. ^ "'Freeway Killer' Arguments End; Coast Jury Will Get Case Monday". The New York Times.
  108. ^ "The Victoria Advocate - Google News Archive Search". news.google.com.
  109. ^ "Times Daily - Google News Archive Search". news.google.com.
  110. ^ "Park City Daily News - Google News Archive Search". news.google.com.
  111. ^ "Beaver County Times - Google News Archive Search". news.google.com.
  112. ^ "Reading Eagle - Google News Archive Search". news.google.com.
  113. ^ "Reading Eagle - Google News Archive Search". news.google.com.
  114. ^ 1 2 "Freeway Killer William Bonin, already facing the gas chamber ..."
  115. ^ William Bonin: The True Story of the Freeway Killer p. 80
  116. ^ "The Telegraph - Google News Archive Search". news.google.com.
  117. ^ "San Quentin's Killer Bridge Parties : Kraft, Bonin and 2 Other Serial Murderers Play a Mean Game of Cards". The Los Angeles Times. October 16, 1990. Retrieved August 14, 2021.
  118. ^ "Southern California's most infamous killers - Daily Titan". February 27, 2012.
  119. ^ "The Execution of William Bonin". February 23, 1996.
  120. ^ "Life After Death Penalty". Beach Magazine. Littoral. April 5,
  121. ^ "'Freeway Killer' William Bonin is Executed: Sadistic Slayer Confessed to 21 Murders". Los Angeles Times. February 23, 1996. Retrieved May 24, 2019.
  122. ^ "Kingman Daily Miner - Google News Archive Search". news.google.com.
  123. ^ "Boca Raton News - Google News Archive Search". news.google.com.
  124. ^ William Bonin: The True Story of the Freeway Killer p. 103
  125. ^ "Sole Survivor Of Notorious 'Freeway Killer' Speaks Out". December 24, 2011.
  126. ^ William Bonin: The True Story of the Freeway Killer p. 110
  127. ^ "'Freeway Killer' accomplice denied parole". August 21, 2014.
  128. ^ "Lodi News-Sentinel - Google News Archive Search". news.google.com.
  129. ^ Locke, Cathy (May 26, 2016). "Homicide suspected in Mule Creek prison inmate's death" – via Sacramento Bee.
  130. ^ "Lodi News-Sentinel - Google News Archive Search". news.google.com.
  131. ^ William Bonin: The True Story of the Freeway Killer p. 90
  132. ^ "Crimeandinvestigation.com". Archived from the original on March 14, 2016. Retrieved April 26, 2016.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ויליאם_בונין&oldid=37830090"