ואזגן הראשון

ואזגן הראשון "מבוקרשט" (בוחרסטצי)
Վազգեն Ա Բուխարեստցի
	ואזגן הראשון בלג'אן, קתוליקוס של כל הארמנים בשנים 1955–1994
	ואזגן הראשון בלג'אן, קתוליקוס של כל הארמנים בשנים 1955–1994
לידה	20 בספטמבר 1908 (יוליאני); בוקרשט, ממלכת רומניה
פטירה	18 באוגוסט 1994 (בגיל 85); ירוואן, ארמניה
שם מלא	בלידה: לבון קאראפט פלצ'אן
מדינה	ארמניה, רומניה
מקום קבורה	ואראשאפאט
השכלה	אוניברסיטת בוקרשט
פרסים והוקרה
	עיטור אות הכבוד; עיטור הידידות בין העמים; עיטור הדגל האדום של העמל; גיבור לאומי של ארמניה; אות המסדר הכוכב של רומניה ;

ואזגן (או ואסקן) הראשון (ואזגן נאך), שמו בלידה לבון קאראפט פּלצ'אן, או בלג'אן (בארמנית: Վազգէն Ա שמו בלידה - Լեւոն Կարապետ Պալճյան, כונה "ואזגן בוחרסטצי", כלומר "ואזגן מבוקרשט" ‏ 20 בספטמבר 1908 בוקרשט - 18 באוגוסט 1994 אצ'מיאדזין) היה "קתוליקוס ופטריארך עליון של כל הארמנים", ראש הכנסייה האפוסטולית הארמנית, בשנים 1994-1955. ארמני יליד רומניה, התחיל את הקריירה שלו כחוקר בתחום הפילוסופיה. בהמשך סיים דוקטורט מסורתי בתאולוגיה הארמנית ועלה בהיררכיה של הכמורה הארמנית ברומניה עד שנבחר לראש הכנסייה הארמנית בארץ זו (1955-1947) ובבולגריה (1955-1954). בשנת 1955 נבחר לקתוליקוס של הארמנים ובתוקף תפקידו היה עליו להתיישב בארמניה, שהייתה אז רפובליקה סובייטית במסגרת ברית המועצות. הוא זכה לראות את נפילת המשטר הקומוניסטי ולהיות הקתוליקוס הראשון בארמניה העצמאית המתחדשת.

שנות ילדותו וצעירותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ואזגן הראשון נולד בבוקרשט בשם לבון גאראבד בלג'יאן או לבון קאראפט פלצ'יאן. אביו, אברהם בלג'יאן, היה סנדלר ואמו סיראנוש ,^[1] הייתה מורה, שניהם בני הקהילה הארמנית בבירת רומניה. ההורים נמלטו לרומניה בשנת 1898 מרודוסטו, טורקיה, בימי הרדיפות ומעשי הטבח בארמנים תחת שלטונו של הסולטן עבדול חמיד השני. לבון בלג'יאן התחנך בילדות ובבית ספר יסודי בעיר אודסה באימפריה הרוסית, בה שהתה משפחתו בימי מלחמת העולם הראשונה, אחר כך בבוקרשט בבית הספר ארמני מיסקיאן-קסימיאן ובשנים 1924–1926 בתיכון הגבוה למסחר בבוקרשט. בגיל 20 התחיל ללמד ארמנית בבית ספר ארמני בבוקרשט. במקביל נרשם לפקולטה לפילוסופיה ולספרות באוניברסיטת בוקרשט ובשנים 1936–1937 ביקר בקורסים של המכון הפדגוגי על שם טיטו מאיורסקו אותו סיים בהצטיינות. עבודת הגמר שלו דנה ב"סוגיית המשמעת בחינוך". בתום לימודיו בשנת 1936 נסע בלג'יאן להשתלם באוניברסיטת לייפציג בגרמניה, שנמצאה אז תחת שלטון הנאצים. בשובו לרומניה היה פעיל מאוד בחיי התרבות של הקהילה הארמנית. בשנת יוני 1937–1938 פרסם בלג'יאן כתב עת ספרותי בשפה הארמנית "חֶרג"("יבול").^[2] חזר עד שנת 1943 ללמד ארמנית בבתי הספר של הקהילה הארמנית בבוקרשט. כתב מאמרים בעלי תוכן פילוסופי-חינוכי, ומספר ספרים - "הארמנים של מוסא דאג אצל פראנץ ורפל" (1940), "חרימיאן הייריק כמורה" (1944), בשנת 1945 - "הליתורגיה הארמנית" ו"על מולדתנו".

ראש הכנסייה הארמנית ברומניה ובולגריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהמשך בשנים 1937–1942 התחיל בלג'יאן להתעניין בתחום התאולוגיה הארמנית, בהיסטוריה של הכנסייה הארמנית, בתורה הדתית ובסדר החיים ברוחה. התוודע לראש הכנסייה הארמנית ברומניה, הארכיבישוף הוסיק זוהרביאן, שקרב אותו לשליחות הדתית. בעקבות מותו של המנטור שלו ב-23 באוקטובר 1942, בנובמבר 1942 מינתה המועצה האפרכית הארמנית באופן זמני את מאמפרה ביבריאן כממלא מקום ראש הכנסייה. המועצה האפראכית הארמנית הציעה ללבון בלג'יאן להועיד אותו לתפקיד של מנהיג בכנסייה. במטרה זו היא שלחה אותו ללימודי תאולוגיה ארמנית ביוון, אצל הארכיבישוף גאראבט מזלימיאן. מזלימיאן תמה בהתחלה בנוגע לתהליך המזורז, אך השתכנע מההמלצות שהוצגו בפניו לקבלו להדרכתו. בימים הסוערים של מלחמת העולם השנייה, נסע לבון בלג'יאן בליווי הכומר איקנדיוס קילימליאן לאתונה לצורך לימודיו.

בשנת 1943 בכנסייה גאראבת הקדוש (סורב גאראבט) ברובע דורגוט-פיקסי באתונה התקבל לבון בלג'יאן לשורות הנזירים תחת השם ואזגן. הוסמך תחילה כהיירומונאך ואחר כך כארכימנדריט, בארמנית - וורדאפט. טקס הסמכתו התקיים באותה כנסייה גאראבט הקדוש. מכאן ואילך הוא נקרא "ואזגן ורדאפט".

בשובו לרומניה בחודשי הסתיו 1943, באוקטובר-נובמבר 1943 שהה ואזגן במנזר האג'יאדאר בסוצ'אבה והשתלם אצל הכומר ה"סטאברופור" מאמפרה ביבריאן בליתורגיה ובכללי הכנסייה. ב-28 בנובמבר 1943 העביר לו ביבריאן את הסמכויות של ממלא מקום ראש הכנסייה הארמנית ברומניה. בשנים 1943–1944 חזר ואזגן לאוניברסיטת בוקרשט כדי ללמוד בפקולטה לתאולוגיה. בשנות המלחמה התגייס לפעילות ה"וועד לעזרת השבויים הארמנים" שנלקחו לרומניה אחרי שלחמו בשורות הצבא האדום

אחרי סיום המלחמה, בימי הכיבוש הסובייטי ברומניה ושל השתלטות הקומוניסטים על השלטון ברומניה, בשנת 1947 נבחר הארכימדריט ואזגן לראש (אראג'נורד") הכנסייה הארמנית בארץ זו. ביוני 1945 השתתף בקונקלאבה באצ'מיאדזין, בארמניה, שלאור המדיניות החדשה שk סטלין כלפי הכנסייה הארמנית שחידשה את סמכויות הקתוליקוסים, ^[3] בחרה באופן רשמי בגבורק השישי כפטריארך עליון וקתוליקוס של כל הארמנים. ואזגן ביקר שוב בארמניה בשנים 1948 ו-1951.^[4]ב-29 במאי 1948 העניק לו גבורק השישי באצ'מיאדזין את בתואר "ורדאפט עליון" ב-20 במאי 1951 שוב בארמניה, הסמיך אותו הקתוליקוס כבישוף (סארפאזאן) של האפארכיה הארמנית הגרגוריאנית של רומניה. בדצמבר 1954 התמנה גם לבישוף הארמנים של בולגריה. בתפקיד זה ייצג הבישוף ואזגן את עיניני הקהילה הארמנית בפני השלטון הקומוניסטי ובפני ראשי הדתות האחרות ברומניה ובבולגריה. בנסיבות אלה יצר ואזגן קשרים טובים עם הפטריארך של הכנסייה האורתודוקסית הרומנית, יוסטיניאן מארינה, וגם עם ראש הקהילה היהודית של רומניה באותה תקופה, הרב הראשי דוד משה רוזן. כולם נפגשו זה עם זה, בין היתר, בישיבות ה"ועד להגנת השלום" שאורגן בשנת 1952, לצורכי תעמולה, על ידי השלטונות הקומוניסטים.

קתוליקוס של כל הארמנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-9 במאי 1954 נפטר הקתוליקוס גבורק השישי. באותה שנה נבחר ואזגן כחבר במועצה הרוחנית העליונה של הכנסייה הארמנית באצ'מיאדזין. לצורך בחירת הקתוליקוס החדש אורגנה אספה כנסייתית לאומית שבה מונו נציגים מארמניה ומחוצה לה. מועמדותו זכתה בברכת השלטון הסובייטי שראה בו דמות שאינה עוינת למשטר. הרי אחרי מסעותיו בארמניה פרסם ואזגן את הספר "היירני ארווין טאק" ("תחת שמש המולדת") שכלל, כנראה ממניעים דיפלומטיים ופרגמטיים של "ריאל פוליטיק" דברי שבח למשטר הסובייטי בארמניה ולמדיניותו התרבותית.^[5]^[6] בראש המארגנים עמד הארכיבישוף ואהן קוסטניאן ויושבי ראש האספה היו הסופר אבדיק איסחקיאן והצייר מרדירוס סאריאן.^[7] בבחירות שהוגדרו כחשאיות, השתתפו נציגים של דיוקסיות ממקומות שונים בברית המועצות שמזמן לא היו פעילות. בגלל חסות השלטון הקומוניסטי האירוע הוחרם על ידי סגן ראש "הבית הגדול של קיליקיה" מביירות ועל ידי סגן הפטריארלך הארמני של ירושלים, וכן על ידי הקהילות הארמניות באיראן, טורקיה, סוריה, עיראק, ירדן ולוב, ועל ידי חלק מהקהילות בארצות הברית.^[8]

ב-30 בספטמבר 1955 נבחר ואזגן לפטריארך עליון וקתוליקוס ה-130 של כל הארמנים תחת השם "ואזגן הראשון". ב-3 באוקטובר 1955 התקיים טקס ההכתרה. הוא היה לקתוליקוס הצעיר ביותר בתולדות הכנסייה הארמנית. במהלך כהונתו הצליח לתמרן ולהשיג עבור הכנסייה הארמנית מידה מסוימת של עצמאות כלפי המשטר הקומוניסטי. שיכנע, בין השאר, את המשטר הסובייטי להסכים לתרומות שתרמו ארמנים מחו"ל לכנסייה של ארמניה. ערך שיפוצים נרחבים של המתחם הקדוש באצ'מיאדזין, פתח מחדש את הסמינר התאולוגי גבורגיאן, הפעיל כ-40 כנסיות ומנזרים שהיו מושבתים מזה עשרות שנים, הקים אפארכיות חדשות. פחת מחדש את הקתדרלה והמנזר הריפסימה הקדושה, והקדושים גיאנה ושוהקאט באצ'מיאדזין, את המנזרים גר'ארד וחור ויראפ, את הכנסיות סרגיס הקדוש, סראוואר, ואובהנס הקדוש בירבאן, את כנסיית מסרוב משדוץ באושאקאן, את הקתדרלות הארמניות בבאקו, מוסקבה, רוסטוב על הדון וארמאוויה. באצמיאדזין הקים אכסניה לעולי רגל, הקים אנדרטה לקדושים המעונים ולחירימיאן אייריק, ייסד בית דפוס מודרני ליד הקתדרלה. ואזגן דאג לשימור אוצרות האמנות של העם והכנסייה והעביר כתבי-יד ותעודות עתיקות למכון לכתבי יד על שם מסרוב משדוץ - הספרייה הלאומית "מאטנדאדארן" בירבאן. ביניהם - כתב יד נדיר של "ההיסטוריה של בית ארצרוני" מאת טובמה ארצרוני, האוונגליון מזיטון ומצטיה, כתבי היד המאוירים של תורוס רוסלין ואחרים.^[9] ואזגן הקים מסדרי נזירים חדשים - "סורב גריגורי לוסאבוריץ'", "סורב שאאק", "סורב מסרוב", "סורב נרסס שנוראלי". לקח חלק פעיל במאמצים להנצחה רשמית בטקסים שנתיים של רצח העם הארמני בשנים 1915–1916, שלא הוכר רשמית ככזה על ידי השלטון הסובייטי. בימי כהונתו בשנות ה-1970–1980 ארמניה היה אחד המקומות הנדירים בברית המועצות שבה הכנסייה נהנתה מיותר חופש פעולה ויוקרה: למשל, כתבי הקודש של הנצרות יכלו להימכר באופן חופשי בחנויות ספרים של הכנסייה, המוזיקה הכנסייתית הארמנית היה לחלק קבוע ברפרטואר של התזמורות והמוסדות המוזיקליים של הרפובליקה, תמונות הקתוליקוס נראו במקומות ציבוריים, גלויות עם תמונתו נמכרו בחנויות.^[10] ואזגן הידק את הקשרים בין הכנסייה הארמנית ולכל הקהילות הארמניות בעולם וסייע בארגונן של האפארכיות הארמניות בחו"ל. אחרי שנת 1956 התאפשר לו לערוך ביקורים אצל בני עמו בצרפת, מצרים, איטליה, אנגליה וארצות הברית שעוררו בקרבם התלהבות רבה.^[11]

היחסים בין אצ'מיאדזין ולבית הגדול של קיליקיה,1956[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפברואר 1956 נאלץ ואזגן להתמודד עם המשבר סביב בחירתו של זארח הראשון כקתוליקוס החדש של הבית הגדול של קיליקיה, משבר שנסב סביב המשך הפילוג בתוך הכנסייה הארמנית האפוסטולית. ואזגן נשלח לביירות על ידי השלטון הסובייטי כדי להשיג בחירת מועמד מקובל יותר על ברית המועצות לתפקיד הקתוליקוס של הבית הגדול של קיליקיה. בהמשך הכריז ואזגן את בחירתו של זארה "בלתי חוקית" וכינס במצרים אספת כמרים נאמנים לו שקראה לזארה להכיר את חסותו של ואזגן. אולם זארה לא נכנע וואזגן נכשל בשליחותו זו.^[12]^[13] מאוחר יותר חל שיפור ביחסים בין שתי הקתוליקוסויות. שלב מכריע היווה השתתפות המוסדות הדתיים הארמניים בלבנון בצער של העם הארמני אחרי רעידת האדמה בשנת 1988. בשנת 1989 הקתוליקוס של הבית הגדול של קיליקיה, גארגין השני ביקר ביירבאן והשתתף בטקסי הזיכרון של יום רצח העם של הארמנים. גארגין וואזגן הצהירו על "כנסייה אחת, אומה אחת, מולדת אחת". המדינה הארמנית הוכרה כמולדת האחת והיחידה של העם הארמני. בראיון בשנת 1989 ברדיו "אייב" בפריז דיבר ואזגן על מעמד הקתוליקוס באצ'מיאדזין כעל "ראשון בין השווים", כשהכוונה היא ליחסים עם הפטריארכיות בקונסטנטינופול, בלבנון (הבית הגדיל של קיליקיה) וירושלים. אחרי חידוש העצמאות של ארמניה ומלחמת קאראבאך, שבה נתמך המאבק הארמני על ידי "הקהילות של קיליקיה", בדצמבר 1992 הוציא ואזגן "קונדק" (צו) שבו הצהיר על אחדות ידידותית בין הכנסיות הארמניות האפוסטוליות.^[14]

המשבר בקהילה הארמנית של ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשבר השני שנתבקש ואזגן לפתור היה קשור למחלוקת בתוך קהילת יעקב הקדוש (סנט ג'יימס) בירושלים. בשנת 1949 הלך לעולמו הפטריארך הארמני של ירושלים, קירילוס השני. בימי סטלין לא התאפשר לקתוליקוס מאצ'מיאדזין לקדם נושא בחירתו של פטריארך חדש, ככל הנראה על רקע יחסים רעועים בין ירדן לברית המועצות. בירושלים התפתחה יריבות קשה בין הארכיבישוף הממלא מקום, ייגשה דרדריאן לארכיבישוף נרסויאן. עם הפשרת היחסים בין ברית המועצות לרוב ארצות ערב בימי ניקיטה חורשצ'וב, ואזגן הפעיל את השפעתו לטובת דרדריאן והשיג מממשלת ירדן את גירושו מירושלים של נרסויאן.^[15]

המשך פעילותו בשנים 1960-1990[עריכת קוד מקור | עריכה]

ואזגן הראשון יצר קשרים פוריים עם מנהיגי הכנסיות האחרות בעולם. בשנת 1965 ערך ביקור ברומניה, ארץ הולדתו, וביקר בהזדמנות זו במנזר ניאמץ. בשנת 1970 פגש בוותיקן במפגש היסטורי את האפיפיור פאולוס השישי .^[16] תחת הנהגתו הצטרפה הכנסייה הארמנית למועצה העולמית של הכנסיות. בשנת 1965 לקח חלק בוועידת הכנסיות הנוצריות המזרחיות באדיס אבבה. בשנת 1987 הכנסייה בהנהגתו שיחקה תפקיד חשוב בהשגת תרומות ובמתן סיוע לקרבנות רעידת האדמה הקטלנית בשנת 1988. באותה שנה הוא פגש את המנהיג הרוחני של המוסלמים הסונים בהרי קווקז מתוך רצון ליישב את הסכסוך בנוגע לאזור נאגורנו קאראבאך .^[17] מאוחר יותר תמך במאבק המזוין של הארמנים בנאגורנו קאראבאך ובצבא הארמני במלחמתה נגד אזרבייג'ן. בשנת 1991 זכה להיות עד לחידוש עצמאות ארמניה והשכנת הדמוקרטיה וחופש הדת בארמניה, תהליך בו תמך. בירך אישית על משאל העם שבו הוחלט על הכרזת העצמאות ונכח בהשבעת הנשיא הראשון של ארמניה העצמאית, לבון טר-פטרוסיאן. בתקופת התחייה של המדינה הארמנית, אחרי שנת 1991 עסק רבות בשיפוץ הכנסיות הארמניות העתיקות, בהצלת אוצרות האמנות הכנסייתית הארמנית ובהתחדשות מוסדות הכנסייה. הקים, בין השאר, את "מוזיאון כנסיית האם" על שם "אלקס מנוגיאן". הוא חידש את המגעים עם הכנסייה הארמנית הקתולית וגם עם הקתוליקוס הארמני של קיליקיה (היושב בביירות) בשאיפה ליצור פיוס ולאחד מחדש את כל ענפי הנצרות הארמנית. ואזגן הראשון הלך לעולמו ב-18 באוגוסט 1994 באצ'מיאדזין, בעקבות מחלה ממארת ממושכת. הובא לקבורה ב-28 באוגוסט אותה שנה בקתדרלה באצ'מיאדזין. במקומו נבחר גארגין הראשון (קארקין הראשון), שכיהן קודם לכן תחת השם גארגין השני כקתוליקוס של הבית הגדול של קיליקיה בלבנון.

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

1938 - על הבנת האישיות
1940 - הארמנים של מוסא דאג ברומן של פרנץ ורפל
1943 - חרימיאן אייריק כמחנך
שיעורי פסיכולוגיה
1945 -הליתורגיה הארמנית
1945על המולדת
1954 - "היירני ארווין טאק" ("תחת שמש המולדת") - ספר רשמים על ארמניה - כתובה תוך שילום מס שפתיים לשלטון הסובייטי שהסכים לחדש את הפעלתו של מתחם הקודש באצ'מיאדזין, אישר את ביקוריו ומאוחר יותר את התיישבותו בארמניה כמנהיג של הכנסייה
אגרות מלב ללב להורים הארמנים
חייו ופועלו של הקדוש גרגור המאיר
מבט אל העתיד

פרסים ואותות הוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

1952 - עיטור מסדר הכוכב של הרפובליקה העממית הרומנית
1962 - מדליה על שם פרדריק ז'וליו-קירי של המועצה העולמית לשלום - על תרומתו הגדולה בחיזוק השלום בעולם
1968 - עיטור אות הכבוד
1968 - מדליית הזהב של הוועד הסובייטי להגנת השלום
- "איירניק" - העיטור הגבוה ביותר של הרפובליקה של הארמניה
1978 - עיטור "הידידות בין העמים"
1983 - עיטור סרגי ראדונז'סקי הקדוש -דרגה א - מטעם הכנסייה האורתודוקסית הרוסית
19 בספטמבר 1988 עיטור הדגל האדום של העמל
30 באפריל 1991 - חבר לשם כבוד של האקדמיה הארמנית למדעים
28 ביולי 1994 - פחות מחודש לפני מותו קיבל בשם הפרלמנט בירבאן את התואר "גבור לאומי של ארמניה", על זכויות יוצאות דופן בשמירה על הערכים הלאומיים והרוחניים ועל העצמתם

^[18]

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

1994 הדואר הארמני הנפיק בול עם תמונתו
פסלים עם דמותו הוצבו בפארק המרכזי של העיר אצ'מיאדזין ובגן המנזר סבאנאבאנק.^[19]
הסמינר התאולוגי בחצי האי סבאן נקרא על שמו "ואזנינאן"
רחוב באצ'מיאדזין נקרא על שמו
בית ספר מס. 1 בעיר וענאדזור נקרא על שמו

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Vasken I, 1908-1994: Patriarh Suprem al tuturor armenilor, 1955-1994, Suren Kolangian, Madeleine Karacașian, Editura Ararat, 1998
Штикян С. Библиография Вазгена I, Католикоса всех армян. Эчмиадзин, 1995
Коланджян С. Жизнь и деятельность, успение и погребение Католикоса всех армян Вазгена I. Лос Анджелес, 1996
, .Alexander Agadjanian Armenian Christianity Today: Identity Politics and Popular Practice Ashgate Publishing Co, Farnham Surrey England and Burlington, Vermont, USA 2014

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ פרטים ביוגרפיים במאמר הספד באתר הארמני אקראג ACRAG Armenian Church Research & Analysis Group בסן חוסה, קליפורניה ברשת
^ [ כתב העת הארמני "הרג" ברומניה]
^ Eduard Oganessian The Armenian Church in USSR עמוד 232
^ Eduard Oganessian עמוד 239
^ E.Oganessian עמוד 239-240
^ Vrej Nersesian Treasures from the Ark:1700 Years of Christian Art J.Paul Getty Museum, British Library 2001 Board
^ ריאיון עם גארגין השני, אז קתוליקוס של הבית הגדול של קיליקיה, ב-22 ביוני 1994, על ידי חראץ' צ'ילינגיריאן באתר ACRAG
^ E.Oganessian עמוד 240
^ האנציקלופדיה האורתודוקסית ברשת
^ [ עמוד 242 http://biblicalstudies.org.uk/pdf/rcl/07-4_238.pdf Eduard Oganessian The Armenian Church in USSR incl comment by Rev Raymond Oppenheim]
^ Vrej Nersesian 2001
^ E.Oganessian עמוד 239
^ [ http://archive.thetablet.co.uk/article/26th-july-1958/7/two-armenian-patriarchs Tablet International Catholic new weekly archive Czeslaw Jesman - Two Armenian patriarchs 26/7/1958,]
^ Alexander Agadjanian עמודים 134, 133
^ Czeslaw Jesman, Tablet 1958
^ ההצהרה המשותפת של האפיפיור פואלוס השישי והקתוליקוס הארמני ואזגן הראשון 12 במאי 1970 באתר הוותיקן
^ כתבת הספד ב"ניו יורק טיימס Wolgang Saxon, 19 august 1994 Vazgen I, Head of Armenian Church, Dies at 85
^ New York Times 1994
^ על ואזגן הראשון באתר משרד החוץ הרומני

[1] פרטים ביוגרפיים במאמר הספד באתר הארמני אקראג ACRAG Armenian Church Research & Analysis Group בסן חוסה, קליפורניה ברשת

[2] [ כתב העת הארמני "הרג" ברומניה]

[3] Eduard Oganessian The Armenian Church in USSR עמוד 232

[4] Eduard Oganessian עמוד 239

[5] E.Oganessian עמוד 239-240

[6] Vrej Nersesian Treasures from the Ark:1700 Years of Christian Art J.Paul Getty Museum, British Library 2001 Board

[7] ריאיון עם גארגין השני, אז קתוליקוס של הבית הגדול של קיליקיה, ב-22 ביוני 1994, על ידי חראץ' צ'ילינגיריאן באתר ACRAG

[8] E.Oganessian עמוד 240

[9] האנציקלופדיה האורתודוקסית ברשת

[10] [ עמוד 242 http://biblicalstudies.org.uk/pdf/rcl/07-4_238.pdf Eduard Oganessian The Armenian Church in USSR incl comment by Rev Raymond Oppenheim]

[11] Vrej Nersesian 2001

[12] E.Oganessian עמוד 239

[13] [ http://archive.thetablet.co.uk/article/26th-july-1958/7/two-armenian-patriarchs Tablet International Catholic new weekly archive Czeslaw Jesman - Two Armenian patriarchs 26/7/1958,]

[14] Alexander Agadjanian עמודים 134, 133

[15] Czeslaw Jesman, Tablet 1958

[16] ההצהרה המשותפת של האפיפיור פואלוס השישי והקתוליקוס הארמני ואזגן הראשון 12 במאי 1970 באתר הוותיקן

[17] כתבת הספד ב"ניו יורק טיימס Wolgang Saxon, 19 august 1994 Vazgen I, Head of Armenian Church, Dies at 85

[18] New York Times 1994

[19] על ואזגן הראשון באתר משרד החוץ הרומני

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]