השלטון הישראלי בסיני

שטח חצי האי סיני אותו כבשה ישראל במלחמת ששת הימים ממוקם דרומית-מערבית לישראל ומהווה אזור חיץ בינה לבין מצרים.

השלטון הישראלי בסיני היה שלטון צבאי אותו החילה מדינת ישראל בחצי האי סיני מאז כיבושו במלחמת ששת הימים (1967), ועד נסיגת הכוחות הישראלים במסגרת הסכם השלום בין ישראל למצרים (1979).

השלטון הישראלי בסיני ארך כ-15 שנה, ובתקופתו הוקמו כעשרים התנחלויות בדרום סיני, לאורכו של מפרץ עקבה ובחבל ימית בצפון-מזרח סיני.

רקע ומלחמת סיני

ראו גם – יחסי ישראל–מצרים

מאז הקמת מדינת ישראל בשנת 1948 שימש חצי האי סיני כאזור החיץ שבין ישראל למצרים. בזמן מלחמת העצמאות כוחות מצריים עברו דרך סיני בדרכם לפלוש לתחומי ישראל. בהמשך המלחמה פלשו כוחות ישראליים לפינה הצפונית מזרחית של סיני, אך נסוגו לאחר זמן קצר, בעקבות לחץ בריטי ואמריקאי. תחת הסכם שביתת הנשק של 1949, סיני, יחד עם רצועת עזה, נותרו תחת שלטון מצרי, אף על פי שחלקים ממנה נותרו ללא כוח צבאי.

בשנת 1956, מצרים השתמשה בשליטתה על סיני כדי לכפות הסגר ימי על נמל אילת הישראלי. בעקבות זאת, ישראל, בתיאום עם בריטניה וצרפת שבקשו להשתלט מחדש על תעלת סואץ, פתחו במלחמת סיני. במהלך המלחמה, שנמשכה שישה ימים בלבד, פלש צה"ל לסיני, וכבש את רוב חצי האי יחד עם חבל עזה. ישראל הקימה בסיני ובחבל עזה שתי היאחזויות נח"ל (נח"ל תרשיש ונח"ל רפיח), אך נאלצה לסגת משם לאחר כחודשיים, בעקבות לחצים של ברית המועצות וארצות הברית.

מלחמת ששת הימים

ערך מורחב – מלחמת ששת הימים

במאי 1967, לאחר מספר התגרויות מצריות בישראל, החלה מצרים בתיאומים צבאיים עם מדינות ערב אחרות לקראת מתקפה על ישראל. ישראל בתגובה פתחה במכה מקדימה נגד מצרים (מבצע מוקד), ירדן וסוריה במה שנודע מאוחר יותר כמלחמת ששת הימים. במלחמה זו הובס הצבא המצרי וישראל כבשה את כל חצי האי סיני. תעלת סואץ, שגדתה המזרחית עברה לשליטת ישראל, נסגרה. צה"ל הקים מנגנון מנהל אזרחי כדי לנהל את חיי התושבים במקום.

בסיסי הצבא המצרי, כגון בסיס רפידים ובסיס אל עריש, הפכו לבסיסים של צה"ל. בנוסף הקים צה"ל בסיסים חדשים, בהם שדות התעופה עציון, איתם ושדה אופיר. בהר אום חשיבּה שבצפון־מערב סיני הוקם בסיס אום חשיבה, שמוצב פיקוד ומתקן מעקב והתרעה אלקטרוני. לאורך תעלת סואץ הוקמו מעוזים ותעוזים, שנודעו בשם "קו בר־לב".

ההתנחלויות

ההתנחלויות בסיני חולקו לשני אזורים עיקריים; אזור "חבל ימית" בצפון-מזרח סיני, ואזור "מרחב שלמה" בדרום סיני, לאורכו של מפרץ אילת.

צפון-מזרח סיני

ערכים מורחבים – חבל ימית, פתחת רפיח

מטוס נוחת בשדה התעופה הצבאי איתם.

היישוב הראשון באזור, שדות, קם בשנת 1971 ואחריו הוקמו עוד יישובים נוספים: ימית, עצמונה, נתיב העשרה, שדות, דקלה, פריאל, פרי גן, תלמי יוסף, אוגדה, ניר אברהם, נאות סיני, חרובית, חצר אדר, סופה, אבשלום, חולית. האזור נקרא בשם "חבל ימית" על שם היישוב ימית בו התגוררו כ-3,000 איש.

באזור חבל ימית הוקם שדה התעופה הצבאי איתם אשר לצידו שכנו מבני קבע עבור חיילי ומפקדי הבסיס, בו גרו עם משפחותיהם, מבנים שקיבלו את השם "מחנה נורית".

דרום סיני

ערכים מורחבים – מרחב שלמה, דרום סיני

ההתיישבות הישראלית הראשונה באזור הייתה אופירה, ולאחריה הוקמו עוד מספר יישובים: נביעות, די זהב, זהרון ושלהבת. אופירה היוותה יעד תיירותי מבוקש לישראלים, אם בתיירות חופים לאורך מפרץ אילת ואם בטיולים לאזור ההר הגבוה, שם גם הוקם בית ספר שדה צוקי דוד ליד מנזר סנטה קתרינה.

בסמוך לשארם א-שייח' הוקם בסיס של חיל הים הישראלי, ששימש את זירת ים סוף של החיל, ושדה אופיר של חיל האוויר הישראלי. כן הופעלו שדות תעופה בא-טור ובסנטה קתרינה, אשר שימשו את הצבא ואת הטיסות הפנים ארציות, לצורכי תיור.

הממשל הצבאי

בפסקה זו אין מקורות ביבליוגרפיים כלל, לא ברור על מה מסתמך הכתוב בה וייתכן שמדובר במחקר מקורי, וכן המידע נכתב במקור בערך הכיבוש הישראלי. אנא שקלו לשפר את אמינות הפסקה באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הפסקה בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.

מפקדת אזור מרחב שלמה שכנה באופירה, ליד מפקדת כוחות צה"ל – מפקדת מרש"ל (מרחב שלמה). מפקד האזור, המושל הצבאי, חלש על הגזרה באמצעות מספר "נציגויות", ששכנו בשטח. הנציגויות שהיו בנביעות, דהב, א-טור, אבו רודס וסנטה קתרינה, אוישו בקציני ונגדי ממשל צבאי וכוחות ביטחון שוטף. מפקדי הנציגויות היו בפועל מפקדי הכוחות של צה"ל בשטח. היחידה של הממשל הצבאי נקראה מפקדת אד"ס (אזור דרום סיני) ובראשה עמד קצין בדרגת סא"ל. ליד הממשל הצבאי היה גוף מנהל אזרחי שטיפל בפיתוח משאבים ותשתיות לרווחת התושבים המקומיים.

אף למנהל האזרחי היו נציגויות בשטח שדאגו לרווחת האוכלוסייה לצרכיה, לפרויקטים של פיתוח (דרכים, בארות מים, מרפאות, מרכזים מסחריים ועוד) בתיאום עם תיאום הפעולה בשטחים ועם המפקדה הצבאית, ייצגו את משרדי הממשלה השונים ועמד בקשר מול ארגוני סעד. הקשר ליחידות צה"ל ומפקדת האזור נעשה באמצעות קצין מנהל אזרחי שהיה מוצב במפקדת האזור.

עימותים ותקריות

מסוף מלחמת ששת הימים ועד 7 באוגוסט 1970 התקיימה משני צידיה של תעלת סואץ מלחמת ההתשה בין ישראל למצרים, שבמהלכה נהרגו 367 ישראלים. מצרים ספגה אלפי הרוגים, ערי התעלה ובתי הזיקוק בעיר סואץ הוחרבו, ומאות אלפי פליטים זרמו לקהיר.

במהלך שנות השליטה הישראלית בסיני לא היו עימותים משמעותיים בין צה"ל לאוכלוסייה המקומית.

מטוס נוסעים לובי שחדר לסיני ב־21 בפברואר 1973 עקב טעות ניווט, הופל על ידי מטוסי חיל האוויר הישראלי. 108 מנוסעי המטוס נהרגו.

בשנת 1973 ניסתה מצרים להחזיר את שליטתה בסיני במלחמת יום הכיפורים. כוחות מצריים תקפו את צה"ל והצליחו להשתלט על הגדה המזרחית של תעלת סואץ. ישראל בתגובה כיתרה חלק מהכוחות הללו וכבשה חלקים מהגדה המערבית של התעלה. כחלק מהסכמי הפרדת הכוחות, ישראל הסיגה את כוחותיה אל מעבר לקו התעלה ואפשרה את פתיחתה המחודשת של תעלת סואץ.

הנסיגה מסיני

הסכם הביניים

ערך מורחב – הסכם הביניים בין ישראל למצרים 1975

בשנת 1975 נחתם בין ישראל למצרים הסכם הביניים, אשר אשרר את מחויבות שתי המדינות להמשך הפסקת האש ולפתרון הסכסוך בדרכי שלום. כמו כן, נקבע כי ישראל תיסוג מרצועה ברוחב 30–40 קילומטרים ממזרח לקו הקודם. רצועה זו כללה את מעברי המיתלה והגידי במערב סיני. המצרים התקדמו אל הקו הישראלי הקודם, כעשרה קילומטרים מזרחה. השטח ממנו נסוגה ישראל הפך לאזור חיץ בפיקוח כוחות האו"ם. כן נסוגה ישראל מרצועה צרה וארוכה לאורך מפרץ סואץ, שכללה את מרבית שדות הנפט הישראלים בסיני, כולל אבו רודס (והיישוב שלהבת שהיה ממוקם שם) ובליים. רצועה זו הפכה לשטח מצרי אזרחי מפורז, ונקבעו הסדרי שימוש משותף של ישראל ומצרים בכביש המקביל למפרץ.

הסכם השלום

פינוי העיר ימית

ערך מורחב – הסכם השלום בין ישראל למצרים

המאבק על סיני הגיע לסיומו עם חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים בשנת 1979. במסגרתו הסכימה ישראל להעביר את השליטה בכל סיני לידי המצרים. ישראל נסוגה מסיני במספר שלבים, שהסתיימו בשנת 1982. נסיגתה של ישראל לוותה בהריסתם של בסיסי צה"ל ושל היישובים הישראלים.

ראו גם

• רצועת הביטחון
• השלטון הישראלי ביהודה ושומרון

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא השלטון הישראלי בסיני בוויקישיתוף