הרמן אנשיץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הרמן אנשיץ
Hermann Anschütz
לידה 12 באוקטובר 1802
קובלנץ, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 30 באוגוסט 1880 (בגיל 77)
מינכן, הקיסרות הגרמנית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות הדרומי העתיק במינכן עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים האקדמיה לאמנות של דיסלדורף עריכת הנתון בוויקינתונים
תחום יצירה ציור היסטורי עריכת הנתון בוויקינתונים
הושפע על ידי פטר פון קורנליוס, יוהאן פרידריך מתאי עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

הרמן פרנץ אנשיץגרמנית: Hermann Anschütz‏; 12 באוקטובר 180230 באוגוסט 1880) היה צייר גרמני.

ביוגרפיה ועבודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כילד בית ספר הוא קיבל את שיעורי הציור הראשונים שלו, וברגע שמשפחתו הייתה מסוגלת כלכלית, הלך לאקדמיה לאמנות בדרזדן. שם הוא הפך לתלמידם של צייר ההיסטוריה פרדיננד הרטמן ופרידריך מתאי.[1]

בשנת 1822 הצטרף אנשיץ לפטר פון קורנליוס באקדמיה לאמנות בדיסלדורף. כעוזרו של קרל שטירמר והרמן סטילקה, עבד על הפרסקו הגדול "פסק הדין האחרון" בקובלנץ. קורנליוס לקח אותו לבסוף למינכן בשנת 1826, יחד עם חבריו לכיתה וילהלם קולבאך ואדם אברלה.

במינכן אנשיץ הוציא לפועל אחד משלושת ציורי הקיר של התקרה של אולם אודאון עד 1827, "פסק הדין של מידאס", שנהרס במלחמת העולם השנייה.[2]

המלך לודוויג הראשון מבוואריה התלהב ומשנת 1830 עד 1831 מימן לאנשיץ נסיעה לימודית לנאפולי, שם צייר במוזיאון הארכאולוגי הלאומי. ובהמשך צייר רישומים בחורבות הרקולנאום ובפומפיי. לאחר שובו תרגם את הרישומים שצבר לפרסקאות בבית המגורים המלכותי.

בשנת 1847 הוא הפך למורה לציור היסטורי באקדמיה המלכותית לאמנות במינכן, שם ארגן שיעורי ציור ורישום יחד עם יוהאן גאורג הילטנספרגר ואלכסנדר סטרחובר עד שנת 1873.

בשנת 1860 הוא היה אחד המייסדים של האגודה לאמנות נוצרית במינכן.

אנשיץ היה נשוי לפסנתרנית קרולין דולקן והיה אב למספר ילדים.

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הרמן אנשיץ בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Hyacinth Holland: Anschütz, Hermann. In: Allgemeine Deutsche Biographie (ADB). Band 46, Duncker & Humblot, Leipzig 1902, S. 16 f.
  2. ^ Heinrich Habel: Das Odeon in München und die Frühzeit des öffentlichen Konzertsaalbaus. W. de Gruyter, Berlin 1967, S. 49–57