הקרבה עצמית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הקרבה עצמית היא מעשה בודד או התנהגות מתמשכת של ויתור על דבר שאדם רוצה לעצמו, על מנת לעזור או להגן על אחרים או כדי לקדם או להגן על ערכים. בדרך כלל, תואמת פעולת ההקרבה העצמית את הכלל כי היא אינה משרתת את האינטרס האישי הטוב ביותר של האדם ותותיר את האדם במצב גרוע יותר ממה שהיה לולא היה מקריב מעצמו.

ניתן לבלבל בקלות בין שני סוגי ההקרבה הנפוצים האחרים לבין הקרבה עצמית. הראשון הוא וויתור על טובות הנאה מסוימות בטעות או ללא כוונה. ויתורים כאלה מתרחשים בחיי היומיום גם תוך ניסיון לספק את האינטרסים האישיים, אך מתוך חוסר מודעות. השני הוא דחיית סיפוקים - וויתור על הטבה מינורית לטובת תועלת גדולה יותר בעתיד. הגם שפעולה כזו עשויה להרגיש כמו הקרבה, היא אינה כוללת עלות אמיתית. שני סוגי הקרבנות אלו אינם שייכים להקרבה עצמית.

על אף שלרוב מעשי הקרבה עצמית זוכים לשבחים, התפשט בסוף המאה ה-20 סוג אלים של הקרבה עצמית - טרור המתאבדים, אשר לצד המשבחים אותו קיימת אוכלוסייה נרחבת אשר רואה בו מעשה לא מוסרי ופסול מכל וכל. על פי ההערכות, 3,500 תקיפות כאלה דווחו ב-30 השנים הקודמות.[1]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Clark McCauley, How many suicide terrorists are suicidal?, Behavioral and Brain Sciences 37, 2014-08, עמ' 373–374 doi: 10.1017/S0140525X13003452
ערך זה הוא קצרמר בנושא מדעי החברה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.