הפפירוסים של ניצנה
הפפירוסים של ניצנה (או תעודות ניצנה) הם ממצא ארכאולוגי-היסטורי אשר התגלה בחפירות בתל ניצנה על ידי משלחתו של ה. ד. קולט בשנים 1935–1938. הפפירוסים מתוארכים למאות השישית עד השביעית לספירת הנוצרים ונחשבים לאחד מהמקורות החשובים ביותר על תקופה זו בארץ ישראל, ויותר מכך על תקופה זו בנגב[1]. הפפירוסים נכתבו בשפות יוונית וערבית ומתארים בעיקר את חיי היומיום של תושבי ניצנה ושל תושבי האזור[2]. אזור זה היה בעברו בשלטון נבטי עצמאי, לאחר מכן נבטי אוטונומי בתוך האימפריה הביזנטית, אחר כך ביזנטי לחלוטין כשהעם הנבטי נטמע באימפריה הביזנטית הנוצרית ולבסוף נכבש בידי המוסלמים[3]. תמורות אלו בשלטון הקשו על התיעוד ההיסטורי מה שמעלה את הערך המחקרי של הפפירוסים[4].
גילוי הפפירוסים[עריכת קוד מקור | עריכה]
משלחתו של ה. ד. קולט מניו יורק יצאה בשנת 1933 על מנת לחפור בעיר שבטה אך בצורת קשה אשר ייבשה את מקורות המים הכריחה את המשלחת לאחר תקופת חפירות קצרה לסטות מתוכניתם ולעבור לעוג'ה אל-חפיר שבה היו מצויים המים בבארות. הציפייה למציאת תגלית של ממש בעוג'ה הייתה נמוכה שכן המקום ניזוק על ידי הטורקים אשר בנו על גבי העתיקות מרכז מנהלי ואכסניית דרכים וכן עקב הנזק שנגרם למקום מן הקרבות של מלחמת העולם הראשונה. כיוון שהבצורת נמשכה זמן רב ולא יכלו חברי המשלחת לחזור לשבטה הם החלו לפנות את ההריסות ולחפור במקום. בתוך חפירותיהם מצאו כ-195 תעודות על גבי פפירוסים, הראשונות מסוגן בישראל, בתוך כנסיית סרגיוס ובכחוס הקדושים (Sergius and Bacchus), הכנסייה הצפונית בניצנה ומתוארכת למאה החמישית לסה"נ. הפפירוסים התפרסמו לאחר מכן במספר פרסומים מדעיים על ידי חוקרים-מתרגמים שונים וביניהם קרמר, קירק ואבל[5].
תוכן הפפירוסים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפפירוסים נחלקים לחמש סוגות עיקריות על פי תוכנם: א. הסוגה הספרותית (13 פפירוסים) ב. "גנזך החייל" של גדוד "התיאודוסיים הנאמנים ביותר" (17 פפירוסים, הקדומים ביותר בניצנה, מן המאה השישית לסה"נ) ג."גנזך הכנסייה" (חמישה פפירוסים מסוף המאה השישית לסה"נ) ד."הגנזך של סרגיוס בן גיאורגיוס בן פטריקיוס" כומר ראש מנזר ובעל חלקות חקלאיות רבות מסוף המאה השביעית לסה"נ (לאחר הכיבוש המוסלמי). ה. "הגנזך הערבי" (40 פפירוסים מסוף המאה השביעית לסה"נ)[6].
הפפירוסים הספרותיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בין הפפירוסים הספרותיים נמצאו קטעים מן ה"אינאיס" של ורגיליוס ושני ספרי עזר ליצירה, מעין מילונים לטיני-יווני, שממנו נשתמרו 1025 ערכים. מממצא זה אנו מסיקים כי האיניאיס נלמד אז בבית הספר שבחסות הכנסייה. בנוסף נתגלו קטעים מן הספרות הנוצרית וביניהם: האגרות אל הרומיים, האגרות אל הקורינתיים, האגרות אל הקולוסיים ועוד אגרות שכתב פאולוס וכן פרקים מן הבשורה על-פי יוחנן. כמו כן נתגלו גם קטעי ספרות דתית חיצונית וביניהם: האגדה על גיאורגיוס הקדוש, מכתבו של אבגר שליט אדסה אל ישו ותשובתו של ישו, "שנים עשר פרקים על האמונה" ועוד קטעים בעלי אופי דתי שלא זוהו. נוסף על כך נמצאו קטעים מספרי חוק שונים[7].
"גנזך החייל" ו-"גנזך סרגיוס בן גיאורגיוס בן פטריקוס"[עריכת קוד מקור | עריכה]
פפירוסים אלו עוסקים בענייני רכוש ובעניינים אישיים של חקלאי ניצנה. חקלאים אלו היו מן החיילים (כשליש מאוכלוסיית ניצנה), מן הכנסייה ומן האזרחים תושבי "כפר ניצנה שבמחוז [חלוצה]" כפי שמוגדר בתעודות, וחלקם אף היו בנים לעם הנבטי כפי ששמם בתעודות מלמד. כמה מן הפפירוסים עוסקים בחלוקת רכוש אשר עקב אופייה החקלאי של ניצנה כולל תמיד גם חלוקה בזכות השימוש במים. חלק מן הפפירוסים עוסקים בעניינים כספיים וחלק בענייני נישואין וגירושים. בפפירוסים העוסקים בנישואים מפורטות המתנות שמקבלת הכלה ממשפחתה וממשפחת החתן. חלק מן הפפירוסים של "גנזך החייל" עוסקים בעניינים צבאיים מובהקים וביניהם פעולה צבאית בקיסריה אליה נשלחים חיילים מניצנה[8].
"גנזך הכנסייה"[עריכת קוד מקור | עריכה]
מן הפפירוסים של גנזך זה אנו למדים על תמיכתם הרחבה והעזה של תושבי הנגב בכנסייה ועל חלוקת החשיבות הרבה לפולחנו של סרגיוס הקדוש. פולחנו של סרגיוס הקדוש היה חשוב עד כדי כך כי ביום זה היו נאספים תושבי האזור כולו וגם מאילה-אילת הגיעו נציגים.
"הגנזך הערבי"[עריכת קוד מקור | עריכה]
בגנזך זה אנו מוצאים פפירוסים אשר מתארים את המיסים שנדרשו להעלות תושבי ניצנה לכובשים המוסלמים. תושבי ניצנה שעד לעת זו היו חופשיים ממיסים עקב מעמדם כחיל חלוץ במערכת הלימס ביזנטית, נדרשו עתה להעלות כמס חלק מיבולם, שמן וחיטה, וכן מס גולגולת ומס קרקע לשבטים הבדווים אשר התיישבו באזור כחילות מצב מטעם השלטון המוסלמי[9]. פפירוס אחד מתאר את מכסת המס של ערים שונות בפרובינקיה וביניהן: עבדת, ממפסיס-ממשית, חלוצה ובאר שבע. אזכור זה תרם רבות לזיהוין של אותן ערים. באחד מן הפפירוסים אף מסופר על משלחת אשר יצאה להתלונן אודות עול המיסים בפני המושל המוסלמי שבעזה (בעת הכיבוש המוסלמי עבר הממשל מחלוצה לעזה). מיסוי כבד זה הוא הגורם המרכזי לנטישתה של ניצנה והערים הסמוכות לה[10].
תרומת הפפירוסים למחקר ההיסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]
גילוי הפפירוסים ופרסומם תרמו למחקר ההיסטורי תרומה עצומה. תרומה זו משמעותית ביותר בכמה שדות מחקר שונים וביניהם: החקלאות הקדומה, המשפט והבירוקרטיה הקדומים, ההתיישבות בנגב, העם הנבטי וממלכתו, שלטון האימפריה הביזנטית בארץ ישראל, ראשית הנצרות בארץ ישראל והכיבוש והשלטון המוסלמי.
התרומה למחקר החקלאות הקדומה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מן הפפירוסים של ניצנה עולה תיעוד רב ומפורט על החקלאות הנבטית ושל סוג הגידולים שגידלו בנגב המאות השישית והשביעית לספירה וכן פירוט של כמות היבול והיחס בינו לבין כמות הזרעים. מתוך המידע הזה מסיקים החוקרים מה היו הגידולים בנגב גם לפני הזמן אליו מתוארכים הפפירוסים. בפפירוסים מוזכרים גידולי חיטה ושעורה, קטנית ששמה "אראקוס", תאנה, זית, תמר, שקד וגפן. ניסיונות גידול בשיטות קדומות של חוקרים בני זמננו תומכים בממצא הכתוב ומאששים את הטענה כי מינים אלו גודלו בנגב. בנוסף, חלק מן הפפירוסים אשר עוסקים בחלקות חקלאיות מגדירים חלקות מסוימות על מתקני ההשקיה והגידול שבהן. ממידע צדדי זה לומדים חוקרים אודות השיטות החקלאיות הקדומות ומשלימים את המידע הארכאולוגי המצוי בשטח. העיקרון המנחה בחקלאות קדומה זו היה איסוף מי גשמים משטחים גדולים וריכוזם בשטחי עיבוד קטנים. בתוך אותו מידע אודות מתקנים חקלאיים מוזכרים גם מתקנים חקלאיים מיוחדים לגפנים. מתקנים אלו זוהו אחר כך עם ה-"תולילאת אל ענב/רוג'ום אל כורום" ששימושם נחשב עד אז לתעלומה מדעית ומיתוס בדווי[11].
התרומה למחקר אודות המשפט והביורוקרטיה הקדומים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מונחים רבים מתגלים למחקר בפפירוסים של ניצנה, ביניהם: חרסוס- אדמת בור המתאימה לגידולים חקלאיים על אף שאינה מעובדת כיום, חוריאון- כפר או חווה, קפוס-גן עצי פרי וכסרוקפאון- גן עצי פרי המושקה במי נגר. מונחים אלו הם עדות למסגרת הגדרות משפטית אשר שימשה לחוזים ותעודות העוסקים בחקלאות. בפפירוסים גם מתואר אורח החיים של אנשי ה-"לימס", הלימיטנים, בארץ ישראל והם מתארים כי לימיטנים אלו גרו מחוץ למצודה ולעיתים אף מחוץ לניצנה. ככל הנראה בניצנה התקיימו ישיבות בית הדין, לכל הפחות ישיבות סדירות של בית הדין הצבאי, ופסקי הדין נשלחו לחלוצה[12]. 181 הפפירוסים הלא ספרותיים הם דוגמה לדרך החוק וניסוחו וכן לפעולות שונות אשר היו מעוגנות בחוק כגון החרמת גמלים לצורכי הצבא והכנסייה[13].
התרומה למחקר אודות הנבטים, ההתיישבות בנגב וחילופי השלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפפירוסים של ניצנה מתעדים ומזכירים יישובים רבים בנגב וזיהוים של יישובים אלו התאפשר במידה רבה הודות לפפירוסים אלו, למעשה זיהויה של עוג'ה אלחפיר כניצנה התאפשר תודות לפפירוסים. בנוסף הפפירוסים מתעדים את התמורות שחוללו חילופי השלטון בנגב ואף את היטמעות האוכלוסייה הנבטית באימפריה הביזנטית ולאחר מכן ב"דאר אל אסלאם", ארצות האסלאם. עדות לעם הנבטי האוטונומי נמצאת גם היא בפפירוסים אלו בשמות הנבטיים של חלק מתושבי ניצנה. מכך אנו מסיקים כי הנבטים לא עזבו את מרחב הנגב עד לסוף המאה השביעית לסה"נ בה עזבו רוב תושבי הנגב את המרחב עקב עול המיסים הכבד שהטיל השלטון המוסלמי[14].
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אבן-ארי, מיכאל, שנן, לסלי, תדמור, נפתלי, "הנגב : מלחמת-קיום במדבר" (ירושלים: מוסד ביאליק, 1980)
- אוריון, עזרא, גורן, אבנר, "דרכי הבשמים: רצף מאמרים" (מדרשת שדה בוקר: הוצאה לחינוך סביבתי, 2000)
- אלון, דוד, " מדריך ישראל: אנציקלופדיה שימושית לידיעת הארץ- השרון, דרום מישור החוף וצפון הנגב" (ירושלים: כתר, משרד הביטחון 1979)
- הר, משה דוד, "ההיסטוריה של ארץ ישראל: תקופת המשנה והתלמוד והשלטון הביזנטי (70-640)" (ירושלים: כתר, יד יצחק בן-צבי, 1985)
- מרקוס, מנחם, "מדריך ישראל החדש: אנציקלופדיה, מסלולי טיול- כרך 14: הנגב הצפוני" (ירושלים: כתר, משרד הביטחון, 2001)
- נגב, אברהם, "אריאל: כתב עת לידיעת ארץ ישראל- ערי הנבטים הנגב" (ירושלים: אריאל, 1988)
- נגב, אברהם," מדריך ישראל: אנציקלופדיה שימושית לידיעת הארץ- הר הנגב וחבל אילות", (ירושלים: כתר, משרד הביטחון 1979)
- עמר, זהר, "גידולי ארץ ישראל בימי הביניים: תיאור ותמורות" (ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 2000)
- פראוור, יהושע, "ההיסטוריה של ארץ ישראל: שלטון המוסלמים והצלבנים (634–1291), כרך שישי" (ירושלים: כתר, יד יצחק בן-צבי, 1981)
- שדור, יוסף, "מסעות חוקרים בהר הנגב: תולדות גילוי מחדש של הר הנגב במאות ה-19 וה-20" (באר שבע: החברה להגנת הטבע, 1976)
- Late antique and medieval art of the Mediterranean world, Hoffman, Eva Rose F, Wiley-Blackwell. p. 134.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ מיכאל אבן-ארי, לסלי שנן ונפתלי תדמור, הנגב : מלחמת-קיום במדבר (ירושלים: מוסד ביאליק, 1980) עמ' 99. אברהם נגב, אריאל: כתב עת לידיעת ארץ ישראל- ערי הנבטים הנגב (ירושלים: אריאל, 1988) עמ' 9;עזרא אוריון ואבנר גורן, דרכי הבשמים: רצף מאמרים (מדרשת שדה בוקר: הוצאה לחינוך סביבתי, 2000) עמ' 38;יוסף שדור, מסעות חוקרים בהר הנגב: תולדות גילוי מחדש של הר הנגב במאות ה-19 וה-20 (באר שבע: החברה להגנת הטבע, 1976) עמ' 29.
- ^ מיכאל אבן-ארי, לסלי שנן ונפתלי תדמור, הנגב : מלחמת-קיום במדבר (ירושלים: מוסד ביאליק, 1980) עמ' 99. מנחם מרקוס, מדריך ישראל החדש: אנציקלופדיה, מסלולי טיול- כרך 14: הנגב הצפוני (ירושלים: כתר, משרד הביטחון, 2001) עמ' 187.
- ^ אברהם נגב, מדריך ישראל: אנציקלופדיה שימושית לידיעת הארץ- הר הנגב וחבל אילות (ירושלים: כתר, משרד הביטחון 1979) עמ' 36-53.
- ^ דוד אלון, מדריך ישראל: אנציקלופדיה שימושית לידיעת הארץ- השרון, דרום מישור החוף וצפון הנגב (ירושלים: כתר, משרד הביטחון 1979) עמ' 312.
- ^ מיכאל אבן-ארי, לסלי שנן ונפתלי תדמור, הנגב : מלחמת-קיום במדבר (ירושלים: מוסד ביאליק, 1980) עמ' 99;דוד אלון, מדריך ישראל: אנציקלופדיה שימושית לידיעת הארץ- השרון, דרום מישור החוף וצפון הנגב (ירושלים: כתר, משרד הביטחון 1979) עמ' 310-311;אברהם נגב, אריאל: כתב עת לידיעת ארץ ישראל- ערי הנבטים הנגב (ירושלים: אריאל, 1988) עמ' 130.
- ^ דוד אלון, מדריך ישראל: אנציקלופדיה שימושית לידיעת הארץ- השרון, דרום מישור החוף וצפון הנגב (ירושלים: כתר, משרד הביטחון 1979) עמ' 311;אברהם נגב, מדריך ישראל: אנציקלופדיה שימושית לידיעת הארץ- הר הנגב וחבל אילות (ירושלים: כתר, משרד הביטחון 1979) עמ' 52;אברהם נגב, אריאל: כתב עת לידיעת ארץ ישראל- ערי הנבטים הנגב (ירושלים: אריאל, 1988) עמ' 132.
- ^ אברהם נגב, מדריך ישראל: אנציקלופדיה שימושית לידיעת הארץ- הר הנגב וחבל אילות (ירושלים: כתר, משרד הביטחון 1979) עמ' 51;מיכאל אבן-ארי, לסלי שנן ונפתלי תדמור, הנגב : מלחמת-קיום במדבר (ירושלים: מוסד ביאליק, 1980) עמ' 99;אברהם נגב, אריאל: כתב עת לידיעת ארץ ישראל- ערי הנבטים הנגב (ירושלים: אריאל, 1988) עמ' 132.
- ^ אברהם נגב, אריאל: כתב עת לידיעת ארץ ישראל- ערי הנבטים הנגב (ירושלים: אריאל, 1988) עמ' 132;אברהם נגב, מדריך ישראל: אנציקלופדיה שימושית לידיעת הארץ- הר הנגב וחבל אילות (ירושלים: כתר, משרד הביטחון 1979) עמ' 51-53.
- ^ יהושע פראוור, ההיסטוריה של ארץ ישראל: שלטון המוסלמים והצלבנים (634–1291), כרך שישי (ירושלים: כתר, יד יצחק בן-צבי, 1981) עמ' 40.
- ^ אברהם נגב, אריאל: כתב עת לידיעת ארץ ישראל- ערי הנבטים הנגב (ירושלים: אריאל, 1988) עמ' 9, 133;אברהם נגב, מדריך ישראל: אנציקלופדיה שימושית לידיעת הארץ- הר הנגב וחבל אילות (ירושלים: כתר, משרד הביטחון 1979) עמ' 53-52;מיכאל אבן-ארי, לסלי שנן ונפתלי תדמור, הנגב : מלחמת-קיום במדבר (ירושלים: מוסד ביאליק, 1980) עמ' 103-104;דוד אלון, מדריך ישראל: אנציקלופדיה שימושית לידיעת הארץ- השרון, דרום מישור החוף וצפון הנגב (ירושלים: כתר, משרד הביטחון 1979) עמ' 311.
- ^ מיכאל אבן-ארי, לסלי שנן ונפתלי תדמור, הנגב : מלחמת-קיום במדבר (ירושלים: מוסד ביאליק, 1980) עמ' 100-102;זהר עמר, גידולי ארץ ישראל בימי הביניים: תיאור ותמורות (ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 2000) עמ' 36,65, 70,73;אברהם נגב, מדריך ישראל: אנציקלופדיה שימושית לידיעת הארץ- הר הנגב וחבל אילות (ירושלים: כתר, משרד הביטחון 1979) עמ' 50-51.
- ^ משה דוד הר, ההיסטוריה של ארץ ישראל: תקופת המשנה והתלמוד והשלטון הביזנטי(70-640) )ירושלים: כתר, יד יצחק בן-צבי, 1985) עמ' 265.
- ^ אברהם נגב, מדריך ישראל: אנציקלופדיה שימושית לידיעת הארץ- הר הנגב וחבל אילות (ירושלים: כתר, משרד הביטחון 1979) עמ' 52-52.
- ^ משה דוד הר, ההיסטוריה של ארץ ישראל: תקופת המשנה והתלמוד והשלטון הביזנטי(70-640) )ירושלים: כתר, יד יצחק בן-צבי, 1985) עמ' 272, עמ' 52-52;אברהם נגב, אריאל: כתב עת לידיעת ארץ ישראל- ערי הנבטים הנגב (ירושלים: אריאל, 1988) עמ' 15;דוד אלון, מדריך ישראל: אנציקלופדיה שימושית לידיעת הארץ- השרון, דרום מישור החוף וצפון הנגב (ירושלים: כתר, משרד הביטחון 1979) עמ' 312.