הפיתוי האחרון של ישו

הפיתוי האחרון של ישו
The Last Temptation of Christ
	כרזת הסרט
מבוסס על	הפיתוי האחרון של ישו
בימוי	מרטין סקורסזה
הופק בידי	ברברה דה-פינה; הארי אולפאנד
תסריט	פול שרדר
עריכה	תלמה סקונמייקר
שחקנים ראשיים	וילם דפו; הרווי קייטל; ברברה הרשי; הארי דין סטנטון; דייוויד בואי
מוזיקה	פיטר גבריאל
צילום	מיכאל בלהאוס
מדינה	קנדה, ארצות הברית
חברת הפקה	Cineplex Odeon Films
חברה מפיצה	סרטי יוניברסל
שיטת הפצה	וידאו על פי דרישה
הקרנת בכורה	12 באוגוסט 1988 (ארצות הברית)
משך הקרנה	164 דקות
שפת הסרט	אנגלית
סוגה	סרט דרמה, סרט מבוסס יצירה ספרותית
תקציב	כ-$7,000,000
הכנסות באתר מוג'ו	lasttemptationofchrist
פרסים	מועצת ביקורת הקולנוע האמריקנית: עשרת הסרטים הטובים ביותר
	דף הסרט ב־IMDb

הפיתוי האחרון של ישו (במקור: The Last Temptation of Christ) הוא סרט קולנוע אמריקני בבימוי מרטין סקורסזה מ-1988. התסריט עובד על בסיס הרומן באותו השם מ-1955, מאת ניקוס קאזאנצאקיס, שהציג את ישו כנאבק בפיתויים ובפחדים שונים וחי את חייו באופן שונה מהמתואר בברית החדשה. צילומי הסרט נערכו במרוקו^[1].

סקורסזה היה מועמד לפרס אוסקר על הבימוי, וברברה הרשי (בתפקיד מרים המגדלית) הייתה מועמדת לפרס גלובוס הזהב לשחקנית המשנה הטובה ביותר.

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישו הוא נגר גלילי בימי השלטון הרומי ביהודה. הוא רדוף בידי תחושת שליחות וחזיונות אלוהיים, מהם הוא מנסה להימלט, ונוטה לחולמנות ולמלמולים חסרי-פשר. ישו מתפרנס מהכנת הקורות עליהן נצלבים מורדים קנאים, והיהודים בסביבתו מתעבים אותו בשל כך. ידידו לשעבר, הקנאי יהודה איש קריות, נשלח להתנקש בו, אך מנסה לגייסו למאבק תחת זאת. ישו שנוא גם על ידי מרים המגדלית, חברת ילדות שהפכה לפרוצה בעקבות קשר לא-ברור שהיה ביניהם בעבר, שהוא אחוז חרטה לגביו. לאחר שהוא מציל את מרים מהמון זועם המבקש לסקלה בעוון זנות וחילול שבת, ישו מתחיל להטיף לעם, גם אם בהיסוס רב. הוא מגלה שלמילותיו יש כח, לאחר שהמאזינים מפרשים את הדרשה על ההר כקריאה לטבוח בעשירים. הוא מגייס תלמידים, ביניהם יהודה, ונטבל על ידי יוחנן המטביל. ישו יוצא למדבר להתבודד עם האיסיים, ושם השטן מנסה לפתותו. לאחר שהוא שב מן המדבר הוא מבצע מספר ניסים, מתעודד, צובר ביטחון עצמי ומשתכנע יותר ויותר שהוא אכן המשיח, כפי שרבים סביבו כבר מאמינים. מרים מבית עניה ומרתא, שאצלן הוא מתארח, מציגות בפניו חזון ביתי ומיושב יותר ישו ותלמידיו צועדים אל ירושלים, שם הם מעוררים מהומה ומטיפים על יום הדין הקרב ובא.

ישו מוכה החזיונות וההיסוסים מפרש דימום מידיו כאות לכך שעליו למות על הצלב, ומשכנע את יהודה איש קריות להסגירו לרומאים בכוונת מכוון, למרות שהאחרון מתקשה לקבל זאת. ישו נעצר ונחקר על ידי פונטיוס פילטוס, המתקשה להבין מהן כוונותיו, ומחליט להוציאו להורג. ישו מוקע על הצלב, אך מלאכית-ילדה מחלצת אותו ומרפאה את פצעיו, באמרה שאלוהים רצה את קרבנו ושעתה הוא חופשי. ישו המאושר מתחתן עם מרים המגדלית ומקים משפחה, וחי חיים רגילים. לא הכל כשורה: הוא נתקל בפאולוס, המספר אודות מותו על הצלב ותחייתו של ישו המשיח, וגוער בו על כך שפאולוס מתיימר לספר את שאירע לו עצמו; פאולוס אומר שאיש לא יאמין לו ושהוא שמח שנפגשו, שכן עתה יוכל לשכוח מן האדם האמיתי ולהתמקד במשיח האלוהי. כעבור שנים רבות, בעת שהרומאים מדכאים את המרד הגדול, ישו גוסס על ערש דווי, ושליחיו-לשעבר באים לחזות במותו. יהודה איש קריות זועם על כך שהפנה עורף לייעודו כמושיע, וישו מוחה ומצביע על המלאכית העומדת בפינה. יהודה מתבונן בה ומגלה לו שהיא איננה אלא השטן, שניסה לפתותו בעבר. ישו המדמם והחלוש מתפלל לאלוהים ואומר שברצונו להיות לקרבן בעד האנושות, כפי שנועד להיות. הוא מוצא את עצמו שוב ממוסמר אל הצלב ארבעים שנה קודם. ישו צורח בשמחה "כֻּלָּה!" וראשו נשמט.

שחקנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

וילם דפו – ישו
הארווי קייטל – יהודה איש קריות
ברברה הרשי – מרים המגדלית
הארי דין סטנטון – פאולוס
דייוויד בואי – פונטיוס פילטוס
ארווין קרשנר – זבדיה
ליאו מרקס – השטן (קול)

המחלוקת סביב הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצגתו של ישו כמתחבט, חלוש ונוטה לתאוות עוררה מחאה נרחבת בחוגים נוצריים ברחבי תבל, והפכה את "הפיתוי האחרון" לאחד הסרטים השנויים במחלוקת והמותקפים ביותר בהיסטוריה. כבר ב-1983, כשסרטי פרמאונט הודיעה על כוונתה לעבד את ספרו של קאזאנצאקיס (שהצגתו הלא-אורתודוקסית את חיי ישו ב"פיתוי" ובכתבים אחרים הביאה לכך שהכנסייה היוונית סירבה להעניק לו קבורה דתית), מנהיגים נוצריים הביעו מורת רוח. ב-1987 נטשה פרמאונט את המיזם, ואולפני יוניברסל נטלו אותו על עצמם. סקורסזה ניסה להרגיע את הקהל הנוצרי וטען שהסרט יחזק את אמונתם, והאולפן אף שכר את היועץ האוונגליסטי טים פנלנד, שהיה בעל קשרים טובים בחוגים הפרוטסטנטיים הפונדמנטליסטיים, כדי למתן את ההתנגדות הדתית הצפויה. פנלנד לא עמד בלחץ, שכלל אלפי שיחות טלפון יומיות ומיליוני מכתבים נזעמים, והתפטר. ג'רי פולוול וכמרים בכירים אחרים תיארו את הסרט המתוכנן ככפירה באלוהיותו של ישו, והכנסייה הקתולית בארצות הברית קראה לעשרות מיליוני חבריה להחרים את הסרט לכשיצא. הפעיל הנוצרי ביל ברייט אף ניסה לגייס הון כדי לרכוש את כל הזכויות מיוניברסל ולהשמיד את כל העותקים. תנופת המחאה נגד "הפיתוי האחרון" הוכתמה ונחלשה, לאחר שהכומר הבפטיסטי הפונדמנטליסטי רוברט היימרס העיר הערות אנטישמיות על "מפיקים יהודים הפוגעים בדתנו" ועל "כסף יהודי" בעת הפגנה סמוך לביתו של בעלי יוניברסל, לואיס וסרמן; הקישור בין ההתנגדות לימין הדתי הקיצוני, לאנטישמיות ולדמויות תמהוניות כמו היימרס (שהוצגו בהבלטה בתקשורת) פגע בתדמיתה^[2].

גם היציאה לאקרנים של הסרט לוותה בהפגנות ענק, במעשי ונדליזם באולמות קולנוע ובאיומים^[2]. במחוז אסקמביה בפלורידה, השלטון המקומי אסר את ההקרנה והטיל עונש של שישים ימי מאסר או קנס של 500 דולר על כל מי שיפר את הצו, אך ההוראה בוטלה מיד על ידי בית-המשפט. הלחץ הכלכלי של הקהל הנוצרי הפיק תוצאות טובות יותר: כמה רשתות ארציות סירבו להפיץ את הסרט מחשש לחרם, ובמספר ערים גדולות בדרום ארצות הברית, שיקול מסחרי דומה הביא לכך ש"הפיתוי" לא הוצג על ידי שום בית-קולנוע. בבריטניה, עיתון הימין ה"דיילי מייל" נרתם למסע נגד הסרט, ואגודות ציבוריות שמרניות הגישו מחאה חריפה לצנזורה. זו אף שקלה להפעיל את חוק הכפירה הישן נגד סרטו של סקורסזה, שהוצג בהקרנה מיוחדת לעשרים ושמונה אנשי דת בריטיים שקבעו פה אחד ש"איננו טמא", ובעקבות כך הותר להקרנה באוגוסט 1988, אך הוגבל לבני 18 ומעלה^[3]. בצרפת הגיעה האלימות לשיא, כשבית-קולנוע בפריז הוצת על ידי קתולים ושלושה-עשר איש נפצעו בדליקה, בהם אחד קשה^[4]. השלכת פצצות סירחון והצתות אירעו גם בערים צרפתיות נוספות, מה שהרחיק את הקהל מהאולמות. באיטליה, סקורסזה נתבע בבית-משפט באשמת חילול הקודש אך זוכה. בדרום אמריקה הקתולית, תחת לחץ כבד של הכנסייה, ארגנטינה, צ'ילה, מקסיקו, אורוגוואי, הרפובליקה הדומיניקנית וטרינידד וטובגו אסרו את הצפייה; בקולומביה, תנועת ימין קיצוני אף איימה להתנקש בחיי שר התקשורת אם יאשר את הסרט. בברזיל התקיימה בכורה מעוטת-משתתפים, אך הלחץ הציבורי הביא לביטול ההצגות במהרה. ממשלת יוון סירבה לאסור את הסרט, שהתקבל הפגנות אלימות מלוות ובוונדליזם מצד פעילים אורתודוקסים. לבסוף, בית-המשפט פסק לטובת העותרים נגד הסרט, אם כי סירב לתבוע את המפיצים. לחץ של פונדמנטליסטים הביא דרום אפריקה שלא להציג את "הפיתוי" לאחר בכורה ביוהנסבורג.

בספטמבר 1988 הוקרן הסרט בפסטיבל הסרטים של ונציה, למרות עתירה של אנשי דת באיטליה נגד ההקרנה^[5], שופט התיר אותה^[6].

איסור הקרנה בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרנתו של הסרט נאסרה בישראל על ידי המועצה לביקורת סרטים ומחזות באוקטובר 1988^[7], לאור המהומה שחולל כבר בעולם והחשש לפגיעה בקהילה הנוצרית^[8]. המועצה ביססה את החלטתה על פנייה של אנשי דת נוצרים, ולא על תוכן הסרט^[9]. גם הרב ישראל לאו תמך באיסור ההקרנה^[10].

מפיצי הסרט בישראל, חברת "גולן גלובוס", עתרו למועצה לביקורת סרטים ומחזות שתשנה את החלטתה, אך היא לא נעתרה^[11]. בדצמבר 1988 עתרו לבג"ץ, אך יהושע יוסטמן, יושב ראש המועצה לביקורת סרטים ומחזות, התעקש לא לשנות את ההחלטה בשל חשש שהקרנתו בישראל תפגע בסדר הציבורי^[12]. ביוני 1989 החליט בית המשפט העליון, בהרכב של חמישה שופטים פה אחד, להתיר את הקרנתו. השופטים קבעו כי לא הייתה הצדקה לפסול את הסרט, כיוון שאין כל ודאות שהקרנתו תפגע בסדר הציבורי. השופטים קבעו כי העובדה שהסרט הוקרן במדינות נוצריות מובהקות כמו איטליה, ספרד, צרפת וגרמניה, הופכת את פסילתו בארץ ללא הגיונית^[13]. החלטת בית המשפט העליון הייתה תקדים שהחליש את כוחה של הצנזורה על סרטים בישראל^[14].

ב-1995 דחה בית המשפט עתירה לאסור את ההקרנה בטלוויזיה בכבלים. בפברואר 2004 בחרה חברת הכבלים HOT שלא להקרין את הסרט, בעקבות מחאות של אזרחים ערבים נוצרים^[15].