הסכסוך האוקראיני-רוסי
 |
יש לעדכן ערך זה.
| |
| יש לעדכן ערך זה. | |
 |
ערך זה עוסק באירוע אקטואלי או מתמשך
| |
| ערך זה עוסק באירוע אקטואלי או מתמשך | |
 | ||||||||||||||||||||||
| המצב הצבאי נכון לספטמבר 2022: ורוד–שטחים המוכרים כשל רוסיה ובעלות בריתה קודם הפלישה, אדום–שטחים בשליטת רוסיה והבדלנים לאחר הפלישה הרוסית לאוקראינה צהוב–שטחים בשליטת אוקראינה, תכלת–שטחים שכבשה רוסיה ונהדפה מהם | ||||||||||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 20 בפברואר 2014 – מתמשך (10 שנים) | |||||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני |
historical background of the 2014 pro-Russian unrest in Ukraine  | |||||||||||||||||||||
| מקום | חצי האי קרים, דונבאס, מחוז חרסון, קייב באוקראינה, מחוז רוסטוב ברוסיה, ים אזוב | |||||||||||||||||||||
| עילה | אירועי יברומאידן | |||||||||||||||||||||
| תוצאה | חיילים רוסים השתלטו על חצי האי קרים; כוחות צבאים רוסים נפרסו בגבול עם אוקראינה; רוסיה התערבה במלחמה בדונבאס; סנקציות כלכליות הוטלו על רוסיה ותרמו למשבר כלכלי במדינה; הפרת מזכר בודפשט | |||||||||||||||||||||
| שינויים בטריטוריות | סיפוח חצי האי קרים לפדרציה הרוסית; כיבוש מחוז חרסון; בדלנים פרו-רוסים שולטים על רצועת גבול מנובואזובסק ללוהנסק | |||||||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||||||
|
13,000–13,200 אזרחים נהרגו; 29,000–31,000 נפצעו | ||||||||||||||||||||||
  | ||||||||||||||||||||||
הסכסוך האוקראיני-רוסי[5] (באוקראינית: російсько-українська війна; מילולית "מלחמת אוקראינה–רוסיה") הוא סכסוך ממושך ביחסים בין רוסיה לאוקראינה שהחל בפברואר 2014, והתמקד בתחילה במעמדו של חצי האי קרים ודונבאס המוכרים בינלאומית כחלק מאוקראינה.[6][7][8] שמונה השנים הראשונות של הסכסוך כללו את הסיפוח הרוסי של קרים (2014) ואת המלחמה בדונבאס (2014–2022) בין אוקראינה לבין בדלנים שנתמכו על ידי רוסיה, כמו גם תקריות ימיות, לוחמת סייבר ומתיחות פוליטית, בעקבות הצטברות צבאית רוסית בגבול רוסיה-אוקראינה מסוף 2021. הסכסוך התרחב באופן משמעותי כאשר רוסיה פתחה בפלישה בקנה מידה מלא לאוקראינה ב-24 בפברואר 2022.
בעקבות מחאת יורומאידן והדחתו לאחר מכן של נשיא אוקראינה, ויקטור ינוקוביץ', ב-22 בפברואר, ובתוך תסיסה רחבה ברחבי דרום ומזרח אוקראינה, חיילים רוסים ללא סימנים מזהים השתלטו על עמדות אסטרטגיות ותשתיות בשטח קרים. ב-1 במרץ 2014, מועצת הפדרציה של הפדרציה הרוסית אימצה פה אחד החלטה בעתירה של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין להשתמש בכוח צבאי על שטחה של אוקראינה.[9] ההחלטה אומצה מספר ימים לאחר מכן לאחר תחילת המבצע הצבאי הרוסי ל"השבת קרים". אז סיפחה רוסיה את קרים לאחר משאל עם שנערך, שספג ביקורת נרחבת על כך שאורגן על ידי רוסיה לאחר כיבוש הפרלמנט של קרים על ידי "הגברים הירוקים הקטנים" בתמיכת הרוסים ובו הצביעה אוכלוסיית הרפובליקה האוטונומית של קרים להצטרף כמחוז לפדרציה הרוסית. תוצאות רשמיות (על פי הדיווחים כ-95.5% מהמצביעים המשתתפים בחצי האי קרים, כשאחוז ההצבעה עמד על 83%) היו בעד פרישה מאוקראינה והצטרפות לרוסיה).[10][11][12][13] באפריל, הפגנות של קבוצות פרו-רוסיות באזור דונבס באוקראינה הסלימו לכדי מלחמה בחבל הארץ בין ממשלת אוקראינה לבין הכוחות הבדלניים הנתמכים על ידי רוסיה של הרפובליקות העממיות דונייצק ולוהנסק. באוגוסט חצו כלי רכב צבאיים רוסיים את הגבול בכמה מקומות במחוז דונייצק.[14][15][16][17] פלישת הצבא הרוסי נתפסה כגורם העיקרי האחראי לתבוסת הכוחות האוקראינים בתחילת ספטמבר.[18][19]
בנובמבר 2014 דיווח צבא אוקראינה על תנועה אינטנסיבית של כוחות וציוד מרוסיה לחלקים המזרחיים של אוקראינה בשליטת הבדלנים.[20] סוכנות הידיעות AP דיווחה על 80 כלי רכב צבאיים לא מסומנים בתנועה באזורים בשליטת המורדים.[21] הארגון לביטחון ושיתוף פעולה באירופה (OSCE) המשימה המיוחדת לפיקוח על הארגון צפתה על שיירות אמצעי לחימה כבדים וטנקים בשטח שבשליטת הרשויות הבדלניות של דונצק ללא סמלים מזהים.[22] פקחי OSCE עוד ציינו שהם צפו בכלי רכב להובלת תחמושת וגופות חיילים שחצו את הגבול האוקראיני-הרוסי במסווה של שיירות סיוע הומניטרי.[23] החל מתחילת אוגוסט 2015, OSCE צפתה ביותר מ-21 כלי רכב מסוג זה המסומנים בקוד הצבאי הרוסי לחיילים שנהרגו בפעולה.[24] על פי העיתון "מוסקבה טיימס", רוסיה ניסתה להפחיד ולהשתיק עובדי זכויות אדם שדנו במותם של חיילים רוסים בסכסוך.[25] ארגון OSCE דיווח שוב ושוב כי ממשקיפיו נמנעה גישה לאזורים הנשלטים על ידי "כוחות משולבים רוסים-בדלניים".[26]
רוב חברי הקהילה הבינלאומית[27][28][29] וארגונים כמו אמנסטי אינטרנשיונל[30] גינו את רוסיה על פעולותיה באוקראינה שלאחר המהפכה, והאשימו אותה בהפרת החוק הבינלאומי והפרת הריבונות האוקראינית. מדינות רבות יישמו סנקציות כלכליות נגד רוסיה, אנשי עסקים רוסים וחברות רוסיות, עליהן הגיבה רוסיה בסנקציות משלה.[31]
ב-2015, הסכמי מינסק הפחיתו משמעותית את הלחימה והותירו את הבדלנים בשליטה על כשליש מאזורי דונבאס באוקראינה. באוקטובר 2015 דיווח הוושינגטון פוסט כי רוסיה פרסה מחדש כמה מיחידות העילית שלה מאוקראינה לסוריה כדי לתמוך בנשיא סוריה בשאר אל-אסד.[32] בדצמבר 2015 הודה נשיא הפדרציה הרוסית ולדימיר פוטין כי קציני מודיעין צבאיים רוסיים פועלים באוקראינה, אולם התעקש כי הם אינם זהים לכוחות סדירים.[33]
ב-2021, החלה רוסיה בעיבוי כוחות ותמרונים צבאים ליד גבולות אוקראינה. הצעד גרם למשבר בינלאומי ועורר דאגות לגבי פלישה אפשרית, רוסיה הכחישה כוונה זו. בתוך כך, עלתה מתיחות בין צבא אוקראינה וכוחות הבדלנים הפרו-רוסים במזרח אוקראינה, אחרי שצבא הרפובליקה העממית של דונצק הפר את הפסקת האש שמונה פעמים ופתח באש לעבר כוחות אוקראיניים.[34] ב־24 בפברואר 2022, החלה רוסיה בפלישה בקנה מידה מלא של אוקראינה, כוחות מצבא רוסיה פלשו מרוסיה, בלארוס ומשני השטחים הכבושים של אוקראינה קרים ודונבאס.
נכון לאוגוסט 2023, 27% משטחה של אוקראינה הוא תחת כיבוש רוסי.[35]
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
למרות היותה מדינה עצמאית מאז 1991, כיוון שהרפובליקה הסובייטית לשעבר של אוקראינה נתפסה על ידי רוסיה כחלק מתחום ההשפעה שלה, פרשנים רבים טוענים כי ביחס לאוקראינה, רוסיה מנסה להשיג יישום של גרסה מודרנית לדוקטרינת ברז'נייב בענייני "ריבונות מוגבלת", דוקטרינה המכתיבה כי הריבונות האוקראינית אינה יכולה להיות גדולה מזו של ברית ורשה. טענה זו מבוססת על הצהרות של מנהיגים רוסים כי שילוב אפשרי של אוקראינה במסגרת נאט"ו יסכנו את ביטחון רוסיה. לאחר פירוק ברית המועצות בשנת 1991, גם אוקראינה וגם רוסיה המשיכו לשמור על קשרים הדוקים מאוד במשך עשרות שנים. בעיקר בתחום הנשק הגרעיני, כאשר אוקראינה הסכימה במסגרת מזכר בודפשט (מדצמבר 1994) לוותר על הארסנל הגרעיני בתנאי שרוסיה (ושאר החותמים האחרים על המזכר) יעניקו ביטחון נגד איומים או שימוש בכוח כנגד שלמותה הטריטוריאלית או העצמאות הפוליטית של אוקראינה. בשנת 1999 רוסיה הייתה אחת החותמות על אמנת הביטחון האירופי, שם היא "אישרה מחדש את זכותה של כל מדינה ומדינה בחופש לבחור או לשנות את הסדרי הביטחון שלה, כולל אמנות ברית.[36] שני ההסכמים התבררו כחסרי ערך בשנת 2014.[37]
נקודה שנייה שהיוותה נושא למחלוקת הייתה החלוקה של צי הים השחור. אוקראינה הסכימה להשכיר מספר מתקנים ימיים כולל אלה בסבסטופול כדי שצי הים השחור הרוסי ימשיך להתבסס שם יחד עם כוחות הצי האוקראיני במסגרת אמנת החלוקה על מעמדו ותנאיו של צי הים השחור. החל משנת 1993, עד שנות התשעים והאלפיים, אוקראינה ורוסיה היו מעורבות בכמה סכסוכי גז. בשנת 2001 הקימו אוקראינה, גאורגיה, אזרבייג'ן ומולדובה קבוצה בשם "ארגון GUAM לדמוקרטיה ופיתוח כלכלי", שנראה תחילה על ידי רוסיה כאתגר ישיר לחבר המדינות העצמאיות, קבוצת סחר הנשלטת על ידי רוסיה שהוקמה לאחר קריסת ברית המועצות.[38] שלטונות רוסיה התרגזו עוד יותר מהמהפכה הכתומה בשנת 2004, שהעלתה לשלטון באוקראינה את המועמד הפרו-מערבי ויקטור יושצ'נקו שנבחר לנשיא אחרי שגבר על המועמד הפרו-רוסי ויקטור ינוקוביץ'. יתר על כן, אוקראינה המשיכה להגביר את שיתוף הפעולה שלה עם נאט"ו, והציבה את הכוח השלישי בגודלו בעיראק בשנת 2004, וכן שלחה חיילים למשימות שמירת שלום של נאט"ו כמו כוח ISAF באפגניסטן וכוח קוסובו (KFOR) בקוסובו.
הנשיא הפרו-רוסי, ויקטור ינוקוביץ', נבחר בשנת 2010 הרגיש שניתן לתקן את היחסים בין רוסיה לאוקראינה. לפני כן אוקראינה לא חידשה את החכירה של מתקני חיל הים בחצי האי קרים, כלומר הכוחות הרוסים נדרשו לעזוב את קרים עד שנת 2017. עם זאת, ינוקוביץ' חתם על חוזה החכרה חדש והרחיב את נוכחות הכוחות המותרת, כמו גם איפשר לכוחות להתאמן במיצר קרץ'.[39] רבים באוקראינה ראו את סעיף ההרחבה כלא חוקתי מכיוון שחוקת אוקראינה קובעת כי אסור להציב כוחות זרים קבועים באוקראינה לאחר תום אמנת סבסטופול. יוליה טימושנקו, דמות האופוזיציה העיקרית לינוקוביץ', נכלאה במה שכונה "רדיפה פוליטית" על ידי משקיפים בינלאומיים, מה שהוביל לאי שביעות רצון מהממשלה.
מאז חזרתו של ולדימיר פוטין לכהונה שלישית כנשיא רוסיה ב-2012, ניכרה גישה תקיפה לקידום האינטרסים והיעדים של רוסיה בזירה הבין-לאומית[40] אשר השתקפה הן במדיניות החוץ והן בדוקטרינה הצבאית שלה.[41] בין היתר על ידי קידום של האיחוד הכלכלי האירואסייתי אליו ניסה לצרף את אוקראינה (, מולדובה, וגרוזיה) אך היא בחרה לקדם הסכמי התאגדות עם האיחוד האירופי. בתגובה רוסיה הפעילה ללחץ כלכלי על אוקראינה בנושאי סחר וגז, היו מספר תקריות בים אזוב עם משמר החופים של רוסיה, ובספטמבר הזהירה רוסיה את אוקראינה כי אם תמשיך בהסכם מתוכנן עם האיחוד האירופי, היא תעמוד בפני אסון כלכלי ואולי קריסת המדינה. סרגיי גלזייב, יועצו של הנשיא פוטין, אמר כי, "הרשויות באוקראינה עושות טעות ענקית אם הן חושבות שהתגובה הרוסית תהפוך לנייטרלית בעוד כמה שנים מהיום. זה לא יקרה." רוסיה כבר הטילה מגבלות ייבוא על מוצרים אוקראינים מסוימים וגלזייב לא שלל סנקציות נוספות אם ההסכם ייחתם. גלזייב איפשר לתנועות בדלניות לצמוח במזרח ובדרום אוקראינה באזורים דוברי הרוסית. הוא עמד על כך שבניגוד לחוק הבינלאומי, אם אוקראינה תחתום על ההסכם, מבחינה משפטית, ממשלת אוקראינה תפר את האמנה הדו-צדדית בנושא שותפות אסטרטגית וידידות עם רוסיה התוחמת את גבולות המדינות. רוסיה כבר לא תבטיח את מעמדה של אוקראינה כמדינה והיא עשויה להתערב אם אזורים פרו-רוסיים במדינה יפנו ישירות לרוסיה. בנובמבר 2013, השעה ויקטור ינוקוביץ' את ההכנות לחתימת הסכם מול האיחוד האירופי, אמנה שהייתה בפיתוח כבר כמה שנים וינוקוביץ' אישר עקרונית קודם לכן.[42] ינוקוביץ' במקום זאת בחר לקדם קשרים כלכלים הדוקים יותר עם רוסיה, דבר שגרר גל הפגנות ברחבי אוקראינה.
יברומאידן[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – יברומאידן
ב-2013, רוסיה הפעילה לחץ על אוקראינה כדי לשנות את מדיניות הממשלה בנושא הסכם הסחר מול האיחוד האירופי וחיזוק יחסים עם המערב. בשלהי 2013, הנשיא ויקטור ינוקוביץ' הסכים להשהות את הסכם, צעד שהוביל למחאות יברומאידן, חודשים של מחאה פנימית באוקראינה בסוף בפברואר 2014 הובילה להדחת הנשיא, ויקטור ינוקוביץ', והוקמה ממשלת האחדות הלאומית ברשות ארסני יאצניוק. ברוסיה, שינוי השלטון נפתח כפגיעה בהשפעתה על אוקראינה ויכול לסכן את האינטרסים האסטרטגיים שלהם בקרים, וגם כהתרסה מצד המערב.[43] היא הכריזה כי הדחת ינוקוביץ' היא הפיכה בלתי חוקית וסירבה להכיר בממשלת הביניים החדשה. במקביל, רוסיה החלה בביצוע מספר צעדים ובראשם סיפוח חצי האי קרים, לו יש חשיבות אסטרטגית עבורה.
באותה תקופה, רוב האוכלוסייה במזרח אוקראינה ובחצי האי קרים קיבלו את החדשות שלהם מהטלוויזיה בשפה הרוסית. רוסיה עשתה שימוש בכך כדי לקדם את מסריה במהלך המשבר הפוליטי באוקראינה[41] ובהמשך ניתקה את ערוצי התקשורת בשפה האוקראינית בקרים. מוסקבה ניצלה כמה טעויות פוליטיות של ממשלת הביניים. בפרט, היא מינפה את הצבעת הפרלמנט האוקראיני המבטלת את מעמדה הרשמי של השפה הרוסית כדי לטעון שהאוכלוסייה הרוסית האתנית בחצי האי קרים ובמזרח אוקראינה נמצאת בסכנה מיידית. טעות נוספת הייתה פיזור יחידות ברקוט של המשטרה מחצי האי קרים אשר השתתפו בהפגנות האלימות. אנשיהם הופשלו וערקו לצד הרוסי ופעלו כיחידות עזר בפעולותיו. על פי חבר הפרלמנט האוקראיני הנדי מוסקאל, לשעבר מפקד משטרת קרים, ליחידות ברקוט אלה היו שריון, משגר רימונים, רובי סער, מכונות ירייה וכלי נשק אחרים וכי הם שולטים בכל תעבורת היבשה בין קרים לאוקראינה היבשתית.[44]
מימון רוסי של מיליציות ("קלטות גלזייב")[עריכת קוד מקור | עריכה]
באוגוסט 2016 פרסם שירות הביטחון האוקראיני את המנה הראשונה של יירוטים טלפוניים משנת 2014 של סרגיי גלזייב (יועץ הנשיא הרוסי), קונסטנטין זטולין ואנשים אחרים שדנו במימון סמוי של פעילים פרו-רוסים במזרח אוקראינה, כיבוש מבני הממשל ופעולות אחרות שהביאו בבוא העת לפרוץ הסכסוך המזוין. גלזייב סירב להכחיש את האותנטיות של היירוטים, ואילו זטולין אישר שהם אמיתיים אך "הוצאו מהקשרם". קבוצות נוספות הוצגו כראיות במהלך הליכים פליליים נגד הנשיא לשעבר ינוקוביץ' בבית המשפט באובולון שבקייב בין 2017 לשנת 2018.
כבר בפברואר 2014 נתן גלזייב הנחיות ישירות למפלגות פרו-רוסיות שונות באוקראינה לעורר אי שקט ותסיסה בדונצק, חרקוב, זפוריז'יה ואודסה. בשיחות נוספות שיורטו בפברואר ובמרץ 2014, גלזייב מציין כי "לחצי האי אין חשמל, מים או גז משלו" ופתרון "מהיר ויעיל" יהיה הרחבה צפונה. על פי עיתונאים אוקראינים, הדבר מעיד על כך שהתוכניות להתערבות צבאית בדונבאס להקים מדינת בובות בשליטת רוסיה, נובורוסיה, כדי להבטיח אספקה לסיפוח חצי האי נדונו הרבה לפני שהסכסוך התחיל בפועל באפריל. היו שהצביעו גם על הדמיון של שטח נובורוסיה המתוכנן לפרויקט הארצי הקודם של הרפובליקה האוטונומית הדרום-מזרח אוקראינה, שהוצע בקצרה בשנת 2004 על ידי פוליטיקאים פרו-רוסים באוקראינה.
ב-4 במרץ 2014 הציג השגריר הרוסי באו"ם ויטאלי צ'ורקין צילום מכתב עליו חתם ויקטור ינוקוביץ' ב-1 במרץ 2014 ובו נשיא רוסיה ולדימיר פוטין ישתמש בכוחות המזוינים הרוסיים כדי "להחזיר את שלטון החוק, שלום, סדר, יציבות והגנה על אוכלוסיית אוקראינה". שני בתי הפרלמנט הרוסי הצביעו ב-1 במרץ לתת לנשיא פוטין את הזכות להשתמש בכוחות הרוסים בחצי האי קרים. ב-24 ביוני ולדימיר פוטין ביקש מהפרלמנט הרוסי לבטל את ההחלטה על השימוש בכוחות הרוסים באוקראינה.
בסיסים רוסיים בחצי האי קרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
על פי האמנה המקורית על חלוקת צי הים השחור הסובייטי שנחתם בשנת 1997, הפדרציה הרוסית הורשתה להחזיק את בסיסיה הצבאיים בחצי האי קרים עד שנת 2017, ולאחר מכן היה עליה לפנות את כל יחידותיה הצבאיות, כולל צי הים השחור מחוץ לרפובליקה האוטונומית של קרים וסבסטופול. עם זאת, רוסיה מעולם לא תכננה להעביר את הצי לרוסיה.[45] ב-21 באפריל 2010 נשיא אוקראינה לשעבר, ויקטור ינוקוביץ' חתם על עסקה חדשה המכונה "ברית חרקוב" להארכת השהות הרוסית עד שנת 2042 עם אפשרות לחידוש ובתמורה לקבל הנחה מסוימת על אספקת הדלק מהפדרציה הרוסית[46] ההסכם בחרקוב היה למעשה עדכון למכלול של מספר אמנות יסודיות שנחתמו בשנות התשעים בין ראשי הממשלות של שתי המדינות ויקטור צ'רנומירדין (רוסיה) פבלו לזרנקו (אוקראינה) והנשיאים בוריס ילצין (רוסיה) וליאוניד קוצ'מה (אוקראינה).[47][48][49] בחוקת אוקראינה, אף שהיה בו איסור כללי להצבת בסיסים זרים על אדמת המדינה, היה במקור גם הוראת מעבר, שהתירה שימוש בבסיסים צבאיים קיימים בשטח אוקראינה לצורך התמקמות זמנית של יחידות צבאיות זרות. זה איפשר לצבא הרוסי לשמור על בסיסו בחצי האי קרים כ"בסיס צבאי קיים". ההוראה החוקתית בנושא "[בסיסים קיימים] קיימים" בוטלה בשנת 2019, אבל באותה תקופה רוסיה כבר סיפחה את קרים ופרשה מהאמנות הבסיסיות באופן חד צדדי.
האמנה על צי הים השחור התבססה גם על אמנת 1997 על ידידות, שיתוף פעולה ושותפות בין אוקראינה לפדרציה הרוסית והסכם 1993 בנושא סחר חופשי. אמנת 1997 על ידידות, התבססה על חוזה משנת 1990 בין הרפובליקה הסובייטית האוקראינית לבין הרפובליקה הסובייטית הרוסית שהתבסס בתורו על הצהרות על ריבונות שתי הרפובליקות.
הסכסוך[עריכת קוד מקור | עריכה]
_-_EN_01.png)
חצי האי קרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – סיפוח חצי האי קרים (2014)
ב-22 בפברואר 2014, הנשיא פוטין החליט לספח את קרים.[50] הסיפוח נעשה במתווה של פעולה "היברידית" תוך ניצול אי-יציבות פוליטית באוקראינה מיד לאחר הדחתו של ויקטור יאנוקוביץ'. בתחילה, כוחות לא מזוהים השתלטו על חצי האי כשרוסיה התמידה בהכחשת מעורבותה, ולאחר מכן, עריכת משאל עם בשאלת צירופו לרוסיה.[43][50][51]
בסוף פברואר, כוחות מזוינים מיוחדים של רוסיה ובדלנים פרו-רוסיים החלו להתקדם לתוך קרים. הם תפסו עמדות אסטרטגיות, בודדו את חצי האי קרים משאר אוקראינה והגבילו את התנועה בו. במקביל הם השתלטו על מבני ממשלה מרכזיים, בסיסים צבאיים ומתקני תקשורת של אוקראינה. בעקבות כך הרשויות המקומיות ושלטונות הרפובליקה של קרים החליטו לערוך בסוף מאי אותה שנה, משאל עם על "הצטרפות מחדש אל רוסיה", כשבהמשך מועד משאל עם הוקדם. ב-17 במרץ 2014, בעקבות משאל עם שתוצאותיו הראו רוב של 95% מתושבי חצי האי קרים שרוצים להסתפח לפדרציה הרוסית, הכריז הפרלמנט של חצי האי קרים על עצמאות ומיד ביקש להסתפח לרוסיה.[52] הוחלט על שני שטחים בחצי-האי השייכים דה-פקטו לרוסיה: הרפובליקה של קרים והעיר סבסטופול שהפכה לעיר פדרלית והיוו תחילה חלק מן המחוז הפדרלי של קרים. בהשתלטות רוסיה על חצי האי קרים הושגה שליטה במים הכלכליים של חצי האי בים השחור ובים אזוב, בהם יש רזרבות גדולות של נפט ושל גז טבעי.[53] הקהילה הבינלאומית, רובה ככולה, לא הכירה בסיפוחן של הרפובליקה של קרים וסבסטופול לרוסיה ודחתה את תוצאות משאל העם. בהצבעה על החלטה 68/262 של העצרת הכללית של האו"ם, שתמכה בעמדה שחצי האי קרים וסבסטופול יישארו חלק מאוקראינה, 100 מדינות תמכו, 11 התנגדו, 58 נמנעו ו-24 נעדרו ממנה.
מאז 2014, רוסיה בנתה משמעותית את הנוכחות הצבאית והצי שלה בחצי האי קרים. התקרית במצר קרץ פתחה הקו חזית חדש בים אזוב, עם השלכות פוטנציאליות של הפרעות לכלכלת אוקראינה.[54][55]
דונבאס[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – המלחמה בדונבאס
_-_EN_01.png)
בתחילת מרץ 2014, רוסיה המשיכה לבסס את אחיזתה בקרים והפעילה לחץ כלכלי על אוקראינה, במטרה לאלץ אותה לקבל את תנאיה לפתרון הסכסוך. בפרט, ביטול הנחה על הגז הטבעי היוו אתגר עצום לכלכלת אוקראינה. אוקראינה חזרה לנהל משא ומתן על הסכם הסחר מול האיחוד האירופי שהושה על ידי ינוקוביץ' בנובמבר 2013, ועם קרן המטבע הבין-לאומית כדי לגבש חבילת חילוץ שתיתן מענה למשבר הכלכלי של אוקראינה.
רוסיה הגבירה את נוכחותה הצבאית, באפריל נאט"ו פרסמה תמונות לוויין של הצטברות הצבא הרוסי בגבול המזרחי של אוקראינה אשר לערכתם מנה 40,000 חיילים. עם זאת, רוסיה הכחישה כל כוונות נוספות בשטח אוקראינה. במקביל מחאות פרו-רוסיות במזרח אוקראינה הסלימו לכדי עימות מזוין בין הכוחות הבדלניים של הרפובליקות העממיות של דונצק ולוהנסק והממשל האוקראיני שהחמירו לכדי מלחמת אזרחים באפריל.
בין 22 ל-25 באוגוסט 2014, דיווחים על ארטילריה רוסית, חיילים ומה שכונה על ידי רוסיה כ"שיירה הומניטרית" חצו את הגבול לשטח אוקראינה ללא אישור ממשלת אוקראינה. העברות סחורה אלה התרחשו הן באזורים שהיו בשליטת כוחות פרו-רוסיים והן באזורים שלא היו בשליטתם, כמו החלק הדרום-מזרחי של מחוז דונייצק, ליד נובואזובסק. אירועים אלה הגיעו בעקבות הפגזות על עמדות צבא אוקראינה מהצד הרוסי בגבול במהלך החודש שקדם לכך (יולי 2014). ראש שירות הביטחון האוקראיני, ולנטין נליאוויצ'נקו, אפיין את אירועי 22 באוגוסט כ"פלישה ישירה על ידי רוסיה לאוקראינה" בעוד פקידים מערביים ואוקראינים אחרים תיארו את האירועים כ"פלישה שקטה" לאוקראינה מרוסיה. רוסיה הכחישה נוכחות של "כוחות מזוינים סדירים" מטעם רוסיה על אדמת אוקראינה, ברם ממשלת רוסיה אישרה פעמים רבות נוכחות של "מומחים צבאיים", תוך שימוש בלשון נקייה לפיה רוסיה "נאלצה" לפרוס אותם כדי "להגן על האוכלוסייה הדוברת-רוסית".
כתוצאה מאירועי אוגוסט 2014, קבוצות המורדים של דונצק ולוהנסק הצליחו להשיב חלק גדול מהשטח שאיבדו במהלך המתקפה הצבאית שארגנה ממשלת אוקראינה. אוקראינה, רוסיה, דונצק ולוהנסק חתמו על הסכם ליישום הפסקת אש, המכונה פרוטוקול מינסק, ב-5 בספטמבר 2014. אך עדיין הפרות הפסקת האש משני הצדדים הפכו לנפוצות. בקו שהתגבש בין המורדים על הטריטוריה שבשליטת הממשלה במהלך הפסקת האש, השתלטו הבלדנים על שטחי אדמה, מה שהוביל לחוסר יציבות אזורית נוספת. הפסקת האש התמוטטה לחלוטין בינואר 2015, עם לחימה כבדה שהתחדשה ברחבי אזור הסכסוך, כולל בנמל התעופה הבינלאומי דונצק ובעיירה דבאלצבה. הצדדים הסכימו להפסקת אש חדשה, שנקראה פרוטוקול מינסק 2, ב-12 בפברואר 2015. אלא שמיד לאחר חתימת ההסכם, כוחות הבדלנים פתחו במתקפה על דבאלצבה ואילצו את הכוחות האוקראינים לסגת ממנו. בחודשים שלאחר נפילת דבאלצבה, נמשכו התכתשויות קלות לאורך קו הפסקת האש, אך לא חלו שינויים טריטוריאליים. מצב קיפאון זה הביא לכך שהמלחמה תוארה כ"סכסוך קפוא"; עדיין האזור היה נתון במצב מלחמה, עם עשרות חיילים ואזרחים שנהרגו מדי חודש, בשל חילופי אש שונים.
בשנת 2017 מת בממוצע חייל אוקראיני בקרב כל שלושה ימים, עם מספר הכוחות הרוסים והבדלניים שנשארו באזור מוערך בין 6,000 ל-40,000 חיילים. בסוף 2017 הורשתה משלחת של הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה שהיוותה כ-30,000 איש להגיע לבקר בלבוש צבאי והוצבה בשני מחסומי גבול והורשתה לפקח על הגבול. כאשר האיחוד האירופי ונציגים אוקראינים טענו כי קבוצת וגנר פועלת בשטחי אוקראינה על פי חוזה מטעם משרד ההגנה הרוסי[56] וכי ייתכן שישנם לוחמים מהכוחות למבצעים מיוחדים של צבא רוסיה שמייעצים ומסייעים לבדלנים.
שלל ניסיונות להפסקת אש לא החזיקו מעמד זמן רב, כאשר הניסיון המוצלח ביותר להפסיק את הלחימה היה בשנת 2016, אז הפסקת האש נמשכה שישה שבועות ברציפות. הפסקת האש האחרונה נכנסה לתוקפה ב-8 במרץ 2019, מה שהביא לירידה משמעותית של הלחימה בימים שלאחר מכן (לטענת שני הצדדים), אך זו התחדשה באפריל 2021 לאחר כשנתיים של שקט יחסי.
מלחמה כוללת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערכים מורחבים – מלחמת אוקראינה–רוסיה, המשבר האוקראיני-רוסי (2021–2022)
בסוף מרץ-תחילת אפריל 2021, הצבא הרוסי העביר כמויות גדולות של נשק וציוד ממערב ומרכז רוסיה, ועד סיביר, לחצי האי קרים ולמחוזות וורונז' ורוסטוב ברוסיה. מומחה למודיעין זיהה ארבע עשרה יחידות צבאיות רוסיות מהמחוז הצבאי המרכזי שעברו בקרבת הגבול הרוסי-אוקראיני, וכינה זאת התנועה הצבאית הבלתי מוכרזת הגדולה ביותר מאז הפלישה לקרים בשנת 2014. רמטכ"ל הכוחות המזוינים של אוקראינה, רוסלן חומצ'ק, אמר כי רוסיה הציבה עשרים ושמונה קבוצות טקטיות גדודיות לאורך הגבול, וכי צפוי שיובאו עוד עשרים וחמישה, כולל ממחוזות בריאנסק ו-וורונז' במחוז הצבאי המערבי של רוסיה. למחרת, רוסיה הצהירה כי היא שינעה את הכוחות לצורך תרגול שמטרתו לבחון את מוכנות הצבא הרוסי לנוכח תרגילי נאט"ו שנערכו באירופה בחודש מארס. סוכנות הידיעות הממלכתית הרוסית TASS דיווחה כי חמישים גדודים שלה המורכבים מ-15,000 חיילים נאספו לתרגילים במחוז הצבאי הדרומי, הכולל את חצי האי קרים וגובל גם באזור הסכסוך של דונבאס. עד 9 באפריל, ראש משמר הגבול האוקראיני העריך ש-85,000 חיילים רוסים כבר היו בקרים או בטווח של 40 ק"מ (25 מייל) מהגבול האוקראיני.
נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי שוחח עם הנשיא האמריקני ג'ו ביידן והפציר בחברות נאט"ו לזרז את בקשת החברות של אוקראינה. דובר הקרמלין, דמיטרי פסקוב אמר כי תנועות הצבא הרוסי אינן מהוות איום, אך פקיד הממשל הרוסי דמיטרי קוזאק, הזהיר כי הכוחות הרוסיים יכולים לפעול כדי "להגן" על אזרחי רוסיה באוקראינה, וכל הסלמה של הסכסוך פירושה "תחילת הסוף של אוקראינה" – "לא ירייה ברגל, אלא בפנים". בזמנו עבור חצי מיליון בני אדם ברפובליקה העממית של דונייצק וברפובליקה העממית של לוהנסק הונפקו דרכונים רוסיים מאז פרצו הקרבות ב-2014. רוסיה סירבה להשתתף כאשר אוקראינה ביקשה פגישה עם צרפת, גרמניה וארגון OSCE. קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל התקשרה לנשיא רוסיה ולדימיר פוטין כדי לדרוש לבטל את עיבוי הכוחות הרוסיים בגבול עם אוקראינה. דוברת הבית הלבן ג'ן פסקי הודיעה בתחילת אפריל 2021 כי הגעת חיילים רוסים לגבול אוקראינה היא הצטברות הכוחות הגדולה ביותר מאז 2014.
ב-24 במרץ, חתם נשיא אוקראינה זלנסקי על צו 117/2021 המאשר את "אסטרטגיית הניתוק והשילוב מחדש של השטח הכבוש הזמני של הרפובליקה האוטונומית של קרים והעיר סבסטופול." ב-17 באפריל, שירות הביטחון הפדרלי הרוסי עצר את הקונסול הכללי האוקראיני בסנקט פטרבורג, אולכסנדר סוסוניוק, בשל האשמות ריגול והאשים את סוסוניוק בניסיון להשיג מידע מסווג ממסד נתונים של שירות הביטחון. משרד החוץ הרוסי הצהיר כי הוא זימן את הממונה על אוקראינה, ואסיל פוקוטילו, ואמר לו שסוסוניוק נאלץ לעזוב את המדינה עד 22 באפריל. משרד החוץ האוקראיני הצהיר אז בתגובה שסוסוניוק הוחזק במשך מספר שעות לפני ששוחרר ומחה על מעצרו של סוסוניוק ודחה את האשמותיה של רוסיה והוסיף כי המשרד יגרש "דיפלומט בכיר מהשגרירות הרוסית בקייב" בתגובה ל"פרובוקציה" תוך 72 שעות החל מ-19 באפריל. ב-22 באפריל, שר ההגנה של רוסיה, סרגיי שויגו, הכריז על נסיגה בתרגיל עם חיילים שיחזרו לבסיס עד 1 במאי, אך השאיר ציוד באזור התרגיל לקראת התרגיל השנתי עם בלארוס בספטמבר 2021.
בספטמבר 2021 ערכה אוקראינה תרגילים צבאיים עם כוחות נאט"ו. הקרמלין הזהיר כי נאט"ו מרחיבה את התשתית הצבאית באוקראינה וזה יחצה "קווים אדומים" עבור הנשיא הרוסי פוטין. בנובמבר 2021 תיאר משרד ההגנה הרוסי את פריסת ספינות המלחמה האמריקאיות בים השחור כ"איום על הביטחון האזורי והיציבות האסטרטגית". בצבא הרוסי הזהירו כי הם בוחנים מקרוב את מרחב המבצעים במקרה של ניסיונות מטעם קייב ליישב את הסכסוך בדרום מזרח המדינה בכוח.
ב-13 בנובמבר הודיע נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי שרוסיה קירבה שוב 100,000 חיילים באזור הגבול. בתחילת נובמבר, דיווחים על עיבוי נוכחות צבאית רוסית הניעו את הממשל האמריקאי להזהיר את האיחוד האירופי כי רוסיה עשויה לתכנן פלישה אפשרית לאוקראינה. דובר הקרמלין דמיטרי פסקוב הכחיש את הטענות לפיהן רוסיה נערכת לפלישה אפשרית לאוקראינה והאשים את אוקראינה ב"תכנון פעולות אגרסיביות נגד דונבאס." פסקוב דחק בנאט"ו להפסיק "לרכז אגרוף צבאי" ליד גבולות רוסיה ולהפסיק לחמש את אוקראינה בנשק מודרני. ב-26 בנובמבר האשים הנשיא זלנסקי את רוסיה בתמיכה בתוכנית להפלת ממשלתו. רוסיה הכחישה את האשמותיו.
ב-30 בנובמבר הצהיר פוטין כי הרחבת הנוכחות של נאט"ו באוקראינה, במיוחד פריסת טילים ארוכי טווח המסוגלים לפגוע במוסקבה או מערכות הגנה מפני טילים דומות לאלו ברומניה ופולין, תהיה סוגיית "קו אדום" עבור הקרמלין. לדבריו, מערכות הגנת טילים אלו עשויות לעבור שינוי למשגרי טילי שיוט ארוכי טווח התקפיים מדגם טומהוק. לדברי פוטין, "אם תופיע מערכות תקיפה כלשהי בשטח אוקראינה, זמן הטיסה למוסקבה יהיה שבע עד 10 דקות, וחמש דקות במקרה של פריסת נשק על-קולי." מזכיר נאט"ו, הגנרל ינס סטולטנברג הצהיר כי "רק אוקראינה ו-30 בעלות ברית נאט"ו מחליטות מתי אוקראינה תצורף לנאט"ו. לרוסיה אין וטו, לרוסיה אין שום זכות דיבור ולרוסיה אין זכות להקים תחום השפעה כדי לנסות לשלוט בשכנותיה."
בדצמבר 2021, הרשויות באוקראינה טענו כי רוסיה שולחת צלפים וטנקים לאזור וב-1 בדצמבר האשימה רוסיה את אוקראינה בהצבת מחצית מצבאה - סדר גודל של כ-125,000 חיילים - באזור דונבאס כדי לפתוח בעימות עם הבדלנים הפרו-רוסיים. ב-3 בדצמבר, הנשיא פוטין מתח ביקורת על אוקראינה על השימוש ברחפן מדגם Bayraktar TB2 טורקי כנגד בדלנים פרו-רוסים בדונבאס ואמר שהצעד מפר את פרוטוקול מינסק. ב-9 בדצמבר האשימה רוסיה את אוקראינה בהעברת ארטילריה כבדה לעבר קו החזית שבו נלחמים בדלנים עם כוחות אוקראינים. ראש המטה הכללי הרוסי, ולרי גרסימוב, הצהיר כי משלוחי מסוקים, כלי טיס בלתי מאוישים ומטוסים של נאט"ו לאוקראינה דוחפים את הרשויות האוקראיניות לנקוט בצעדים חדים ומסוכנים. כל פרובוקציה של שלטונות אוקראינה בדרך של יישוב כפוי של הבעיות בדונבאס ידוכא. ב-31 בדצמבר 2021 נשיא רוסיה ונשיא ארצות הברית ניהלו שיחה טלפונית, כאשר פוטין הזהיר כי הטלת סנקציות אמריקאיות על רוסיה יהוו טעות קטלנית.
רוסיה המשיכה להגדיל את הכוחות סביב אוקראינה וקיימה תרגיל צבאי עם בלארוס. בפברואר 2022, הכירה רוסיה בעצמאות הרפובליקות הבדלניות שהיו בחסותה: הרפובליקה העממית של דונצק והרפובליקה העממית של לוהנסק. לאחר מכן, פתחה רוסיה במתקפה צבאית על אוקראינה. נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי ניתק את יחסי אוקראינה–רוסיה.
תגובות[עריכת קוד מקור | עריכה]
אוקראינה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הכנסייה האורתודוקסית של אוקראינה נוצרה והתפלגה מהכנסייה האורתודוקסית הרוסית.
בראיון לעיתון הצרפתי Libération באפריל 2021, אמר שר החוץ האוקראיני דמיטרו קולבה כי הכוחות הרוסיים מתאגדים בגבול הצפון-מזרחי עם אוקראינה ובחצי האי קרים, טען כי חלה הידרדרות ביחסים שבין אוקראינה לבין רוסיה, ושהמצב במזרח אוקראינה הוא החמור ביותר מאז התקרית במצר קרץ' בשנת 2018.[57]
בנובמבר 2021 אמר קירילו בודאנוב, ראש המודיעין הצבאי של אוקראינה, כי רוסיה מתכננת לתקוף עד סוף ינואר או תחילת פברואר 2022.[58] ב-25 בינואר 2022, שר ההגנה אולקסי רזניקוב אמר שהוא לא רואה איום מיידי של פלישה רוסית בקנה מידה מלא לאוקראינה; הוא עמד על כך שהאיום לא גדל באופן משמעותי במשך שמונה שנים מכיוון ש-"הצבא הרוסי לא הקים קבוצת תקיפה שתהיה מסוגלת לבצע פלישה".[59][58] ב-28 בינואר 2022, נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי קרא למערב לא ליצור "בהלה" עקב פלישה רוסית פוטנציאלית, והוסיף כי הפלישה מסכנת את כלכלת אוקראינה.[60][61] זלנסקי אמר כי הוא לא רואה באופק הסלמה בקנה מידה גדול יותר מאשר ההסלמה שהייתה בתחילת שנת 2021 כאשר הצבא הרוסי החל להתאגד בגבול אוקראינה-רוסיה.[62] ב-2 בפברואר, הבית הלבן אמר שהוא יפסיק להגדיר את הפלישות הפוטנציאליות לאוקראינה כ-"איום מיידי", מכוון שההגדרה הזאת יצרה בהלה ותגובות לא רצויות בפוליטיקה האמריקאית.[63] ב-12 בפברואר 2022, אמר זלנסקי על אזהרות הבית הלבן על האיום המיידי של הפלישה הרוסית: "החבר הטוב ביותר של אויבינו הוא פאניקה בארצנו. וכל המידע הזה רק גורם לבהלה ולא עוזר לנו".[64] דויד ארחמיה, ראש הפלג של מפלגת משרת העם במועצה העליונה, אמר שהאזהרות על פלישה רוסית אפשרית קרובה לאוקראינה "עולות למדינה 2 עד 3 מיליארד דולר מדי חודש."[65]
ב-19 בפברואר 2022, בנאום בוועידת מינכן לביטחון של 2022, מתח וולודימיר זלנסקי ביקורת על ה-"הפייסנות" כלפי רוסיה וקרא למדינות המערב לעזור.[66] בעקבות הסלמה ומותם של שני חיילים אוקראינים ב-22 בפברואר 2022, זלנסקי אמר כי אוקראינה לא תגיב לפרובוקציות של הרוסים החמושים בדונבאס. ב-22 בפברואר 2022,[67] אמר זלנסקי כי ישקול את האפשרות לנתק את היחסים הדיפלומטיים של אוקראינה עם רוסיה.[68] הם נותקו בשל הפלישה הרוסית לאוקראינה.
רוסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקרמלין הכחיש מספר פעמים כי יש לו תוכניות כלשהן לפלוש לאוקראינה.[69][70] נשיא רוסיה ולדימיר פוטין טען כי הפחדים הם "זריעת בהלה".[71] סרגיי נארישקין, מנהל שירות ביון החוץ של רוסיה, ענה בשלילה על דיווחים על פלישה אפשרית לאוקראינה בטענה כי מדובר ב-"תעמולה זדונית של מחלקת המדינה האמריקנית".[72] ב-30 בנובמבר 2021, פוטין הצהיר כי הרחבת נוכחותם של נאט"ו באוקראינה, ובמיוחד מימוש הרעיון לפריסת טילים ארוכי טווח המסוגלים לפגוע בערים רוסיות או מערכות הגנה מפני טילים דומות לאלו ברומניה ופולין, תהיה "קו אדום" עבור רוסיה.[73][74][75]
בינואר 2022, בתגובה לנאום בו ראש ממשלת הממלכה המאוחדת בוריס ג'ונסון אמר כי מדינות אירופה דנים בניתוק רוסיה ממערכת התשלומים הבינלאומית SWIFT, ניקולאי זורוליו, סגן יו"ר מועצת הפדרציה של רוסיה, הזהיר כי אירופה לא תקבל גז טבעי, נפט ומתכות מרוסיה במקרה ומהלך כזה יקרה. עם זאת, מהלך כזה לא יכול להיות אפשרי, שכן הדבר ידרוש הסכמה של כל המדינות המשתתפות במערכת.[76] בסוף ינואר 2022, ניקולאי פטרושב, מזכיר מועצת הביטחון של רוסיה, אמר כי הדיווחים שרוסיה "מאיימת על אוקראינה" הם "מגוחכים לחלוטין" והוסיף: "אנחנו לא רוצים מלחמה. אנחנו לא צריכים את זה בכלל."[77] סגן שר החוץ של רוסיה, אלכסנדר גרושקו גינה את הצבתם של חיילי נאט"ו, ספינות מלחמה ומטוסי קרב במזרח אירופה, ואמר שהברית הצבאית "מוציאה דמוניזציה לרוסיה" כדי "להצדיק פעילות צבאית בצד המזרחי של [נאט"ו]".[78] רוסיה האשימה את אוקראינה באי מימוש הסכמי מינסק שהושגו ב-2015 במטרה להשכין שלום בדונבס.[78]
רוסיה הביעה התנגדות להתקרבות אוקראינה למערב. בנאומיו, פוטין ניסה לשכתב את ההיסטוריה באמצעות שימוש בעובדות מסוימות, בניית הקשרים כוחניים ואימפריאליסטיים והתעלמות מעובדות אחרות. פוטין הגדיר את לנין כמקים אוקראינה למרות היא הוקמה לפניו. פוטין התעלם מהזהות הלאומית האוקראינית ומזכות להגדרה עצמית. זהות, תרבות ותנועה לאומית אוקראינית קדמו ללנין ושורשיהם היו מימי בוגדן חמלניצקי.[79][80]
במהלך הסכסוך, מקורות רוסיים בכירים והתקשורת הממלכתית האשימו את אוקראינה ב"השמדת עם" בלי הוכחה לכך.[81] לאחר הפלישה הרוסית, מנהיג האופוזיציה הרוסי הכלוא, אלכסיי נבלני, טען שהפלישה של פוטין לאוקראינה נועדה להסיח את דעת הרוסים מבעיותיה הפנימיות של המדינה, הידרדרות הכלכלה שלה.[82]
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יחסי אוקראינה–רוסיה
- יחסי אוקראינה–רוסיה באירוויזיון
- יברומאידאן
- סיפוח חצי האי קרים (2014)
- החלטה 68/262 של העצרת הכללית של האו"ם
- המשבר באוקראינה
- מלחמת האזרחים באוקראינה
- טיסה 17 של מלזיה איירליינס
- פרוליסקה (ארגון הומניטרי בחבל דונבאס)
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Bowen, Andrew (2017). "Coercive Diplomacy and the Donbas: Explaining Russian Strategy in Eastern Ukraine". Journal of Strategic Studies. 42 (3–4): 312–343. doi:10.1080/01402390.2017.1413550. S2CID 158522112.
- Bremmer, Ian (1994). "The Politics of Ethnicity: Russians in the New Ukraine". Europe-Asia Studies. 46 (2): 261–283. doi:10.1080/09668139408412161.
- Hagendoorn, A.; Linssen, H.; Tumanov, S. V. (2001). Intergroup Relations in States of the former Soviet Union: The Perception of Russians. New York: Taylor & Francis. ISBN 978-1-84169-231-9.
- Legvold, Robert (2013). Russian Foreign Policy in the Twenty-first Century and the Shadow of the Past. New York: Columbia University Press. ISBN 978-0-231-51217-6.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- "Anchor quits: I can't be part of network 'that whitewashes' Putin's actions". CNN World. 5 במרץ 2014. נבדק ב-11 באפריל 2015.
{{cite news}}: (עזרה) - "Russia's invasion of Ukraine (March 2 live updates)". Kyiv Post. 2 במרץ 2014. נבדק ב-11 באפריל 2015.
{{cite news}}: (עזרה) - "Путін vs народ України. 2 березня. ОНЛАЙН" [Putin vs the people of Ukraine. 2 March. ONLINE] (באוקראינית). Ukrayinska Pravda. 2 במרץ 2014. נבדק ב-11 באפריל 2015.
{{cite news}}: (עזרה) - "Ukraine crisis: an essential guide to everything that's happened so far". The Guardian. נבדק ב-11 באפריל 2015.
{{cite news}}: (עזרה) - Granholm, Niklas; Malminen, Johannes; Persson, Gudrun (ביוני 2014). "A Rude Awakening. Ramifications of Russian Aggression Towards Ukraine" (PDF). Swedish Defence Research Agency. 91 pages. אורכב מ-המקור (PDF) ב-10 בנובמבר 2014. נבדק ב-11 באפריל 2015.
{{cite web}}: (עזרה) - "Ukraine crisis: Timeline". BBC Online. 13 בנובמבר 2014. נבדק ב-11 באפריל 2015.
{{cite news}}: (עזרה) - "As it happened: Russia troops 'inside Ukraine'". BBC News. נבדק ב-11 באפריל 2015.
{{cite news}}: (עזרה) - אפרת כהן, גבול רוסיה-אוקראינה: פוטין ומדיניות "כפפות הברזל היצוק", באתר "IsraelDefense", 13 באפריל 2021
- נטע בר, מתיחות שיא בין אוקראינה לרוסיה, באתר ישראל היום, 15 באפריל 2021
- שורשי הסכסוך בין רוסיה לאוקראינה, הסכת הצוללת, 14 בפברואר 2022
- להתראות לנין: אוקראינה נפרדת מהסמלים הסובייטים, באתר וואלה!, 7 באוגוסט 2023
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ התמיכה התבטאה בתמרונים צבאיים וסיוע לוגיסטי
- ^ "Nato members 'send arms to Ukraine'". BBC News. 14 בספטמבר 2014. ארכיון מ-2021-12-27. נבדק ב-2021-04-16.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ עותק בארכיון (ארכיון)
- ^ Russian Opposition Party Will Not Campaign In Annexed Crimea (אורכב 20.08.2016 בארכיון Wayback Machine), Radio Free Europe
- ^ Snyder, Timothy (2018). The Road to Unfreedom: Russia, Europe, America (באנגלית). New York: Tim Duggan Books. p. 197. ISBN 9780525574477.
Almost everyone lost the Russo-Ukrainian war: Russia, Ukraine, the EU, the United States. The only winner was China.
; Mulford, Joshua P. (2016). "Non-State Actors in the Russo-Ukrainian War". Connections. 15 (2): 89–107. doi:10.11610/Connections.15.2.07. ISSN 1812-1098. JSTOR 26326442free{{cite journal}}: תחזוקה - ציטוט: postscript (link); Shevko, Demian; Khrul, Kristina (2017). "Why the Conflict Between Russia and Ukraine Is a Hybrid Aggression Against the West and Nothing Else". In Gutsul, Nazarii; Khrul, Kristina (eds.). Multicultural Societies and their Threats: Real, Hybrid and Media Wars in Eastern and South-Eastern Europe (באנגלית). Zürich: LIT Verlag Münster. p. 100. ISBN 9783643908254. - ^ Список российских военных и добровольцев, погибших на Украине [List of Russian military and volunteers who were killed in Ukraine]. openrussia.org (ברוסית). 22 בדצמבר 2014. נבדק ב-11 באפריל 2015.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Открытая Россия устанавливает личности погибших из списка "Груз-200" [Open Russia is in the process of establishing identities of the victims from the list "Груз-200"]. openrussia.org (ברוסית). 1 באפריל 2015. נבדק ב-11 באפריל 2015.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Bellingcat Launches the Ukraine Conflict Vehicle Tracking Project". Bellingcat. 3 בפברואר 2015. נבדק ב-11 באפריל 2015.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ The Federation Council gave approval on use of the Russian Armed Forces on territory of Ukraine (Совет Федерации дал согласие на использование Вооруженных Сил России на территории Украины) (אורכב 26.02.2021 בארכיון Wayback Machine). מועצת הפדרציה של רוסיה. 1 במרץ 2014
- ^ Morello, Carol; Constable, Pamela; Faiola, Anthony (17 במרץ 2014). "Crimeans vote in referendum on whether to break away from Ukraine, join Russia". The Washington Post. ארכיון מ-2021-11-16. נבדק ב-17 במרץ 2014.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "BBC Radio 4 - Analysis, Maskirovka: Deception Russian-Style". BBC. נבדק ב-11 באפריל 2015.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Lally, Kathy (17 באפריל 2014). "Putin's remarks raise fears of future moves against Ukraine — The Washington Post". washingtonpost.com. ארכיון מ-2015-11-20. נבדק ב-14 בספטמבר 2014.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "President of Russia". Eng.kremlin.ru. 1 ביוני 2010. נבדק ב-20 באפריל 2014.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Per Liljas (19 באוגוסט 2014). "Rebels in Besieged Ukrainian City Reportedly Being Reinforced". Time. TIME. ארכיון מ-2022-02-21. נבדק ב-28 באוגוסט 2014.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "How the war zone transformed between June 16 and Sept. 19". KyivPost. 25 בספטמבר 2014. נבדק ב-21 במרץ 2015.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Exclusive: Charred tanks in Ukraine point to Russian involvement". Reuters. 23 באוקטובר 2014. ארכיון מ-2015-04-10. נבדק ב-2021-04-16.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ unian, 8 April 2015 debaltseve pocket created by Russian troops - yashin (אורכב 03.02.2022 בארכיון Wayback Machine)
- ^ Channel 4 News, 2 September 2014 tensions still high in Ukraine (אורכב 03.09.2014 בארכיון Wayback Machine)
- ^ Luke Harding. "Ukraine ceasefire leaves frontline counting cost of war in uneasy calm". The Guardian. נבדק ב-29 בדצמבר 2014.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Kiev claims 'intensive' movements of troops crossing from Russia". AFP. 2 בנובמבר 2014. אורכב מ-המקור ב-14 בנובמבר 2014. נבדק ב-13 בנובמבר 2014.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ various reuters (9 בנובמבר 2014). "worst east Ukraine shelling for month". Reuters. ארכיון מ-2014-11-09. נבדק ב-10 בנובמבר 2014.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Spot report by the OSCE Special Monitoring Mission to Ukraine (SMM), 8 November 2014". osce.org. 8 בנובמבר 2014. נבדק ב-9 בנובמבר 2014.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Ukraine crisis: Russian 'Cargo 200' crossed border — OSCE". BBC. 13 בנובמבר 2014. ארכיון מ-2021-12-25. נבדק ב-13 בנובמבר 2014.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "OSCE monitors saw 21 coffins with dead soldiers cross Russian-Ukrainian border since August 2014 - Aug. 06, 2015". KyivPost. 2015-08-06. נבדק ב-2020-11-17.
- ^ "Moscow Stifles Dissent as Soldiers Return From Ukraine in Coffins". The Moscow Times. Reuters. 12 בספטמבר 2014. ארכיון מ-2021-12-25. נבדק ב-9 בנובמבר 2014.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Response to Special Representative in Ukraine Ambassador Martin Sajdik and OSCE Special Monitoring Mission Chief Monitor Ertugrul Apakan". U.S. Mission to the OSCE. 4 בנובמבר 2015. אורכב מ-המקור ב-22 בדצמבר 2015. נבדק ב-6 בנובמבר 2015.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "The world reacts to Russia's military intervention in Crimea". Bloomberg.com. ארכיון מ-2018-07-24. נבדק ב-9 באפריל 2017.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "UN committee passes resolution on Crimea, condemning Russian occupation | Toronto Star". thestar.com. נבדק ב-9 באפריל 2017.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "OSCE Parliamentary Assembly adopts resolution condemning Russia's continuing actions in Ukraine". www.oscepa.org (באנגלית בריטית). אורכב מ-המקור ב-13 במרץ 2017. נבדק ב-9 באפריל 2017.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Ukraine: Mounting evidence of war crimes and Russian involvement". www.amnesty.org (באנגלית). נבדק ב-9 באפריל 2017.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Overland, Indra; Fjaertoft, Daniel (2015). "Financial Sanctions Impact Russian Oil, Equipment Export Ban's Effects Limited". Oil and Gas Journal. 113 (8): 66–72.
- ^ "Russia said to redeploy special-ops forces from Ukraine to Syria". Fox News Channel. 24 באוקטובר 2015. אורכב מ-המקור ב-24 באוקטובר 2015. נבדק ב-24 באוקטובר 2015.
"The special forces were pulled out of Ukraine and sent to Syria," a Russian Ministry of Defense official said, adding that they had been serving in territories in eastern Ukraine held by pro-Russia rebels. The official described them as "akin to a Delta Force," the U.S. Army's elite counterterrorism unit.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Walker, Shaun (17 בדצמבר 2015). "Putin admits Russian military presence in Ukraine for first time". The Guardian. ארכיון מ-2020-04-05. נבדק ב-2021-04-16.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ נטע בר, מתיחות שיא בין אוקראינה לרוסיה, ישראל היום, 15.04.2021
- ^ "Speakers Urge Peaceful Settlement to Conflict in Ukraine, Underline Support for Sovereignty, Territorial Integrity of Crimea, Donbas Region". United Nations. 20 בפברואר 2019. נבדק ב-16 במאי 2019.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Istanbul Document 1999". Organization for Security and Cooperation in Europe.
- ^ המרד האוליגרכי בדונבאס (ארכיון)
- ^ "Axis of Evil Shaping Against Moscow - Kommersant Moscow".
- ^ אוקראינה מאריכה חוזה שכירות לצי הים השחור של רוסיה (ארכיון)
- ^ "שובו של הדוב הרוסי למזרח התיכון" (PDF). מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים.
- ^ 1 2 לוחמת התודעה הרוסית במלחמה באוקראינה (פברואר 2022 – פברואר 2023), באתר intelligence-research.org.il (ארכיון)
- ^ "ינוקוביץ' יתגמש אבל יתנגד לאיחוד האירופי בגלל יריבה שכלא".
- ^ 1 2 רוסיה בעימות — בין הזירה הפנימית לזירה הבינלאומית (אורכב 23.12.2018 בארכיון Wayback Machine), המכון למחקרי ביטחון לאומי, אוקטובר 2016
- ^ Kofman, Michael; Migacheva, Katya; Nichiporuk, Brian; Radin, Andrew; Tkacheva, Olesya; Oberholtzer, Jenny, . Lessons from Russia's Operations in Crimea and Eastern Ukraine, RAND Corporation. עמ xii, 20-21
- ^ האם הצי הרוסי לא ייצא לשום מקום מחוץ לחצי האי קרים אחרי 2017? (Російському флоту нікуди буде плисти з Криму писля 2017 року?) (אורכב 09.03.2022 בארכיון Wayback Machine).
- ^ ינוקוביץ' מסר את חצי האי קרים לצי הרוסי למשך 25 שנים נוספות (ЯНУКОВИЧ ВІДДАВ КРИМ РОСІЙСЬКОМУ ФЛОТУ ЩЕ НА 25 РОКІВ) (ארכיון)
- ^ ההסכם בין אוקראינה לפדרציה הרוסית על מעמד ותנאי השהייה של צי הים השחור של הפדרציה הרוסית בשטחה של אוקראינה (Угода між Україною і Російською Федерацією про статус and умови перебування Чорноморського флот (ארכיון)
- ^ הסכם בין אוקראינה לפדרציה הרוסית לעניין החלוקה של צי הים השחור (Угода між Україною і Російською Федерацією про параметри поділу Чорноморського флоту) (ארכיון)
- ^ אמנה בין ממשלת אוקראינה לממשלת הפדרציה הרוסית על חלוקה של צי הים השחור (Угода між Урядом України і Урядом Російської Федерації про взаємні розрахунки, пов'язані з поділом Чорноморського флоту та перебуванням Чорноморського флоту...) (ארכיון)
- ^ 1 2 פוטין מודה: הוריתי על סיפוח קרים חודש לפני משאל העם (אורכב 25.11.2022 בארכיון Wayback Machine), walla, 09/03/2015
- ^ Lessons from Russia’s Operations in Crimea and Eastern Ukraine (אורכב 17.02.2022 בארכיון Wayback Machine), page 19, published by RAND Corporation in 2017. "Ukraine’s government was in transition following the ouster of Yanukovych. As a result, it did not react to the Russian operation when launched. Russia’s task was made relatively easy by the confusion and chaos that generally follows an uprising, such as what happened in Kyiv. Moscow capitalized on the tensions and uncertainty in Crimea, as well as on the inexperience of Ukraine’s provisional government. Meeting notes of the discussion among Ukrainian leadership reveal a great deal of anxiety, uncertainty, and unwillingness to take action for fear of escalation."
- ^ רויטרס, קרים הכריזה עצמאות, קייב גייסה רבבות, באתר ynet, 17 במרץ 2014
- ^
ויליאם ג' ברוד, הניו יורק טיימס, הכסף הגדול מאחורי סיפוח קרים נמצא בכלל בים השחור, באתר הארץ, 19 במאי 2014
- ^ הסכסוך בים השחור וההשלכות על הים התיכון (אורכב 30.04.2021 בארכיון Wayback Machine), IsraelDefense, 2/12/2018
- ^ The Kerch Strait incident (אורכב 19.02.2022 בארכיון Wayback Machine), iiss.org December 2018 (באנגלית)
- ^ שי לוי, ישראלי הדריך לוחמים בקבוצת וגנר החשאית: "הרבה חזרו בארון", באתר מאקו, 30 בינואר 2020
- ^ Цензор.НЕТ, Сьогоднішні провокації Росії найсерйозніші з часу атаки в Керченській протоці, але ситуація більш небезпечна, - Кулеба, Цензор.НЕТ (באוקראינית) (ארכיון)
- ^ 1 2 Howard Altman, Russia preparing to attack Ukraine by late January: Ukraine defense intelligence agency chief, Military Times, 2021-11-20 (באנגלית)
- ^ Minister of Defense of Ukraine Reznikov: "Russia is not ready for an attack on Ukraine" - 247 News Agency, https://247newsagency.com (באנגלית אמריקאית) (ארכיון)
- ^ "Ukraine crisis: Don't create panic, Zelensky tells West". BBC News (באנגלית בריטית). 2022-01-28. ארכיון מ-2022-02-24. נבדק ב-2022-02-23.
- ^ John Haltiwanger, Volodymyr Zelensky accuses the West of causing 'panic' with warnings of a Russian invasion that hurts the Ukrainian economy, Business Insider (באנגלית אמריקאית) (ארכיון)
- ^ Hall, Ben; Olearchyk, Roman (2022-01-28). "Ukraine to the world: keep calm and stop spreading panic". Financial Times. ארכיון מ-2022-01-29. נבדק ב-2022-02-23.
- ^ Kevin Liptak CNN, White House says it's no longer calling potential Russian invasion of Ukraine 'imminent', CNN (ארכיון)
- ^ Ukraine crisis: 'Swift, severe costs' to invasion, Biden warns Putin, euronews, 2022-02-12 (באנגלית) (ארכיון)
- ^ Ukraine’s leading party chief blames foreign media for spreading fake news about Russian invasion, english.nv.ua (באנגלית) (ארכיון)
- ^ West should stop 'appeasement' policy towards Russia, says Ukraine's Zelensky, France 24, 2022-02-19 (באנגלית) (ארכיון)
- ^ "Ukraine will not respond to provocations, Zelensky says". BBC News (באנגלית בריטית). 2022-02-19. ארכיון מ-2022-02-23. נבדק ב-2022-02-23.
- ^ Zelensky to consider Foreign Ministry's proposal of breaking off diplomatic relations with Russia, interfax.com (ארכיון)
- ^ A. B. C. News, Russia denies looking for pretext to invade Ukraine, ABC News (באנגלית) (ארכיון)
- ^ Associated Press, Kremlin denies plans to invade Ukraine, alleges NATO threats, POLITICO (באנגלית) (ארכיון)
- ^ Holly Ellyatt, The world is worried Putin is about to invade Ukraine, CNBC, 2021-11-17 (באנגלית) (ארכיון)
- ^ Reuters (2021-11-27). "Russia spy chief says Ukraine invasion plan 'malicious' U.S. propaganda". Reuters (באנגלית). ארכיון מ-2021-12-22. נבדק ב-2022-02-23.
- ^ Russia will act if Nato countries cross Ukraine ‘red lines’, Putin says, the Guardian, 2021-11-30 (באנגלית) (ארכיון)
- ^ Joseph Trevithick, NATO Pushes Back Against Russian President Putin's 'Red Lines' Over Ukraine, The Drive (באנגלית) (ארכיון)
- ^ Soldatkin, Vladimir; Osborn, Andrew (2021-11-30). "Putin warns Russia will act if NATO crosses its red lines in Ukraine". Reuters (באנגלית). ארכיון מ-2022-01-19. נבדק ב-2022-02-23.
- ^ Europe won’t receive Russian oil and gas, if Russia disconnected from SWIFT — senator, TASS (ארכיון)
- ^ Tom Parfitt, Moscow | Larisa Brown, Defence. "Even Ukraine doesn't believe the West's claim that war is coming, says Russia" (באנגלית). ISSN 0140-0460. ארכיון מ-2022-02-17. נבדק ב-2022-02-23.
{{cite news}}: תחזוקה - ציטוט: multiple names: authors list (link) - ^ 1 2 US puts 8,500 troops on heightened alert amid fears over Ukraine, the Guardian, 2022-01-24 (באנגלית)
- ^ "פוטין אומר שלנין יצר את אוקראינה. זה לא מדויק". הארץ. ארכיון מ-2022-02-24. נבדק ב-2022-02-24.
- ^ איך ולמה הכל התחיל ומה יהיו ההשפעות הכלכליות - כל מה שצריך לדעת על המלחמה באוקראינה | כלכליסט, באתר m.calcalist.co.il (ארכיון)
- ^ "הטענה של פוטין כי אוקראינה מבצעת "השמדת עם" נטועה עמוק בשיח הרוסי". הארץ. ארכיון מ-2022-02-24. נבדק ב-2022-02-24.
- ^ "אוקראינה: זו לא פלישה רוסית רק במזרח, זו מתקפה כוללת מכל הכיוונים". הארץ. ארכיון מ-2022-02-23. נבדק ב-2022-02-24.
