הנס רייכנבאך

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הנס רייכנבאך
Hans Reichenbach
לידה 26 בספטמבר 1891
המבורג, הקיסרות הגרמנית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 9 באפריל 1953 (בגיל 61)
לוס אנג'לס, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Hans Friedrich Herbert Günther Reichenbach עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי פילוסופיה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית קברות וודלון ממוריאל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים
  • האוניברסיטה למדעים שימושיים בשטוטגרט (1911)
  • אוניברסיטת ארלנגן-נירנברג (1915) עריכת הנתון בוויקינתונים
מנחה לדוקטורט מקס נתר, פאול הנזל עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות
תלמידי דוקטורט הילרי פטנאם, נורמן מ. מרטין, ווסלי סי. סלמון, קרל המפל, מלווין ארל מרון עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג מריה רייכנבאך (1946–?)
אליזבת לינגנר מאייר רייכנבאך (15 ביוני 1918–?) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

הַנְס רַייכֶנְבַּאךְ (בגרמנית: Hans Reichenbach; 26 בספטמבר 1891 – 9 באפריל 1953) היה פילוסוף של המדע, מחנך, ומקדם אמפיריציזם לוגי מוביל, גרמני ממוצא יהודי. הוא היה בעל השפעה בתחומי מדע, חינוך, ושל אמפיריציזם לוגי. הוא ייסד את "Gesellschaft für empirische Philosophie" ("אגודה לפילוסופיה אמפירית") בברלין ב-1928, הידועה גם בשם "חוג ברלין (אנ')". קרל המפל, ריכרד פון מיזס, דויד הילברט וקורט גרלינג (אנ') כולם הפכו לחברים בחוג ברלין.

בשנת 1930 הפכו רייכנבאך ורודולף קרנפ לעורכים של כתב העת "Erkenntnis (אנ')". הוא גם תרם תרומה מתמשכת לחקר אמפיריציזם המבוסס על תורת ההסתברות; הלוגיקה והפילוסופיה של המתמטיקה; מרחב, זמן, ותורת היחסות; ניתוח של הסתברות הגיונית; ומכניקת הקוונטים.[1] ב-1951 הוא חיבר את The Rise of Scientific Philosophy ("עלייתה של הפילוסופיה המדעית"), ספרו הפופולרי ביותר.[2]

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנס היה בנו השני של סוחר יהודי, ברונו רייכנבאך, שהמיר את דתו לנצרות פרוטסטנטית. הוא התחתן עם סלמה מנצל, מנהלת בבית הספר, בת לשורה ארוכה של אנשי מקצוע פרוטסטנטיים עוד מהרפורמציה הפרוטסטנטית.[3] אחיו הבכור ברנהרד (אנ') שיחק תפקיד משמעותי בתנועת השמאל הקומוניסטית (אנ'). אחיו הצעיר, הרמן היה מחנך למוזיקה.

לאחר שסיים את בית הספר התיכון בהמבורג, הנס רייכנבאך למד הנדסה אזרחית באוניברסיטת שטוטגרט לטכנולוגיה (אנ') ופיזיקה, מתמטיקה ופילוסופיה באוניברסיטאות שונות, כולל ברלין, ארלנגן (אנ'), גטינגן ומינכן. בין מוריו היו ארנסט קסירר, דויד הילברט, מקס פלאנק, מקס בורן וארנולד זומרפלד.

פעילות פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

רייכנבאך היה פעיל בתנועות נוער (אנ') ובארגוני סטודנטים. הוא הצטרף ל-Freistudentenschaft ("ארגון הסטודנטים החופשיים") בשנת 1910.[4] הוא השתתף בוועידת היסוד של קבוצת הגג Freideutsche Jugend ("נוער גרמני חופשי") בהוהר מייסנר (אנ') בשנת 1913. הוא פרסם מאמרים על הרפורמה האוניברסיטאית, חופש המחקר ונגד הסתננות אנטישמיות לארגוני סטודנטים. אחיו הגדול ברנהרד השתתף בפעילות זו והמשיך משם לחברות במפלגת הפועלים הקומוניסטית של גרמניה (אנ'), וייצג את הארגון הזה בוועד הפועל של האינטרנציונל הקומוניסטי (אנ'). הנס רייכנבאך כתב את המצע של מפלגת הסטודנטים הסוציאליסטית, ברלין שיצא לאור ב-1918.[5] המפלגה נשארה חשאית עד למהפכת נובמבר, אז נוסדה רשמית איתו כיושב ראש. הוא גם עבד עם קארל ויטפוגל (אנ'), אלכסנדר שוואב (אנ') ואחיו הנוסף הרמן בתקופה זו.[6] בשנת 1919 פורסם הטקסט של המצע שלו Student und Sozialismus: mit einem Anhang: Programm der Sozialistischen Studentenpartei ("סטודנט וסוציאליזם: עם נספח: תוכנית מפלגת הסטודנטים הסוציאליסטית") על ידי הרמן שילר (אנ'), פעיל ב"ליגה לתרבות פרולטרית (אנ')". אולם בעקבות השתתפותו בהרצאותיו של אלברט איינשטיין ב-1919, הוא הפסיק להשתתף בקבוצות פוליטיות.[7]

קריירה אקדמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

רייכנבאך קיבל תואר בפילוסופיה מאוניברסיטת ארלנגן (אנ') בשנת 1915 ועבודת הדוקטורט שלו על תורת ההסתברות, שכותרתה "Der Begriff der Wahrscheinlichkeit für die mathematische Darstellung der Wirklichkeit" ("מושג ההסתברות לייצוג מתמטי של המציאות") ובפיקוחם של פאול הנזל (אנ') ומקס נתר (אנ'), יצאה לאור בשנת 1916. רייכנבאך שירת במהלך מלחמת העולם הראשונה בחזית הרוסית, בחיל הקשר של הצבא הגרמני. בשנת 1917 הוצא משירות פעיל, עקב מחלה, וחזר לברלין. בזמן עבודתו כפיזיקאי ומהנדס, רייכנבאך השתתף בהרצאותיו של אלברט איינשטיין על תורת היחסות בברלין בין השנים 1917 ל-1920.

בשנת 1920 החל רייכנבאך ללמד באוניברסיטת שטוטגרט בתור פריבט-דוצנט. באותה שנה, הוא פרסם את ספרו הראשון (שהתקבל בתור ההביליטציה שלו בפיזיקה באוניברסיטת שטוטגרט) על ההשלכות הפילוסופיות של תורת היחסות, "תורת היחסות וידע אפריורי" ("Relativitätstheorie und Erkenntnis Apriori"), אשר מתח ביקורת על המושג הקנטיאני של "אפריורי סינתטי". לאחר מכן הוא פרסם את "אקסיומטיזציה של תורת היחסות" (1924), "מקופרניקוס לאיינשטיין" (1927) ו"הפילוסופיה של החלל והזמן" (1928), האחרון המציין את ההשקפה של הפוזיטיביזם הלוגי על תורת היחסות.

רייכנבאך מבחין בין אקסיומות של חיבור ושל קואורדינציה. אקסיומות של חיבור הן אותם חוקים מדעיים המציינים יחסים ספציפיים בין דברים פיזיקליים ספציפיים, כמו משוואות מקסוול. הם מתארים חוקים אמפיריים. אקסיומות של קואורדינציה הם אותם חוקים המתארים את כל הדברים והם אפריורי, כמו גאומטריה אוקלידית והם "כללים כלליים שלפיהם מתקיימים הקשרים". לדוגמה, אקסיומות החיבור של משוואות כבידה מבוססות על אקסיומות הקואורדינציה של אריתמטיקה.[8]

הבחנה נוספת שלו הייתה בין 'הקשר הגילוי' ל'הקשר של הצדקה'. הדרך שבה מדענים מעלים רעיונות לא תמיד זהה לדרך שבה הם מצדיקים אותם, וכך כמושאי מחקר נפרדים רייכנבאך הבחין ביניהם.

ב-1926, בעזרתם של אלברט איינשטיין, מקס פלאנק ומקס פון לאואה, הפך רייכנבאך לעוזר פרופסור במחלקה לפיזיקה של אוניברסיטת ברלין. הוא זכה לתשומת לב בשיטות ההוראה שלו, מכיוון שהיה קל לפנות אליו והקורסים שלו היו פתוחים לדיון ולוויכוח. זה היה מאוד חריג בזמנו, אם כי הנוהג כיום הוא נוהג נפוץ.

ב-1928 ייסד רייכנבאך את מה שכונה "חוג ברלין (אנ')" (בגרמנית: Die Gesellschaft für empirische Philosophie; "חברה לפילוסופיה אמפירית"). בין חבריה היו קרל המפל, ריכרד פון מיזס, דויד הילברט וקורט גרלינג (אנ'). המניפסט של החוג הווינאי מפרט 30 מפרסומי רייכנבאך בביבליוגרפיה של מחברים קרובים. בשנת 1930 הוא ורודולף קרנפ החלו לערוך את כתב העת "Erkenntnis (אנ')".

כאשר אדולף היטלר הפך לקנצלר גרמניה בשנת 1933, רייכנבאך פוטר מיד ממינויו באוניברסיטת ברלין תחת מה שנקרא "חוקי הגזע" של הממשלה בשל מוצאו היהודי. אביו היהודי של רייכנבאך התנצר, ואימו הייתה פרוטסטנטית גרמנייה, אך בכל זאת סבל מבעיות. לאחר מכן היגר לטורקיה, שם עמד בראש המחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת איסטנבול. הוא יזם סמינרים וקורסים בין-תחומיים בנושאים מדעיים, ובשנת 1935 פרסם את "תורת ההסתברות".

בשנת 1938, בעזרתו של צ'ארלס ו. מוריס (אנ'), עבר רייכנבאך לארצות הברית כדי לקבל פרופסורה באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס (UCLA) במחלקה לפילוסופיה. רייכנבאך סייע למצב את המחלקה ב-UCLA כמחלקה מובילה לפילוסופיה בארצות הברית בתקופה שלאחר המלחמה. קרל המפל, הילרי פטנאם, ווסלי סלמון (אנ') היו אולי תלמידיו הבולטים ביותר. במהלך שהותו שם, הוא פרסם כמה מספריו הבולטים ביותר, כולל "יסודות פילוסופיים של מכניקת הקוונטים" ב-1944, "אלמנטים של היגיון סימבולי" ב-1947 ו"עלייתה של הפילוסופיה המדעית" (ספרו הפופולרי ביותר) ב-1951.[2]

רייכנבאך מת במפתיע מהתקף לב ב-9 באפריל 1953. הוא התגורר באותה תקופה בלוס אנג'לס, ועבד על בעיות בפילוסופיה של הזמן ועל טבעם של חוקים מדעיים. כחלק מכך הוא הציע מודל בן שלושה חלקים של זמן בשפה, הכולל זמן דיבור, זמן אירוע וזמן התייחסות, המשמש את הבלשנים מאז לתיאור זמנים. עבודה זו הניבה שני ספרים שפורסמו לאחר מותו: "כיוון הזמן" ו"טענות נומולוגיות ופעולות קבילות".

ארכיונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתבי היד של הנס רייכנבאך, תצלומים, הרצאות, התכתבויות, רישומים וחומרים קשורים אחרים נשמרים על ידי הארכיון לפילוסופיה מדעית, אוספים מיוחדים, מערכת הספריות האוניברסיטאית באוניברסיטת פיטסבורג.[1] חלק גדול מהתוכן עבר דיגיטציה. כמה מהתכנים הבולטים ביותר כוללים את:

  • התכתבות עם נגל, 1934–1938[9]
  • קונגרס הפילוסופיה[10]
  • תשובות לשאלון[11]
  • ההרחבה של וייל למושג המרחב הרימניאני, נספח[12]

כתבים נבחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1916. Der Begriff der Wahrscheinlichkeit für die mathematische Darstellung der Wirklichkeit (Ph.D. dissertation, University of Erlangen).
  • 1920. Relativitätstheorie und Erkenntnis Apriori (habilitation thesis, Technische Hochschule Stuttgart). English translation: 1965. The theory of relativity and a priori knowledge. University of California Press.
  • 1922. "Der gegenwärtige Stand der Relativitätsdiskussion." English translation: "The present state of the discussion on relativity" in Reichenbach (1959).
  • 1924. Axiomatik der relativistischen Raum-Zeit-Lehre. English translation: 1969. Axiomatization of the theory of relativity. University of California Press.
  • 1924. "Die Bewegungslehre bei Newton, Leibniz und Huyghens." English translation: "The theory of motion according to Newton, Leibniz, and Huyghens" in Reichenbach (1959).
  • 1927. Von Kopernikus bis Einstein. Der Wandel unseres Weltbildes. English translation: 1942, From Copernicus to Einstein. Alliance Book Co.
  • 1928. Philosophie der Raum-Zeit-Lehre. English translation: Maria Reichenbach, 1957, The Philosophy of Space and Time. Dover. ISBN 0-486-60443-8
  • 1930. Atom und Kosmos. Das physikalische Weltbild der Gegenwart. English translation: 1932, Atom and cosmos: the world of modern physics. G. Allen & Unwin, ltd.
  • 1931. "Ziele und Wege der heutigen Naturphilosophie." English translation: "Aims and methods of modern philosophy of nature" in Reichenbach (1959).
  • 1935. Wahrscheinlichkeitslehre: eine Untersuchung über die logischen und mathematischen Grundlagen der Wahrscheinlichkeitsrechnung. English translation: 1949, The theory of probability, an inquiry into the logical and mathematical foundations of the calculus of probability. University of California Press.
  • 1938. Experience and prediction: an analysis of the foundations and the structure of knowledge. University of Chicago Press.
  • 1942. From Copernicus to Einstein. Dover 1980: ISBN 0-486-23940-3
  • 1944. Philosophic Foundations of Quantum Mechanics. University of California Press. Dover 1998: ISBN 0-486-40459-5
  • 1947. Elements of Symbolic Logic. Dover 1980: ISBN 0-486-24004-5
  • 1948. "Philosophy and physics" in Faculty research lectures, 1946. University of California Press.
  • 1949. "The philosophical significance of the theory of relativity" in Schilpp, P. A., ed., Albert Einstein: philosopher-scientist. Evanston: The Library of Living Philosophers.
  • 1951. The Rise of Scientific Philosophy. University of California Press. ISBN 978-0-520-01055-0
  • 1954. Nomological statements and admissible operations. North Holland.
  • 1956. The Direction of Time. University of California Press. Dover 1971. ISBN 0-486-40926-0
  • 1959. Modern philosophy of science: Selected essays by Hans Reichenbach. Routledge & Kegan Paul. Greenwood Press 1981: ISBN 0-313-23274-1
  • 1978. Selected writings, 1909–1953: with a selection of biographical and autobiographical sketches (Vienna circle collection). Dordrecht: Reidel. Springer paperback vol 1: ISBN 90-277-0292-6
  • 1979. Hans Reichenbach, logical empiricist (Synthese library). Dordrecht: Reidel.
  • 1991. Erkenntnis Orientated: A Centennial volume for Rudolf Carnap and Hans Reichenbach. Kluwer. Springer 2003: ISBN 0-7923-1408-5
  • 1991. Logic, language, and the structure of scientific theories: proceedings of the Carnap-Reichenbach centennial, University of Konstanz, 21–24 May 1991. University of Pittsburgh Press.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Adolf Grünbaum, 1963, Philosophical Problems of Space and Time. Alfred A. Knopf. Ch. 3.
  • Günther Sandner, The Berlin Group in the Making: Politics and Philosophy in the Early Works of Hans Reichenbach and Kurt Grelling. Proceedings of 10th International Congress of the International Society for the History of Philosophy of Science (HOPOS), Ghent, July 2014. (Abstract.)
  • Carl Hempel, 1991, Hans Reichenbach remembered, Erkenntnis 35: 5–10.
  • Wesley Salmon, 1977, "The philosophy of Hans Reichenbach," Synthese 34: 5–88.
  • Wesley Salmon (ed.), 1979, Hans Reichenbach: Logical Empiricist. Springer.
  • Wesley Salmon, 1991, "Hans Reichenbach's vindication of induction," Erkenntnis 35: 99–122.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הנס רייכנבאך בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 "Guide to the Hans Reichenbach Papers, 1884-1972 ASP.1973.01". ULS Archives & Special Collections. University of Pittsburgh.
  2. ^ 1 2 Salmon, W. C. (2012). Hans Reichenbach: Logical Empiricist (באנגלית). Springer Science & Business Media. p. 721. ISBN 978-94-009-9404-1.
  3. ^ Salmon, W. C. (2012). Hans Reichenbach: Logical Empiricist (באנגלית). Springer Science & Business Media. p. 3. ISBN 978-94-009-9404-1.
  4. ^ Milkov, Nikolay; Peckhaus, Volker (2013). The Berlin Group and the Philosophy of Logical Empiricism (באנגלית). Heidelberg: Springer Science & Business Media. ISBN 978-94-007-5485-0.
  5. ^ Reichenbach, Hans (1978). "Report of the Socialist Student Party, Berlin". Hans Reichenbach Selected Writings 1909–1953. pp. 181–185. doi:10.1007/978-94-009-9761-5_10. ISBN 978-90-277-0292-0.
  6. ^ "Wittfogel, Karl August". www.bundesstiftung-aufarbeitung.de. Bundesstiftung zur Aufarbeitung der SED-Diktatur.
  7. ^ Mcadam, Roger Michael. "Hans Reichenbach: philosopher-engineer" (PDF). Durham e-Theses. Durham University. נבדק ב-16 באפריל 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  8. ^ Padovani, Flavia (ביולי 2011). "Relativizing the relativized a priori: Reichenbach's axioms of coordination divided". Synthese. 181 (1): 41–62. doi:10.1007/s11229-009-9590-0. {{cite journal}}: (עזרה)
  9. ^ "Philipp Frank Correspondence" (PDF). Archives of Scientific Philosophy, University Library System, University of Pittsburgh.
  10. ^ "Philosophy Congress" (PDF). Archives of Scientific Philosophy, University Library System, University of Pittsburgh.
  11. ^ "Responses to Questionnaire" (PDF). Archives of Scientific Philosophy, University Library System, University of Pittsburgh.
  12. ^ "Weyl's Extension of the Riemannian Concept of Space and the Geometrical Interpretation of Electricity" (PDF). Archives of Scientific Philosophy, University Library System, University of Pittsburgh.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=הנס_רייכנבאך&oldid=38671696"