המשל בספרות חז"ל

המשל בספרות חז"ל מעלה מספר מאפיינים ייחודיים בשונה מהמשל בשאר תרבויות העולם, שהבולט ביניהם הוא נוכחותם של הפסוקים המקראיים במשל, והשימוש בו ככלי פרשני להבנת הכתוב. על אף הקשרו לפסוקים המקראיים, המשל עומד באופן עצמאי ביחס לטקסט המקראי אותו הוא מבקש לפרש.

בנוסף, בעוד שברוב ספרות העולם קיימת ספרות משלים שלמה ועצמאית, אצל חז"ל המשלים משוקעים בתוך ספרות האגדה והמדרש ומובאים בליווי נמשליהם. חוקריו המרכזיים של המשל בספרות חז"ל הם פרופ' דוד שטרן ופרופ' יונה פרנקל.

המשל המדרשי ממלא חלל בסיפור המקראי, פעמים חלל הקיים בטקסט ופעמים חלל שהמדרש יצר בעצמו, על ידי יצירת מצב אנלוגי דומה, השאול מההקשר התרבותי של הדרשן.

מרבית משלי חז"ל הם משלים פרשניים, כאשר כל נמשל רלוונטי למקרה מסוים, נקודתי ופרטי ואין בכוונתו להעביר מסר אוניברסלי ועל-זמני. משלי חז"ל לרוב יספקו רק את המידע ההכרחי לצורך מטרתו של הממשל, ללא קישוטים סגנוניים.

הדגם הרווח ביותר בספרות חז"ל מתקופת האמוראים הוא של משלי מלכים, בו הגיבור של הסיפור הוא מלך המסמל את אלוהים. סמל זה מקורו במסורות של המזרח הקרוב, והוא מופיע כבר בתנ"ך. ואף על פי כן יש לשים לב כי יש הבדל ניכר בין השימוש במשלי מלכים במסורת המקראית ובמסורת הבתר-מקראית. משלי מלכים בספרות חז"ל רוויים בתיאורים ופרטים השאולים מהלטינית והיוונית.

מבנה

במישור המבני ניתן לראות כי רוב המשלים בספרות חז"ל הם בעלי דגם קבוע: כמעט כל המשלים בנויים משני חלקים: גוף המשל והנמשל, אשר שניהם נפתחים בנוסחאות קבועות. המשל נפתח בנוסחה 'אמשול לך משל למה הדבר דומה', או נוסחאות מקוצרות לכך (כמו 'למה הדבר דומה' או שימוש במילית 'ל' בלבד), והנמשל נפתח בנוסחה 'כך'.

תפקיד המשל

ישנם הסברים שונים במחקר לייעודו, למטרותיו או לשימושיו של המשל בספרות חז"ל.

המשל בספרות חז"ל על פי יונה פרנקל

שיטה אחת מבוססת על משנתו של יונה פרנקל ומוצגת בספרו 'דרכי האגדה והמדרש'. אליבא דפרנקל משלי חז"ל הם משלים הרמנויטיים, כלומר משלים המשמשים ככלי לחשיפת הבנה חדשה לגבי הנמשל ולגבי המציאות האנושית-הדתית של קהל נמעניו. לדידו, המשל נוצר מתוך מטרה ברורה לפרש מחדש את הנמשל. פרנקל הציע שיטה בת ארבעה שלבים לפירוש המשל ומשמעותו.

לפי שיטת פרנקל בשלב הראשון עלינו לבחון את 'דגם היסוד', שהוא הגרעין של המשל ובו נכללות דמויות המשל ומערכת היחסים ביניהן. לאור בחינת הדגם, קהל הנמנעים מפתח ציפיות מסוימות בנוגע למערכת היחסים בין הדמויות וההיררכיה ביניהן. בשלב השני, עלינו לבחון את המשל כיצירה ספרותית עצמאית העומדת בפני עצמה ומספקת את עצמה. כבר בשלב זה, סביר שיעלו פערים מסוימים שעתידים להתבאר לאור השלב השלישי, בו נבחן את הנמשל. השוואה בין המשל לנמשל תחשוף אי התאמות מסוימות, וזהו המקום בו לדעתו של פרנקל עלינו להפעיל שיקול דעת, להתחיל לשאול שאלות ולנסות להבין את המטרה והתפיסה הדתית המהותית החדשה אליה הממשל מנסה לכוון. זהו השלב הרביעי, אותו מכנה פרנקל 'פריצת דגם היסוד'.

דוגמה לניתוח המשל על פי שיטתו של פרנקל

סעיף זה מביא דוגמה, ליישום שיטתו של פרנקל על משל מבראשית רבה, פרשה כ"ב, פסקה ט':

"משל לאחד שנכנס לגינה וליקט תותין ואכל, והיה בעל הגינה רץ אחריו.
אמר לו: מה בידך?
אמר לו: אין בידי כלום!
אמר לו: והרי ידיך מלוכלכות.
כך אמר לו קין להקב"ה: השומר אחי אנכי! אמר לו הקדוש ברוך הוא: הא רשע! קול דמי אחיך צועקים וגו'."

1. בחינת דגם היסוד: דגם היסוד שלפנינו הוא של בעל גינה וגנב. הגנב רוצה את התותים, ובשביל להשיג את מטרתו הוא מוכן להזיק לבעל הגינה. הוא רוצה שבעל הגינה לא יראה אותו, והוא סבור בעת ביצוע המעשה כי אכן כך הדבר. לעומת זאת, בעל הגינה אינו רוצה שיגנבו ממנו. כלומר לפנינו מערכת יחסים של ניגודים, הן ביחס שני גיבורי המשל ביחס לגניבה עצמה (אחד רוצה שלא ידעו ואחד רוצה לדעת) הן ביחס שני גיבורי המשל לאחר הגניבה, (הגנב רוצה לברוח ובעל הגינה רוצה להתקרב ולברר מי חולל את המעשה). ניתן היה לחשוב על דגמי יסוד אשר עשויים לשמש להמשלת מערכת היחסים בין ה' לקין לאחר הרג הבל, לדוגמה מציע פרופ' פרנקל בספרו, דגם של שוטר ורוצח. ואולם, ניתן לשער כי הבחירה בדגם יסוד זה, מבקשת מצד להדגיש כי ה' הוא בעליו של הבל, וכי קין מדומה לגנב אשר לקח את חייו של אחיו, נטל את רכושו של ה'.
2. בחינת עלילת המשל וניתוחה כיצירה ספרותית: משל זה, אשר נפתח בנוסחת הפתיחה 'משל ל' מתאר כי גנב נכנס לגינה ואכל תותים. בעל הגינה רודף אחריו, ושואל אותו מה בידו. הגנב, שכנראה בשעת ביצוע המעשה חשב שבעל הגינה לא רואה אותו ועל כן גנב השיב כי אין לו כלום בידו. מכאן עולות שאלות רבות, כגון מה יודע בעל הגינה על הגניבה? האם הוא רואה אותו במהלך ביצוע הגניבה, ואם כן אז מדוע לא עצר אותו קודם? או שאולי ראה אותו רק לאחר הגניבה והוא רק חושד בו? בנוסף, נשאלת השאלה מה המטרה במרדף אחריו, האם להשיב את הגניבה, או להעמידו לדין? ואם ברצונו להעמידו לדין מדוע הוא שואל אותו רק 'מה בידך'?. הגנב משיב כי אין לו כלום בידו, אך בעל הגינה מוכיח אותו על חטאו לאור כך שידיו מלוכלכות.
3. המשל והנמשל מפרשים זה את זה: בשלב זה אנו הולכים אל הנמשל ומנסים להבין את המשל דרכו. בהקבלה אל הסיפור המקראי אנו מבינים כי הגנב משול לקין, בעל הגינה לה' וליקוט התותים ואכילתם לרצח הבל. מהסיפור המקראי המובא בנמשל אנו מבינים כי ה' יודע למעשה על כל פרטיו של קין ועל מעשהו, ומכאן שאלינו להבין את המשל באופן הבא: בעל הגינה ראה את הגנב אוכל ומבצע את העבירה. עתה, עלינו לשאול אז מדוע שאל 'מה בידך'. בעוד שהגנב חושב שבעל הגינה לא יודע כלום, נראה שדווקא שאלה זו מה נמצא בידיו, מנסה לגרום לו להודות בחטא שעשה. רק לאחר שהוא מתכחש לחטאו, מטיח בעל הגינה את האשמה כי ידיו מלוכלכות. מכאן ששאלתו של ה' אל קין 'אי ההבל אחיך' משולה לשאלתו של בעל הגינה 'מה בידך', וכוונתה היא למעשה לתת לקין הזדמנות להודות בחטאו.
4. פריצת דגם המשל: במשל זה נפרץ הדגם על ידי כך שבעל הגינה יודע על הגניבה אך מעמיד פנים שאינו יודע. בכך מבקש הממשל ללמדנו דרכו של האל בדרך של משל – האל רואה הכל, ובכל זאת הוא נותן לבני האדם לחשוב שהוא אינו רואה הכל בכדי שתהיה לו אפשרות לחזור בתשובה ולהודות בעצמו בחטאיו.

המשל בספרות חז"ל על-פי דוד שטרן

שיטה נוספת, מבוססת על דבריו של פרופ' דוד שטרן, המוצגים בספרו 'המשל והמדרש'. לדידו של שטרן ניתן לחלק את משלי חז"ל לשלושה דגמים:

א. הדגם הראשון הוא 'המשל כהמחשה', ועל פיו המשל משמש כ"אמצעי מחוכם להמחשתם של רעיונות או אמונות מופשטים על ידי דוגמאות סיפוריות שהן קוהרנטיות, מוכרות, ובשל כך מובנות ביתר קלות". השימוש במשל בתפקיד זה הפך נפוץ יותר בספרות שאחרי תקופת חז"ל, ועל אף שישנם מספר משלים בספרות חז"ל התואמים דגם זה, אין הדבר נכון למרביתם.

ב. הדגם השני הוא 'המשל כצופן', ועל פיו המשל הוא "צורת תקשורת אזוטרית בהחלט", כלומר המשל סגור בפני הציבור הרחב, ורק מעטים יכולים להבינו. לאור זאת הפך המשל לכלי להעברת מסרים חתרניים או ביקורתיים. ואולם, לפי שטרן, במסורת חז"ל הדגם התקשורתי פתוח כלפי הכלל, ועל אף היותו פעמים מסובך להבנה, קשה ומתוחכם, כל אדם בעל דעת יכול להבין את המסר שהמשל מנסה להעביר.

ג. הדגם השלישי הוא המשל כסיפור רטורי ובדיוני, וזהו הדגם ההולם לפי שטרן את רוב המשלים בספרות חז"ל. על פי דגם זה, המשל משמש ככלי לשוני לשכנוע והשפעה.

דוגמה למשל המשמש כתכסיס רטורי

באיכה רבה, פרשה ד', פסקה י"א מובא המשל הבא: "כתיב: (תהלים ע"ט) מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך. לא הוה קרא צריך למימר, אלא בכי לאסף, נהי לאסף, קינה לאסף. ומה אומר מזמור לאסף?

אלא משל למלך שעשה בית חופה לבנו וסיידה וכיידה וציירה, ויצא בנו לתרבות רעה. מיד עלה המלך לחופה וקרע את הוילאות ושיבר את הקנים. ונטל פדגוג שלו איבוב של קנים והיה מזמר. אמרו לו: המלך הפך חופתו של בנו ואת יושב ומזמר? אמר להם: מזמר אני שהפך חופתו של בנו ולא שפך חמתו על בנו.

כך אמרו לאסף הקדוש ברוך הוא החריב היכל ומקדש ואתה יושב ומזמר? אמר להם: מזמר אני ששפך הקדוש ברוך הוא חמתו על העצים ועל האבנים, ולא שפך חמתו על ישראל. הדא הוא דכתיב: ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה."

משל זה הנאמר מפיו של רבי אלעזר, מבקש לשבח את ה' על שהחריב את בית המקדש השני, כיוון שבכך הוא למעשה ריחם על ישראל, ויכול היה להיות גרוע הרבה יותר. כלומר, המטרה העומדת מאחורי המשל הזה היא להצדיק את הדין וכן לתת הסבר שכלתני לחורבן בית המקדש. אם כך, משל זה הוא דוגמה לניסיון לשכנע את הציבור בנוגע למסר זה, אך שלא באופן מפורש.

המשל בספרות חז"ל על פי גלית חזן-רוקם

חזן-רוקם ביקשה להדגיש את הקשר הקיים בין סוגת המשל, שהיא לטענתה סוגה בעלת אופי מתוחכם ולמדני, לבין הסיפורת העממית, אשר נשענת על מקורות שאינם למדניים. חזן-רוקם מתייחסת אל סוגה זו כחלק מספרה 'רקמת חיים :היצירה העממית בספרות חז"ל' בו דנה במדרש האגדה הארץ-ישראלי, איכה רבה. עיסוקה במשל בפרט נובע מכך שזו סוגה מרכזית באיכה רבה לאור מיקום המשלים בראשית הפרשות המקנה להם רושם בולט ומרכזי וכן לאור אחדותם הסגנונית של המשלים.