המלחמה האנגלו-צרפתית (1213–1214)
 | ||||||||||
| פיליפ השני, מלך צרפת בקרב בובינס | ||||||||||
| תאריכים | 1213–1214 | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | צרפת, פלנדריה, נורמנדי | |||||||||
| תוצאה |
ניצחון צרפתי
| |||||||||
| ||||||||||
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
המלחמה האנגלו-צרפתית הייתה סכסוך גדול מימי הביניים שהעמיד את ממלכת צרפת מול ממלכת אנגליה ומדינות שונות אחרות.
המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אנגליה נלחמה בניסיון לרסן את כוחו העולה של פיליפ השני, מלך צרפת ולהשיב לעצמה את הנחלות היבשתיות של האימפריה האנגווינית שאיבד ג'ון, מלך אנגליה עשור קודם לכן. היא נחשבת באופן נרחב כמלחמת הקואליציה האנטי-צרפתית הראשונה והגיעה לסיומה בקרב המכריע על בובינס, שם פיליפ הביס את אנגליה ובעלות בריתה.
דוכסות נורמנדי, שהייתה בעבר אתר של סכסוך בין ריצ'רד הראשון, מלך אנגליה לפיליפ השני, הפכה להיות אחת הנקודות החמות של המלחמות האנגלו-צרפתיות של ימי הביניים, שכן מלך אנגליה נאלץ להגן על נחלה יבשתית כל כך קרובה לפריז. בשנת 1202 פתח פיליפ השני בפלישה לנורמנדי, שהגיעה לשיאה במצור שנמשך שישה חודשים על שאטו גייאר, שהוביל לכיבוש הדוכסות ושל השטחים השכנים.
בשנת 1214, כאשר האפיפיור אינוקנטיוס השלישי כינס ברית של מדינות נגד צרפת, הצטרף אליה ג'ון. בעלות הברית פגשו את פיליפ ליד בובינס והובסו תבוסה מכרעת. הניצחון הצרפתי הביא לכיבוש פלנדריה ושם קץ לניסיונות נוספים של ג'ון להשיב את השטחים האבודים שלו.
הסכסוך הזה היה פרק של מאבק בן מאה שנים בין בית קאפה ובית פלנטג'נט על תחומי האנגווינים בצרפת, שהחל עם עלייתו של הנרי השני לכס המלכות האנגלי ב-1154 ויריבותו עם לואי השביעי, והסתיים עם הניצחון של לואי התשיעי על הנרי השלישי בקרב טיילבורג ב-1242.
לאחר מכן[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר מסעות המלחמה הצבאיים ההרסניים בצרפת ואובדן חלק גדול מתחומי האנגווינים, המלך ג'ון הפך יותר ויותר לא פופולרי ומלחמת אזרחים פרצה באנגליה כשהלורדים קראו עליו תיגר. כמה מהברונים המורדים, מול מלך חסר פשרות, פנו לנסיך לואי, בנו ויורשו של המלך פיליפ ונכדו של הנרי השני, מלך אנגליה. למרות ייאוש מאביו והאפיפיור אינוקנטיוס השלישי, לואי הפליג לאנגליה עם צבא ב-14 ביוני 1216, כבש את וינצ'סטר ובמהרה שלט במחצית מהממלכה האנגלית.[1] אבל בדיוק כשנדמה היה שאנגליה עומדת להיות שלו, מותו הפתאומי של המלך ג'ון באוקטובר גרם לברונים המורדים לנטוש את לואי לטובת בנו בן התשע של ג'ון, הנרי השלישי.
עם ויליאם מרשל בתפקיד יורש העצר, קריאה לאנגלים "להגן על ארצנו" נגד הצרפתים הובילה להיפוך היוצרות בשדה הקרב. לאחר שצבאו הוכה בלינקולן ב-20 במאי 1217 וצי בראשות יוסטאס הנזיר, שניסה להביא תגבורת צרפתית, הובס מול חופי סנדוויץ' ב-24 באוגוסט, לואי נאלץ לעשות שלום על פי תנאי האנגלים.
הסעיפים העיקריים של הסכם למבת' היו חנינה למורדים אנגלים, לואי התחייב שלא לתקוף שוב את אנגליה ו-10,000 מארק ניתנו ללואי. ההשפעה של ההסכם הייתה שלואי הסכים שהוא מעולם לא היה מלך אנגליה הלגיטימי.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Alan Harding (1993), England in the Thirteenth Century (Cambridge: Cambridge University Press), p. 10. According to L'Histoire de Guillaume le Marechal Louis became "master of the country".