החלטה 16 של מועצת הביטחון של האו"ם
 | |
| תאריך | 10 בינואר 1947 |
|---|---|
| ישיבה מספר | 91 |
| קוד | S/RES/16 (מסמך) |
| נושא | הכרה בטריטוריה החופשית של טריאסטה |
| סיכום הצבעה |
10 הצביעו בעד |
| תוצאה | התקבלה |
| הרכב מועצת הביטחון | |
| חברות קבועות |
 הרפובליקה הסינית צרפת הממלכה המאוחדת ארצות הברית ברית המועצות |
| חברות לא קבועות |
 אוסטרליה בלגיה ברזיל קולומביה הרפובליקה העממית הפולנית סוריה |
  | |
החלטה 16 של מועצת הביטחון של האו"ם היא החלטה של מועצת הביטחון של האו"ם שהתקבלה ב-10 בינואר 1947, הכירה בהקמת הטריטוריה החופשית של טריאסטה באזור טריאסטה שלחוף הים האדריאטי, ורשמה את אישורה של שלושת המסמכים שהוגשו.
ההחלטה[עריכת קוד מקור | עריכה]
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
"הטריטוריה החופשית של טריאסטה" (באיטלקית: " Territorio libero di Trieste", בסלובנית: "Svobodno tržaško ozemlje"; בקרואטית: "Slobodni teritorij Trsta") הוקמה ב-10 בפברואר 1947, בעקבות חוזה פריז, על שטח בן 738 קמ"ר, שנחלק ל"אזור A" בצפון, בשטח של 222.5 קמ"ר, כולל העיר טריאסטה, שהיה בשלטון צבאי של צבאות בריטים ואמריקאים; ול"אזור B" בדרום, בשטח של 515.5 קמ"ר, שנשלט על ידי הצבא היוגוסלבי. הטריטוריה הוקמה כפשרה בין הכוחות המחתרת האנטי-פשיסטית האיטלקית "התנועה לשחרור לאומי" (CLN - Comitato di Liberazione Nazionale) שכבשו את העיר טריאסטה ב-30 באפריל 1945 ושאפו להשאיר אותה בידיים איטלקיות, לבין כוחות צבא השחרור העממי של יוגוסלביה, שהצטרפו אליהם ב-1 במאי, ושאפו לספח אותה לארצם, אך נסוגו מהעיר ב-12 ביוני 1945 נסוג הצבא היוגוסלבי בלחץ בעלות הברית.
נוסח ההחלטה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מועצת הביטחון,
לאחר שקיבלה ובדקה את הנספחים להסכם השלום המוצע עם איטליה בנוגע ליצירת הטריטוריה החופשית של טריאסטה ולממשלה (כולל הסדר לנמל החופשי), [1]
רושמת בזאת את אישורה לשלושה מסמכים הבאים: (1) המערכת למשטר הזמני של הטריטוריה החופשית של טריאסטה; (2) החוק הקבוע לטריטוריה החופשית של טריאסטה; (3) הכללים לנמל החופשי של טריאסטה; וקיבלה את האחריות המוטלת עליה במסגרתו.
הצבעה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההחלטה התקבלה בתמיכת 10 קולות, בהימנעות מאוסטרליה.
השפעה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הטריטוריה לא תפקדה מעולם כגוף עצמאי, אך באופן רשמי נשמר מעמדה והיא הנפיקה כסף ובולים משלה. הדיווחים באשר לגודל האוכלוסייה ולשיוכה האתני היו סותרים. הממשל האנגלו-אמריקאי בצפון העריך את אוכלוסיית אזור A בכ-310,000 תושבים ב-1949, מהם 239,000 איטלקים ו-63,000 סלובנים, אך האיטלקים טענו כי מספר הסלובנים נמוך בהרבה. ברוח דומה קבע מפקד יוגוסלבי מ-1945, שאמינותו מוטלת בספק, כי באזור B התגוררו 67,461 תושבים, שמתוכם פחות מ-30,000 היו איטלקים. מקורות איטלקיים העריכו את מספר התושבים האיטלקים ב-36,000 עד 55,000 איש.
ב-1954 נחתם בלונדון הסכם הבנות שהעניק את הניהול האזרחי הזמני באזור A לאיטליה, ובאזור B - ליוגוסלביה ב-26 באוקטובר 1954. ב-10 בנובמבר 1975 חתמו הצדדים על אמנת אוזימו, שהנציחה את המצב הקיים והעניקה לשתי המדינות ריבונות מלאה בשטח שניהלו.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההחלטה באתר undocs.org