הזנות בירושלים בימי מלחמת העולם הראשונה
הזנות בירושלים בימי מלחמת העולם הראשונה נגרמה בשל התנאים הקשים שאליהם נקלעה האוכלוסייה בעיר, שרובה הייתה יהודית. מצב כלכלי קשה וריכוז גדול של חיילי מפקדת הארמייה הרביעית העות'מאנית, ואחר כך של הצבא ופקידי הממשל הצבאי והאזרחי הבריטי, השפיעו ועודדו תופעה רחבה של זנות בירושלים.
בתקופה העות'מאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר פרוץ המלחמה, בקיץ תרע"ד 1914, ביטלו השלטונות העות'מאניים את זכויותיהם של בעלי נתינות זרה (הקפיטולציות), שבה החזיקו כמחצית מאנשי היישוב היהודי. כמו כן, הבנקים נסגרו וקווי הדואר שובשו. עקב כך התבטל מנגנון "כספי החלוקה" אשר היה מקור עיקרי לפרנסתם של רבים מאנשי יישוב היהודי הישן.
תנאי המלחמה וגזרות השלטונות, וכן מכת ארבה, גרמו למשבר כלכלי חמור אשר הכה בכלל האוכלוסייה בארץ ישראל בשנות המלחמה. רבים מהגברים גויסו למלחמה והותירו משפחות ללא מפרנס. משבר זה הוביל משפחות רבות, יהודיות וערביות, אל רעב, היעדר קורת גג, תחלואה רבה ותמותה של אלפים.
עם הגעת הצבא העותמ'אני לעיר הוקמו מספר בתי בושת לשימושם של הקצינים הטורקיים הבכירים. מפקד הארמייה הרביעית, אחמד ג'מאל פאשה אירח ב-27 באפריל 1915 משתה גדול של קצינים ונשותיהם, שאליו הוזמנו גם כ-50 זונות מבתי בושת ברחבי העיר. ג'מאל פאשה עצמו ניהל יחסים עם מאהבת יהודייה[1] בשם לאה טננבוים.[2]
בזכרונותיהם שראו אור של צעירים ערביים מהתקופה[3] מסופר על חשש שידיעות מלחמה יזלגו מהקצינים הטורקיים דרך המאהבות שלהם ויועברו לאויב, ואכן בספרו מתאר עזיז בך, ראש המודיעין הטורקי בסוריה וארץ ישראל, את תפיסתה של מרגלת 'יהודיה יפהפייה', לידיה סמנוביץ, שפעלה בשרותו של אלתר לוין מבית ששכן במגרש הרוסים בירושלים.[4] עקב מצב המדיני והכלכלי הגרוע של היישוב, עד כיבוש הארץ בידי הבריטים לא נעשו מאמצים של ממש לצמצום תופעת הזנות.
בתקופה הבריטית[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם כניסת הגייסות הבריטיים לארץ ישראל וירושלים בסתיו תרע"ח 1917 גברה תופעת הזנות של נשים, וייתכן שאף של גברים. ראש ועד הצירים, חיים ויצמן, דיווח לעיתון "די צייט". שבירושלים כ-500 זונות יהודיות.[5] החלו ניסיונות של היישוב למגר את תופעת הזנות; המאבקים הובלו על ידי ועדי השכונות בעיר, "ועד העיר ליהודי ירושלים" וועד העיר האשכנזי. בישיבותיהם עסקו גם בנושא בעיית הזנות ובדרכים להתגבר עליה. באחת הישיבות טען הרופא ד"ר אריה שמעוני מקלר שתופעת הזנות נובעת בחלקה מאדישותם של רבני העיר, וציין שבעליו של בית בושת ידוע היה "דוקא מן החרדים". הוועדים פנו למושל הצבאי של העיר, רונלד סטורס, ובאחד המכתבים נאמר:
"לא נבוא לפניו בשם ההפסד החומרי - הפסד של כסף המגיע לבעלי הבתים, שלא משיגים דיירים לבתיהם מפני שכל איש צנוע וישר מתרחק מן הכיעור שמצא לו מקום בשכונות. גם לא נדבר בשם הפסד הרוחני, שיש בזה לילדים תמימים הנמצאים בקרבת הכיעור הזה. נתכבד עתה רק להעיר את כבודך כי עוד מעט ויגיעו ימי החגים הקדושים ... ואין אתה יכול להיות בטוח אם יוכלו להבליג על מורת רוחם, בראותם קודשיהם מתחללים לעינהם, על ידי קרבת בתי בושת וכיעור לבתי מקדשם."
— יעקב גרוס (עורך), ירושלים תרע"ח, 1917/8 - חורבן, נס וגאולה, גבעתיים: הוצאת גרוס, 2007, עמ' ?
לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בראשיתו, בשנות המלחמה, לא פעל הממשל הצבאי הבריטי בנחרצות כנגד תופעת הזנות. רק ב-15 ביוני 1919 הוציא המייג'ור-ג'נרל ארתור ו' מאני (Arthur Wigram Money) מודעה רשמית המגדירה מהו בית בושת ואוסרת על קיומם של בתי בושת בירושלים, למעט ב"מקומות הקבועים". המקומות הקבועים שנבחרו היו רחוב פיינגולד בשכונת נחלת שבעה ו'בתי שלמה מילנר' בשכונת מאה שערים. קול הזעקה שהרימו תושבי שכונות אלו לא עזר לביטול הצו. ניסיונות של אנשי ציבור יהודיים להעתיק את ה"מקומות הקבועים" הרחק מהשכונות היהודיות לא צלחו.
הממשל הבריטי החל לבסוף לפעול נגד הזונות בעקבות לחץ מצד הוותיקן, שהתנגד להפקדת המנדט על ארץ ישראל בידי הבריטים בטענה של ניהול כושל, ובין ההוכחות לניהול הכושל ציין את נושא הזנות בעיר הקודש. בעקבות כך החל הממשל הצבאי לפעול נגד התופעה.[6] בספטמבר 1919 הטיל מושל ירושלים, רונלד סטורס, איסור על קיומם של בתי בושת בירושלים, ובזכרונותיו מצוין שבמהלך ביקורו ברומא באוגוסט 1921 נפגש עם האפיפיור ודיווח לו כך:
עם כניסתנו לירושלים מצאנו לא פחות מ-500 גברות כאלה שחיו ברובע מיוחד. מהן החזרתי כמה שיותר למקום מוצאן במהירות האפשרית וכשנתיים לאחר מכן חוסל הרובע. ייתכן שעדיין נשארו אחדות, אך מעטות בלבד לעומת מה שמצאנו בתחילה
— ירושלים תרע"ח, 1917/8 - חורבן, נס וגאולה, עמ' ?.
המוסדות הציוניים וארגוני צדקה כמו "הדסה" פעלו למיגור תופעת הזנות, בין השאר בהקמת סדנאות ללימוד מלאכות לנערות ונשים דלות וחסרות בית ומשפחה תומכת. זאת, בנוסף לחלוקת מענקים לנצרכים, ועריכת רשימות סטטיסטיות של האוכלוסייה.[7]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מרגלית שילה, זנותן של בנות ירושלים במוצאי מלחמת העולם הראשונה - מבט גברי ומבט נשי, ירושלים וארץ-ישראל, 1, תשס"ד עמ' 173-196.
- דב גנחובסקי, המלחמה נגד הפרוצות, בתוך: יעקב גרוס (עורך), ירושלים תרע"ח, 1917/8 - חורבן, נס וגאולה, הוצאת גרוס, גבעתיים 2007.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- כרמית ספיר ויץ, הרעב, המיטות והמרגלים: הזונות של ירושלים - ככה זה נראה מבפנים, באתר מעריב השבוע, 11 ביוני 2014
- חן מלול, הספרייה הלאומית, סיפורן של הנשים הירושלמיות שהצילו את אחיותיהן מהזנות, באתר הארץ, 31 בינואר 2017
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ יומניו של ואסיף ג'והריה במאמרו של סלים תמרי.'Jerusalem's Ottoman Modernity: The Times and Lives of Wasif Jawhariyyeh' שהופיע ב-Jerusalem quaterly.
יומניו של אישן תורג'מן במאמרו של סלים תמרי The Short Life of Private Ihsan: Jerusalem 1915 שהופיע ב-Jerusalem Quaterly.
יומניו של הקונסול הספרדי בירושלים אנטוניו דה בלובר[דרושה הבהרה] - ^ אשר נודעה בשל נישואיה לאחר המלחמה עם עורך הדין נסיב אבקריוס ביי שבנה עבורה את וילה לאה בשכונת רחביה
- ^ זכרונותיהם של אישן תורג'מן וואסיף ג'ואהריה.
- ^ עזיז בך, מודיעין וריגול בסוריה לבנון וארץ ישראל, תרגם לעברית: אליעזר טאובר.
- ^ גיליון 6 בנובמבר 1918, עמ'?[דרושה הבהרה]
- ^ דב גנחובסקי, 'המלחמה נגד הפרוצות', בתוך: יעקב גרוס (עורך), ירושלים תרע"ח, 1917/8 - חורבן, נס וגאולה, הוצאת גרוס, גבעתיים 2007.
- ^ ט. מ., למצב המלאכה בירושלים, מכתב (קונטרס), י"ב, כ"ו אב תרע"ט, עמ' 32-30.