הוצאתו להורג של אדולף אייכמן
ב-31 במאי 1962 (כ"ח באייר ה'תשכ"ב), לאחר שנשיא מדינת ישראל יצחק בן-צבי סירב להעניק חנינה לפושע המלחמה הנאצי אדולף אייכמן, אייכמן הוצא להורג בתלייה בכלא רמלה. ההוצאה להורג בוצעה כחצי שנה לאחר מתן גזר דינו של אייכמן, בדצמבר 1961. הייתה זו הפעם השנייה והאחרונה (נכון ל-2023) שנגזר על אדם בישראל עונש מוות.
בדצמבר 1961 הוקראו פסק הדין וגזר הדין במשפטו של אייכמן, בהם הורשע בפשע כלפי העם היהודי, פשע כלפי האנושות ועוד. אייכמן ערער על גזר הדין לבית המשפט העליון, אך ערעורו נדחה במאי 1962. באותו יום הגיש אייכמן בקשה לחנינה מהנשיא יצחק בן-צבי, שנדחתה גם היא על ידיו. עקב כך, הוצא אייכמן להורג יומיים אחר כך. גופתו של אייכמן נשרפה, ואפרו פוזר בים התיכון.
פסק הדין של אייכמן[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-11 בדצמבר 1961 החלה הקראת פסק הדין במשפט אייכמן.[1] קריאת פסק הדין תוכננה להסתיים ב-12 בדצמבר,[2] אך היא נמשכה עד ל-13 בדצמבר.[3]
בפסק הדין הורשע אייכמן ב-18 סעיפים,[4] בהם: פשע כלפי העם היהודי, פשע כלפי האנושות, פשע מלחמה ובחברות בארגון עוין, אך זוכה מהשתייכות לארגונים עוינים עד מאי 1940 וזאת בגלל התיישנות העבירות.[5]
היועץ המשפטי לממשלה, גדעון האוזנר, אמר על פסק הדין:[6]
מי שעסק בעבודת־שטנים של השמדה יום אחר יום, חודש אחר חודש במשך שנים, ועשה כן מתוך שכנוע פנימי, באכזריות ובנוקשות, מתוך בהילות לכלות ולהשחית, לאחר שהכין את הטבח בכל דרכי הטירור, הרמיה והכזב, מי שעמד במרכז מלאכת הדמים – אחד דינו ואין אחר.
סנגורו של אייכמן, רוברט סרווציוס, השיב לטענותיו של האוזנר וטען כי לא צריך לגזור על אייכמן עונש מוות, אלא להמתיק אותו:[7]
כנגד טיבו של עונש המוות כעונש מוחלט ברורה לדעתי לשונו של סעיף 11 לחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם. לפי סעיף 11 לחוק זה מותר להביא בחשבון כגורם להמתקת העונש את הפעולה על פי פקודה מגבוה. דבר זה יכול להעשות אם נראה הציות לפקודה כניתן לצידוק, ואם עשה העבריין הכל כדי לרכך את תוצאות המעשה.
אדולף אייכמן ניסה להתגונן בפני גזר הדין בנימוק ביצוע לכידתו בארגנטינה וטען כי אנשים שהחזיקו בדעותיה של המפלגה הנאצית האשימו אותו במה שעשה:[8]
אינני המפלצת, בדמותה מתארים אותי. הנני קורבן למסקנה מוטעית: בבואנוס איירס התנפלו עלי; כבלוני למשך שבוע ימים למיטה, ולאחר מכן הביאוני המום, לאחר הזרקת זריקות אל תוך זרועותי, לנמל האוויר של בואנוס־איירס; משם הטיסוני והוציאוני מארגנטינה. כפי הנראה יש לייחס דבר זה רק לעובדה כי ראו בי את האחראי לכל. הסיבה לכך טמונה בעובדה כי כמה נציונלסו־ציאליסטים בני התקופה ההיא ואחרים, הפיצו בדותות אודותי.
גזר הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-15 בדצמבר ניתן גזר הדין של אייכמן, בישיבה ה-121 של המשפט. בתחילת גזר הדין השיבו השופטים לטענתו של האוזנר כי בית המשפט מחויב על פי החוק להטיל על אייכמן עונש מוות, וטענו כי עונש המוות הקבוע בחוק הוא העונש המקסימלי, אך קביעת העונש נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט:
היועץ המשפטי תובע להטיל על הנאשם עונש־מיתה, וטענתו הראשונה היתה שזהו העונש שבית המשפט חייב על-פי הדין להטילו על מי שהורשע בפשעים לפי סעיף 1 של החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, תשי"-1950, ועל כן אין דבר העונש מסור לשיקול דעתו של בית המשפט.
אולם, כפי הנראה, חל שינוי בענין זה אחרי חקיקת החוק לתיקון דיני העונשין (דרכי ענישה), תשי"ד-1954. לפי סעיף 1 של אותו חוק, העונש שנקבע בדין הוא עונש מכסימום... ולפיכך יצאנו מן ההנחה שקביעת העונש במשפט זה נתונה לשיקול דעתנו.
עם זאת, בהמשך גזר הדין ציינו השופטים שלאחר מחשבה עמוקה החליטו פה אחד שעל אייכמן לשאת את העונש הגבוה ביותר בחוק. בהמשך גזר הדין ציינו השופטים כי אייכמן הודה שפעל מתוך ציות עיוור.
בסופו של דבר, בית המשפט גזר על אייכמן עונש מוות:[9]
בית משפט זה דן את אדולף אייכמן למיתה, בשל הפשעים כלפי העם היהודי, הפשעים כלפי האנושות ופשע המלחמה, בהם הורשע. לא נטיל עליו עונש בשל פשעי ההשתייכות לארגונים עוינים, בהם הורשע.
הערעור לבית המשפט העליון[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר מתן גזר הדין, הגיש אייכמן ערעור לבית המשפט העליון. הדיון בעניין ערעורו החל ב-22 במרץ 1962 וחמישה שופטים ישבו בהרכב: נשיא בית המשפט העליון יצחק אולשן, ממלא המקום הקבוע לנשיא בית המשפט העליון שמעון אגרנט והשופטים משה זילברג, יואל זוסמן ואלפרד ויתקון.[10] את הערעור הגיש לשופטים עורך דינו של אייכמן, רוברט סרווציוס. הערעור כלל 61 עמודים והכיל 68 סעיפים.[11]
עוד בעת הערעור קיבל הנשיא יצחק בן-צבי עשרות פניות שקראו לו להעניק חנינה לאייכמן במידה ובית המשפט העליון אכן ייאשר את גזר הדין, ואייכמן יוצא להורג.[12][13]
סרוויציוס הודיע כי יאלץ את ממשלת בון מבחינה משפטית לתבוע את העברתו של אייכמן מישראל, ואמר כי אם הממשלה תסרב לו, אייכמן עצמו ייפנה אל ועדת האו"ם לזכויות אדם.[14]
חודשיים לאחר מכן, ב-29 במאי, ניתנה הכרעת בית המשפט העליון בעניין הערעור.[15] ערעורו של אייכמן וטענותיו נדחו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים אושר.[16] בפסק הדין טענו השופטים כי "אייכמן לא הראה מעולם רפיון, חולשת הדעת או חרפה".[17]
בקשת החנינה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מייד לאחר מתן פסק הדין של בית המשפט העליון, הגיש אייכמן בקשה לחנינה מנשיא מדינת ישראל דאז, יצחק בן-צבי בבוקר 30 במאי 1962. באותו היום, הסמיכה ממשלת ישראל העשירית בראשות ראש הממשלה דוד בן-גוריון בישיבה מיוחדת את נציב שירות בתי הסוהר אריה ניר לקבוע מה יקרה לגופתו של אייכמן אחרי שיוצא להורג.[18]
את בקשת החנינה הגישו לנשיא אייכמן, אשתו ורוניקה וחמישה מאחיו של אייכמן.[19]
בכתב ידו בבקשת החנינה כתב אייכמן:[19]
אני מצהיר שוב, כפי שכבר עשיתי בפני בית המשפט: אני מתעב כפשעים גדולים ביותר את הזוועות שבוצעו ביהודים וחושב לצודק שהיוזמים של זוועות אלה ייתבעו לדין עכשיו ובעתיד.
רעייתו ורוניקה ביקשה מבן-צבי שיירחם על בעלה, אחיו של אייכמן טענו כי אייכמן ביצע זאת מתוך דחפים עצמיים:
מתוך היכרות עם אופיו של אחינו, חינוכו, ועמדתה של משפחתנו, אנו יכולים לומר מתוך שכנוע כי מתוך דחפיו העצמיים לא היה בא אחינו בקונפליקט עם העקרונות האתיים של הסדר החברתי, אילולא היו החוקים והפקודות של הנהגת המדינה דאז, אליהם חש מחויבות מתוך שבועה כקצין, דוחקים אותו למצב כפייה שבפניו לא ניתן לעמוד.
גם אנשי רוח ישראלים הגישו מכתב לנשיא, בו קראו לבן-צבי להקל בעונשו של אייכמן. בין האישים הללו נכללים מרטין בובר, גרשם שלום, שמואל הוגו ברגמן ולאה גולדברג.[19] במכתב זה נכתב בין היתר:[20]
אין אנו מבקשים על נפשו, כי יודעים אנו שאין איש הראוי פחות ממנו לרחמים, ואין אנו באים לבקש ממך חנינה לו. אנו מבקשים את החלטתך [למנוע את הוצאתו להורג] למען ארצנו ולמען עמנו.
הנשיא זעם על המכתב, וראה בו כחנופה.[20]
בסופו של דבר, בן-צבי דחה את הבקשה. בתשובתו אל אייכמן רשם בכתב ידו "כַּאֲשֶׁר שִׁכְּלָה נָשִׁים חַרְבֶּךָ, כֵּן-תִּשְׁכַּל מִנָּשִׁים אִמֶּךָ", פסוק משמואל א', פרק ט"ו, פסוק ל"ג שפירושו: "כשם שחרבך הפכה נשים לשכולות, כך תהפוך כעת אימך לשכולה".
ההוצאה להורג[עריכת קוד מקור | עריכה]
רישום מיוחד: בשעה הנ"ל הופיעו לנמל יפו ליד הרציף 2 מכוניות. מהמכוניות יצאו 3 קציני משטרת ישראל, 3 קציני שירות בתי הסוהר, וכן הכומר האל וקצין במחוז. ובידי אחד מקציני שירות בתי הסוהר כד אשר הכיל אפר של הצורר אדולף אייכמן. וכל הנוכחים עלו לסירה מוטור אשר הפליגה לעבר סירת משטרת ישראל אשר הפליגה רחוק.
ב-31 במאי 1962, יום בלבד לאחר סירובו של הנשיא לחנינה, הוצא אייכמן להורג בתלייה בכלא רמלה. אייכמן הוצא להורג שתי דקות לפני חצות. מילותיו האחרונות לפני הוצאתו להורג היו: "תחי גרמניה! תחי ארגנטינה! תחי אוסטריה! לעולם לא אשכח אתכן!"[21], לפי רפי איתן שנכח בתלייתו של אייכמן לפני תלייתו אמר "אני מקווה שכולכם תלכו אחרי"[22]. ארבע שעות לאחר הוצאתו להורג, בשעה ארבע בבוקר, עלו על אונייה קצינים משטרת ישראל ומשירות בתי הסוהר, ופיזרו את אפרו של אייכמן מחוץ למים הטריטוריאליים של מדינת ישראל.
מיכאל גולדמן-גלעד, שהיה עד ראייה להוצאה להורג ולפיזור אפרו של אייכמן, סיפר:[23]
אייכמן הוצא מהתא שלו. שוטרים של שירות בתי הסוהר, אחד קשר לו את הרגליים, אחד קשר לו את הידיים. וכשרצו לשים לו על העיניים את המכסה הוא ביקש לא לעשות זאת. כששמו לו כבר את החבל, חבל התלייה על הצוואר, הוא אמר אז בגרמנית: " תחי גרמניה, תחי ארגנטינה, תחי אוסטריה". מאחורי הפרגוד עמדו שני שוטרים, והיו שני כפתורים, אנחנו ידענו על זה. ושניהם בעת ובעונה אחת לחצו על שני הכפתורים, רק כפתור אחד מהם פתח את הפתח שעליו עמד אייכמן. הוא עוד זז קצת, איזה חצי דקה, אחר כך נשאר תלוי. עלינו על סירת משטרה, יצאנו שישה מייל מחוץ לגבולות מדינת ישראל. ו[אריה] ניר, מפקד בית הסוהר, יחד איתי, פתחנו את הכד ופיזרנו את האפר על פני הגלים.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ הבוקר מתחילה קריאת פסה"ד במשפט אייכמן, דבר, 11 בדצמבר 1961
- ^ אלי ניסן, אדולף אייכמן הורשע בדין – קריאת פסה"ד תסתיים היום בצהרים, דבר, 12 בדצמבר 1961
- ^ היועץ המשפטי לממשלה נגד אדולף אייכמן: פסק הדין וגזר הדין, באתר פרויקט בן יהודה
- ^ יוסי גולדשטיין, בן-גוריון: ביוגרפיה, כרך ב', 2019, עמ' 1134
- ^ היועץ המשפטי לממשלה נגד אדולף אייכמן: פסק הדין וגזר הדין, פסק־הדין, באתר פרויקט בן יהודה
- ^ היועץ המשפטי לממשלה נגד אדולף אייכמן: פסק הדין וגזר הדין, דבר היועץ המשפטי, באתר פרויקט בן יהודה
- ^ היועץ המשפטי לממשלה נגד אדולף אייכמן: פסק הדין וגזר הדין, דבר הסנגור, באתר פרויקט בן יהודה
- ^ היועץ המשפטי לממשלה נגד אדולף אייכמן: פסק הדין וגזר הדין, דבר הנאשם, באתר פרויקט בן יהודה
- ^ היועץ המשפטי לממשלה נגד אדולף אייכמן: פסק הדין וגזר הדין, גזר־הדין, באתר פרויקט בן יהודה
- ^ ערעור אייכמן מתחיל הבוקר, הַבֹּקֶר, 22 במרץ 1962
- ^ אייכמן הובא לירושלים לדיון בעירעורו הנפתח היום, דבר, 22 במרץ 1962
- ^ צבי צמרת, כשאנשי הרוח ביקשו לחון את אדולף אייכמן, באתר מידה, 28 בינואר 2016.
- ^ עמית נאור, משפט אייכמן - האנשים שהתנגדו לעונש מוות לאדולף אייכמן | הספרנים, באתר הספרנים, 2 במרץ 2021
- ^ אלי ניסן, סרוואציוס מערער באורח טוטאלי על סמכות־השיפוט ופסק־הדין, דבר, 23 במרץ 1962
- ^ היום פס"ד סופי במשפט אייכמן, דבר, 29 במאי 1962
- ^ אלי ניסן, גזר־דין המוות נגד אייכמן אושר סופית – בית־המשפט העליון דחה כל טענות העירעור, דבר, 30 במאי 1962
- ^ נדחה ערעור אייכמן, הארץ, 30 במאי 1962; המשך
- ^ בקשת החנינה הוגשה הבוקר, מעריב, 30 במאי 1962
- ^ 1 2 3 עופר אדרת, בקשת החנינה של אייכמן מהנשיא: "הושפעתי מרגשות אנושיים, ביקשתי לעבור תפקיד", באתר הארץ, 27 בינואר 2016
- ^ 1 2 יצחק בן-צבי הנשיא השני - מבחר תעודות מפרקי חייו, (1963-1884), עמ' 518
- ^ דן לביא, היום לפני 60 שנה: משפט אייכמן בישראל, באתר ישראל היום, 11 באפריל 2021
- ^ Eichmann’s final barb: ‘I hope that all of you will follow me’, The Times of Israel, 2 בדצמבר 2014
- ^
"כאן נפגוש רוצח מסוג חדש": משפט אייכמן נפתח בירושלים | היום לפני, סרטון בערוץ "כאן | חדשות - תאגיד השידור הישראלי", באתר יוטיוב (אורך: 12:38)
| אדולף אייכמן | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|
| משפחתו |
|
| ||||
| עיסוקו | ביקור אייכמן בארץ ישראל (1937) • הלשכה המרכזית להגירת יהודים • הסוכנות המרכזית להגירת יהודים בווינה • שואת יהודי הונגריה • קומנדו אייכמן | |||||
| עוזריו | אוטו הונשה • הרמן קרומיי • פרנץ נובאק • דיטר ויסליצני | |||||
| לאחר השואה | לכידת אדולף אייכמן • משפט אייכמן • הוצאתו להורג של אדולף אייכמן | |||||
| בתרבות | אייכמן בירושלים • המצוד (ספר) • הבית ברחוב גריבלדי • מבצע פינאלה • The House on Garibaldi Street (אנ') • ניצחתי אותך אייכמן • אייכמן - ההקלטות האבודות • כשאייכמן נכנס אלינו הביתה • מדינת ישראל נגד אדולף אייכמן • הרדיפה אחר אייכמן • הנקמה היהודית 2: חטיפת אייכמן | |||||