הולופרנס

הולופרנס (ביוונית: Ὀλοφέρνης; או "אולופרנא"^[1]) היה, על פי המסופר בספר יהודית, מן הספרים החיצוניים, שר הצבא האשורי של נבוכדנצר שנשלח למסע כיבושים ארוך כדי לנקום בעמי האזור, ונקטל, בערמה, בידי יהודית.

הריגת הולופרנס על ידי יהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי המסופר בספר יהודית שלח נבוכדנצר את שר צבאו לנקום בעמים שלא סייעו לנבוכדנצר במלחמתו נגד ארפכשד מלך מדי, שנערכה כשש שנים קודם לכן. במהלך מסע הנקם כבש הולופרנס ארצות רבות מפרס ועד צידון, שנכנעו לו בלי כל התנגדות. למסע הולופרנס היו גם השלכות דתיות, הולופרנס ניתץ את מקדשי העמים שכבש, והעמים היו צריכים לעבוד את נבוכדנצר כאל.

הולופרנס פלש לארץ ישראל מכיוון עמק יזרעאל והיה, כנראה, בדרכו לירושלים. תושבי יהודה רצו למנוע את הגעת הולופרנס לירושלים, בעיקר מתוך חשש למקדש - שזה עתה "טוהר" לפי הסיפור. פנו לערי צפון ארץ ישראל בבקשה להתנגד להולופרנס ולעצרו בטרם יגיע לירושלים. בתגובה צר הולופרנס על העיר בתוליה (ייתכן שהכוונה לעיר בשם בית אלוה או בית אל) שנמצאת בצפון השומרון. לאחר שהגברים בעיר איבדו תקווה והחליטו שאם תוך חמישה ימים האל לא יושיע אותם הם יכנעו, החליטה יהודית, שהייתה אלמנה עשירה ויפה, לפעול בעצמה. היא הגיעה למחנה הולופרנס בהצהירה שכיוון שהיהודים חוטאים היא יודעת שהם עתידים להפסיד וכי ברצונה לחסות במחנה ולהתפלל לאלוהים, וכך לדעת מתי ישראל יפלו בידי מחנה אשור. החיילים, שהתרשמו מיופייה ומאופייה של יהודית והאמינו בכנות דבריה, הביאו אותה לפני הולופרנס מפקדם. לאחר תחקור, נתן לה הולופרנס יד חופשית בתוך המחנה.

לאחר כמה ימים הוא יזם משתה, והזמינה אליו מתוך כוונה לפתותה. במהלך המשתה הוא שוחח עם יהודית, שיחה ששימחה אותו, והוא שתה יין בכמות יוצאת דופן והשתכר מאוד. בשלב מסוים עזבו כולם את המקום והשאירו אותו לבד עם יהודית. בשכרונו נרדם הולופרנס על מיטתו, ויהודית לקחה את חרבו, כרתה את ראשו, הכניסה את ראשו לתרמילה ויצאה מהמחנה לכיוון העיר בתוליה. בהגיעה לבתוליה הודיעה לעם על מעשיה, הראתה להם את ראשו של הולופרנס, והציעה להם לצאת למלחמה. כאשר האשורים ילכו לקרוא לשר הצבא שיצא עמם למלחמה, אמרה יהודית, הם יופתעו לגלות שהוא מת, ויובסו. ואכן, משגילו האשורים שמפקדם נהרג, נפל עליהם פחד גדול, והם נסוגו.

סיפור זה מוזכר גם במגילת אנטיוכוס וכן בספר "דברי הימים" שכתב ירחמיאל בן שלמה, מזוהה הולופרנס עם ניקנור.

אמיתות היסטורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אין מחלוקת בין החוקרים כי הולופרנס לא היה שר צבא אשור. הסתירה ההיסטורית המרכזית בספר יהודית היא הצגת דמותו של המלך היוזם את המלחמה על ישראל כ"נבוכדנצר מלך אשור היושב בנינוה". כידוע, נבוכדנצר השני היה מלך בבל ומעולם לא הוצג כמלך אשור, כמו כן בירתו לא הייתה נינווה שבאשור (אשר נהרסה על ידי אביו). כמו כן, מבחינה כרונולוגית השתתפותו של נבוכדנצר בעלילה בלתי אפשרית: נבוכדנצר נפטר בשנת 562 לפנה"ס בעוד העלילה מתרחשת לפי המסופר לאחר שיבת ציון בשנת 538 לפנה"ס. אך גם כאן אין בהכרח סתירה כיוון שבאותה תקופה ישב דריווש, הארתחששתא הפרסי בבבל לאחר שדיכא מרד בבלי בראשותו של נבוכדנצר שלישי (נידין בל).

ניסיון לזהות את "נבוכדנצר" עם ארתחששתא השלישי נתמך באזכורם של שני שמות של שריו על ידי ההיסטוריון היווני דיודורוס סיקולוס: "בגואס" ו"הולופרנס", הדומים מאוד לשמות "בגוי" ו"אולופרנס" הנזכרים בספר יהודית.^[2]

ככלל, החוקרים חלוקים בשאלה האם יש ביסודו של הסיפור המופיע בספר יהודית גרעין היסטורי, או שמדובר בבדיה ספרותית. מחלוקת זו קשורה לסוגיית תאריך כתיבת ספר יהודית. המחקר מציע שתי אפשרויות מרכזיות: תקופת החשמונאים (החל מהמאה השנייה לפני הספירה) והתקופה הפרסית (בערך במאה הרביעית לפני הספירה).

חוקרי מקרא רבים, בעיקר בשנים האחרונות, טוענים שספר יהודית נכתב למטרות תאולוגיות-לימודיות, ואין בו אמת היסטורית, וכי הולופרנס לא היה קיים.

לעומת זאת, לדברי י"מ גרינץ, ספר יהודית משקף אירועים מהתקופה הפרסית. לדבריו, "נבוכדנצר" הוא דריווש, ו"הולופרנס" הוא שם פרסי מובהק, והספר עצמו מייחס עצמו לתקופה זו, כך שייתכן שהיה שר צבא בשם זה.

אזכורים תרבותיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הולופרנס מוזכר בספרו של ג'פרי צ'וסר "סיפורי קנטרברי", ביצירתו של דנטה אליגיירי "התופת", בספר "מסך המוות" מאת אגאתה כריסטי (האחרון בספריה שבו מופיע הרקול פוארו) וכן בספרו של הרמן מלוויל "מובי דיק". ציירים רבים ציירו את סיפור יהודית והולופרנס, בהם קאראווג'ו.