הוועדה לעניין הרשעה על סמך הודאה בלבד ולעניין העילות למשפט חוזר
הועדה לעניין הרשעה על סמך הודאה בלבד ולעניין העילות למשפט חוזר, הידועה גם כ"ועדת גולדברג", הוקמה בשנת 1994 על ידי שר המשפטים דאז פרופ' דוד ליבאי ובראשה עמד השופט אליעזר גולדברג. הוועדה כללה נציגים שונים ממשרד המשפטים, האקדמיה, מלשכת עורכי הדין והמשטרה ומטרתה הייתה לצמצם את תופעת הודאות השווא ומיעוט המשפטים החוזרים. בעבודתה נעזרה הוועדה במידע וחוות דעת שניתנו לה על ידי גורמים שונים, ביניהם המשטרה, שופטים וגורמי חברה אזרחית, וכן במחקר משווה וצפיות בחומרי שמע ווידאו מחקירות של נאשמים. הוועדה גיבשה חוות דעת המסתייגת מהרשעה על סמך הודאה בלבד. בנוגע למשפט חוזר, הוועדה המליצה לתקן את סעיף 31 לחוק בתי המשפט, כך שעילת הראיות החדשות לא תמנע עוד הגשת ראיות חדשות אך ורק מהטעם שהיו יכולות להיות בידי הנידון או ידועות לו בעת במשפטו. כמו כן, המליצה הוועדה להוסיף לסעיף 31 לחוק בתי המשפט את עילת עיוות הדין, עילת סל שתאפשר לבית המשפט גמישות בעת הצורך להיעתר לבקשה למשפט חוזר שאינה נופלת לגדרי אחד הסעיפים הקטנים שבסעיף 31.
המלצות הוועדה לעניין העילות למשפט חוזר נתקבלו ועוגנו בתיקון 22 לחוק בתי המשפט.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
המשפט החוזר[עריכת קוד מקור | עריכה]
המשפט החוזר הוא הליך משפטי ייחודי ויוצא דופן המתקיים במקרים חריגים בלבד בישראל. רק לאחר סיומו של ההליך הפלילי בכלל הערכאות וקיומה של החלטה סופית וחלוטה בעניינו של הנאשם בדבר אשמתו, ניתן לפנות לבית המשפט העליון בבקשה למשפט חוזר.[1]
נכון לשנת 2023, החוק מונה ארבע עילות אשר בהתקיימותן יורה בית המשפט העליון על קיומו של משפט חוזר, במרכזן - גילויה של ראיה חדשה ועיוות דין חמור שנגרם לנאשם. ואולם, עד לתיקון החוק בשנת 1996 בעקבות ועדת גולדברג, העילות בחוק היו מצומצמות בהרבה. כפועל יוצא מכך, מקום המדינה ועד לשנת 1996, התקיימו בסך הכל שלושה משפטים חוזרים בישראל.[2] עובדה זו, לצד ביקורת חוזרת אודות היקפן המצומצם של העילות הקיימות כמהוות חסם של ממש בדרכו של מורשע להגיש בקשות מסוג זה, התוו את הבסיס והצורך להקמת וועדת גולדברג בשנת 1994.
הוועדה התבקשה לבחון את העילות המנויות בסעיף 31 לחוק בתי המשפט אשר בהתקיימותן יורה בית המשפט על משפט חוזר וכן להמליץ בהתאם למסקנותיה על עריכת תיקונים נדרשים. בתוך כך, הוועדה התבקשה לעמוד על המתח בין הערך בדבר "סופיות הדיון" לבין הדרישה לעשיית צדק ותיקון טעויות. "סופיות הדיון" הוא עקרון מרכזי בשיטת המשפט הישראלית שייעודו הוא לשים קץ לדיונים משפטיים ולמנוע מצב שבו מטרידים את אחד מן הצדדים על ידי התדיינות חוזרת בעניין שכבר נפסק.[3] בהתאם לכך בחנה הוועדה האם יש מקום לשנות, להוסיף או לתקן את העילות הקיימות בכדי להרחיב את האפשרויות לקבלת משפט חוזר.[4]
הודאת נאשם והתוספת הראייתית לצידה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הנושא השני עליו עמדה הוועדה, התמקד בהרשעה על סמך הודאת נאשם והתוספת הראייתית הנדרשת לצורך הרשעה על סמך ראייה זו בלבד. המונח "הודאת נאשם" מתייחס למצב שבו אדם מעיד על עצמו ומודה מרצונו החופשי כי ביצע עברה פלילית. הודאה כאמור יכולה להינתן בפני שוטר או אזרח, בכתב או בעל פה. בעבר, המחשבה המקובלת הייתה כי "אין אדם משים עצמו רשע" ולכן אדם לא יודה בעבירה אלא אם הודאתו היא אמת. ואולם עם השנים שופטים, עורכי דין, אקדמאים ומומחים שונים העלו קריאות התנגדות באשר למעמדה של ההודאה והאפשרות להסתמך עליה לצורכי הרשעה. זאת בשל ההכרה והפנמת המידע הקיים ולפיו כי ישנם מקרים שאנשים מודים גם בעבירות שלא ביצעו וזאת בשל גורמים שונים, חיצוניים ו/או פנימיים.[5][6]
למרות המחלוקת באשר למעמדה של ההוראה כראייה מהימנה והביקורת הנרחבת ולפיה המשקל הגבוה שניתן להודאות מוביל להרשעות שווא, נכון להיום, במרבית מדינות העולם הודאת נאשם נחשבת עדיין לראיה חזקה. באופן דומה, גם בישראל ניתן להרשיע נאשם על סמך הודאה, ובלבד שהיא נתמכת בראייה נוספת מסוג "דבר מה נוסף". בפסיקה נקבעו הגבולות והמבחנים להתקיימותה של תוספת ראייתית זו. בין היתר, נקבע כי היקפה ייגזר בכל מקרה בנפרד בהתאם למשקלה של ההודאה וכי ככל שההודאה תהיה מהימנה יותר, כך דרישת ה- "דבר מה נוסף" תפחת. בין הביקורות שנשמעו בנושא זה, נטען כי בפועל הדרישה הראייתית הנדרשת נתונה לשיקול דעתם המלא של השופטים, אשר במקרים רבים יסתפקו בתוספת ראייתית "קלה כנוצה".[5][7]
בהקשר זה, בחנה הוועדה גם את המצב המשפטי הקיים בכל הנוגע להרשעת נאשם על סמך הודאתו בלבד (כלומר, כאשר אין ראיות חיצוניות נוספות לאשמתו) ובכלל זאת את התוספת הראייתית המוכרת בשם "דבר מה נוסף" אשר על פי הפסיקה נדרשת לצורכי הרשעה על סמך הודאה בלבד. בתוך כך, התבקשה הוועדה לעמוד על המתח בין הוגנות ההליך המשפטי לבין הדרישה להגיע לחקר האמת, ובהתאם לכך לבחון האם יש מקום לשנות, להוסיף או לתקן את הדרישה הראייתית לשם הרשעת נאשם על סמך הודאתו בלבד. בפרט, נתבקשה הוועדה: "לבחינת המצב המשפטי, באשר להרשאת נאשם על סמך הודאתו ללא ראיות חיצוניות נוספות ולבדיקת התוספת הנדרשת כ'דבר מה' ומהם הלקחים שיש להפיק מהמצב העובדתי והמשפטי בנושא זה".[8]
חברי הוועדה[עריכת קוד מקור | עריכה]
חברי הוועדה כללו את השופט אליעזר גולדברג, שופט בית המשפט העליון ששימש כיושב ראש הוועדה, השופטת עדנה קפלן-הגלר, השופטת נירה-לידסקי, עו"ד יהודית קרפ, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה פרופ' מרדכי קרמניצר, היועצת המשפטית של משרד המשטרה עו"ד חנה קלר, היועץ המשפטי של המשטרה עו"ד יוסי סדבון, פרקליטת מחוז מרכז עו"ד נורית שניט. לאחר מכן, במהלך עבודת הוועדה, מונה חבר נוסף - תת-ניצב אבי כהן, מי ששימש אז כראש היחידה הארצית לחקירת פשעים חמורים במשטרת ישראל.
עבודת הוועדה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הועדה אספה מידע במספר ערוצים שונים. היא פנתה, דרך העיתונות אל הציבור הרחב בבקשה לאיסוף מידע בנושאים בהם עסקה. בעקבות הפרסום התקבלו 17 פניות בכתב, ביניהן הערות והמלצות של האגודה לזכויות האזרח ותזכיר שהגישה המועצה הלאומית לשלום הילד בנוגע לחקירת קטינים וגביית הודאות מהם. בנוסף, פנתה הוועדה אל ציבור השופטים ואל הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין. כמו כן, הוועדה פנתה אל חוקרים במשטרת ישראל על מנת לבחון האם ובאילו מקרים הם סברו שניתנה הודאת שווא שאיננה תוצאה של שימוש באמצעים אסורים מצד החוקרים, אך קיבלה רק מכתב אחד בנושא.[9]
בנוסף לפניות אלו, אספה הוועדה פסקי דין והחלטות מבתי המשפט בהן קבע שההודאה אינה קבילה, או נמתח עליה ביקורת, או שההודאה נתקבלה אך ההרשעה לא נשענה על ההודאה. פנייה לחומרים מקבילים נתבקשה מבית הדין הצבאי לערעורים. לבסוף, הוועדה הסתמכה על מחקר משווה בנושאי הוועדה שהתבקש להכין מר איתן גואלמן.[9]
הועדה קיימה חמש עשרה ישיבות. במהלך שמעה את דבריהם של ארבעה עשר איש, ביניהם אנשי משטרה, שופטים, עורכי דין, נציגי שב"כ ואנשי אקדמיה. בנוסף הוועדה שמעה וצפתה בהקלטות של חקירות שהועברו לה על ידי משטרת ישראל.[9]
המלצות הוועדה[עריכת קוד מקור | עריכה]
משפטים חוזרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הועדה המליצה לערוך תיקון בחוק בתי המשפט ולהרחיב את העילות הקיימות באופן הבא:[4]
- ביטול הדרישה המנויה בסעיף קטן 31(א)(2) לחוק, לפיה הראיות שיוצגו בבקשה למשפט חוזר יהיו ראיות חדשות שלא ניתן היה להשיגן בעת המשפט. המטרה הייתה לתת מענה למצבים בהם ראיות לא הוגשו בשל התרשלות סנגורים אך היו קיימות.
- הוספת עילה חדשה בדבר "חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין", אשר תשמש כעילת "סל" שתאפשר לבית המשפט גמישות בעת הצורך, להיעתר לבקשה למשפט חוזר שאינה נופלת לגדרי אחד הסעיפים האחרים. בהמשך קבע בית המשפט העליון, שעילת "עיוות הדין" תקום גם בשל פגמים דיוניים חמורים שנפלו בהליך.
הרשעה על סמך הודאת נאשם והתוספת הראייתית הדרושה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הועדה הסתייגה מן הכלל לפיו יש צורך בהוכחות חזקות ביותר כדי לעורר ספק באמיתות הודאות נאשמים, זאת מהטעם שמדובר בראייה ככל ראייה אחרת. בהקשר זה המלצותיה של הוועדה היו:
תיקון סעיף 12 לפקודת הראיות
הסעיף קובע שעל מנת שהודאה תחשב לכבילה בבית המשפט עליה להיות "חופשית ומרצון".[10] הוועדה המליצה לתקן את הסעיף כך שיהלום את האמנה נגד עינויים ונגד יחס ועונשים אכזריים עליה חתומה ישראל. הוועדה מצאה שתיקון החוק מתבקש לאור חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ולאור חוסר הבהירות הקיימת בפסיקה. הוועדה המליצה על אימוץ הכלל ולפיו כל הודאה שהושגה בעינויים או באמצעים פסולים חמורים, אינה קבילה וזאת במנותק משאלת מהימנות ההודאה לגופה. לגבי הודאה שנגבתה באמצעים פסולים שאינם עולים כדי עינויים, הוועדה המליצה להתייחס לפסול שבגביית ההודעה באמצעות הערכת משקל הראייה, ושקילתה ככל ראיה אחרת בסופו של הליך, כחלק ממגמתו הכללית של בית המשפט והעברת כובד המשקל בדיון מקבילות הראיות אל משקלן.[11]
הוועדה המליצה על עיגון הדרישה לתוספת הראייתית במסגרת סעיף 12 לפקודת הראיות 1971, מבלי להגדיר את משקלה ודרגתה כך שאלה יהיו מסורים לבית המשפט ויוכרעו על פי נסיבות כל מקרה לגופו.[12]
המלצות נוספות
לבסוף, הוועדה אף התייחסה לדרכים האפשרויות להבטחת תקינות שלב החקירה וזאת טרם ובמהלך גביית הודאה מחשוד,[13] לרבות: זכותו של החשוד להיוועץ עם עורך דין כבר בתחילת החקירה[14]; הצורך בתיעוד החקירות תוך דגש על חשיבות ההקלטה בווידאו[15]; פיתוח תורת חקירה שיטתית לחוקרים[16] והרחבת השימוש בפוליגרף לצרכים חקירתיים.[17]
עוד המליצה הוועדה הקמת שתי מערכות בקרה לבחינת הודאת שווא: הראשונה, היא יחידה בקרה והכוונה ארצית שתהיה גוף פנימי של המשטרה שמטרתו לפקח על עבודת החוקרים ולמנוע נקיטת אמצעים פסולים, וכן לשמש בקרת איכות ופיקוח על איתור הודאות שווא. המערכת השנייה תהיה הכוונה של שופטי המעצרים ליזום שאלות לחשוד בדבר תנאי מעצרו וחקירתו, ובכך לאתר נקיטה באמצעים פסולים. הוועדה הדגישה את החשיבות בהעלאת המודעות הציבורית להודאות שווא גם בין כותלי בית המשפט ומצאה שיש מקום לשקול לזמן מומחים לבחינת מהימנות ההודאה, ככל כשעולה ספק לגבי אמיתות הגרסה שנמסרה במסגרתה.[18]
תוצאות המלצות הוועדה[עריכת קוד מקור | עריכה]
משפטים חוזרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
המלצות הוועדה לעניין תיקון והוספת העילות למשפט חוזר נתקבלו בשנת 1996 והביאו לתיקון חוק בתי המשפט.[19] מאז התיקון התקבלו 31 בקשות למשפט חוזר, עלייה ניכרת במספר הבקשות ביחס למספר הבקשות שהוגש בטרם תוקן החוק. עם זאת, כמות הבקשות שהתקבלה קטנה משמעותית ביחס למספר הבקשות למשפט חוזר המוגשות בפועל כל שנה (כ-40 בקשות בממוצע), ביחס לגודל האוכלוסייה וביחס למצב במדינות אחרות.[20]
נהוג לייחס את הכמות המצומצמת של בקשות למשפט חזור שמתקבלות, לעובדה שוועדת גולדברג בחרה למקד את המלצותיה בשינויים הדרושים בסעיף 31 לחוק בתי המשפט ולא לעסוק בשאלות פרוצדורליות, כגון האופן שבו ראוי לנהל את הליך הבדיקה של הבקשות למשפט חוזר או כלי החקירה שראוי להפקיד בידי הגוף הבודק.[20] סיבה נוספת לכמות המצומצמת של הבקשות מיוחסת לפירוש המצמצם בפסיקה של עילת הסל שנועדה להרחיב את המקרים בהם תתקבל הבקשה למשפט חוזר.[21]
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ סעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984
- ^ פרופ' מרדכי קרמניצר, גל הרניק בלום, יהודה טרגין, הצורך בהסדרה מחודשת של המשפט החוזר בישראל, מקוון: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2021, הצעה לסדר 44, עמ' 10, מסת"ב 978-965-519-372-5
- ^ נינה זלצמן, מעשה-בית-בית בהליך אזרחי, תל אביב: רמות, אוניברסיטת תל אביב, 1991, עמ' 12, מסת"ב 965-274-106-X
- ^ 1 2 ועדת גולדברג, הוועדה לעניין הרשעה על סמך הודאה בלבד ולעניין העילות למשפט חוזר דין-וחשבון, ירושלים, התשנ"ה 1994, עמ' 54-56
- ^ 1 2 רע"פ 4142/04 מילשטיין נ' התובע הצבאי הראשי ואח' פ"ד סב(1) 378, 380-381 (2006)
- ^ דליה דורנר, מלכת הראיות נ׳ טארק נוג'ידאת - על הסכנה שבהוראות שווא ועל הדרך להתמודד עמה, הפרקליט מט (7), (תשס"ז-תשס"ח), עמ' 7-21, 8-10
- ^ דליה דורנר, מלכת הראיות נ׳ טארק נוג'ידאת - על הסכנה שבהוראות שווא ועל הדרך להתמודד עמה, הפרקליט מט (7), (תשס"ז-תשס"ח), עמ' 7-21, 10-15
- ^ ועדת גולדברג, הוועדה לעניין הרשעה על סמך הודאה בלבד ולעניין העילות למשפט חוזר דין-וחשבון, ירושלים, התשנ"ה 1994, עמ' 3
- ^ 1 2 3 ועדת גולדברג, הוועדה לעניין הרשעה על סמך הודאה בלבד ולעניין העילות למשפט חוזר דין-וחשבון, ירושלים, התשנ"ה 1994, עמ' 3-5
- ^ פקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971
- ^ ועדת גולדברג, הוועדה לעניין הרשעה על סמך הודאה בלבד ולעניין העילות למשפט חוזר דין-וחשבון, ירושלים, התשנ"ה 1994, עמ' 17-19
- ^ ועדת גולדברג, הוועדה לעניין הרשעה על סמך הודאה בלבד ולעניין העילות למשפט חוזר דין-וחשבון, ירושלים, התשנ"ה 1994, עמ' 20-22
- ^ ועדת גולדברג, הוועדה לעניין הרשעה על סמך הודאה בלבד ולעניין העילות למשפט חוזר דין-וחשבון, ירושלים, התשנ"ה 1994, עמ' 23-26
- ^ ועדת גולדברג, הוועדה לעניין הרשעה על סמך הודאה בלבד ולעניין העילות למשפט חוזר דין-וחשבון, ירושלים, התשנ"ה 1994, עמ' 27-29
- ^ ועדת גולדברג, הוועדה לעניין הרשעה על סמך הודאה בלבד ולעניין העילות למשפט חוזר דין-וחשבון, ירושלים, התשנ"ה 1994, עמ' 30-35
- ^ ועדת גולדברג, הוועדה לעניין הרשעה על סמך הודאה בלבד ולעניין העילות למשפט חוזר דין-וחשבון, ירושלים, התשנ"ה 1994, עמ' 37-39
- ^ ועדת גולדברג, הוועדה לעניין הרשעה על סמך הודאה בלבד ולעניין העילות למשפט חוזר דין-וחשבון, ירושלים, התשנ"ה 1994, עמ' 40
- ^ ועדת גולדברג, הוועדה לעניין הרשעה על סמך הודאה בלבד ולעניין העילות למשפט חוזר דין-וחשבון, ירושלים, התשנ"ה 1994, עמ' 37
- ^
שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-מאמר
פרמטרי חובה [ מחבר ] חסרים , הצעת חוק בתי המשפט (תיקון מס׳ 22) (עילות למשפט חוזר), 1995 - ^ 1 2 אפרת פינק ורתם רוזנברג-רובינס, על הבעיות המוסדיות המונעות תיקון של הרשעות שווא בישראל, מעשי משפט ה, 2013, עמ' 193-194
- ^ רתם רוזנברג־רובינס, עשרים שנה לתיקון סעיף 31 לחוק בתי המשפט: המשפט החוזר בישראל על פרשת דרכים, 2017