ההסכמה הלבבית

ההסכמה הלבבית (בצרפתית: Entente Cordiale) הוא הכינוי להסכם שנחתם בלונדון בין צרפת לבריטניה ב-8 באפריל 1904. ההסכם עצמו דן בפתרון סכסוכים בין שתי המדינות בנוגע למספר מושבות קולוניאליות באפריקה, באסיה, ובאמריקה. אולם חשיבותה של "ההסכמה הלבבית" התבטאה בהתקרבות בין שתי המדינות, ושיפור ניכר ביחסים ביניהן, אחרי מאות שנים של איבה.^[1]^[2] התקרבות זו והתגברות האיום הגרמני הובילה לשיתוף פעולה ביניהן נגד גרמניה, שהגיע לשיא במלחמת העולם הראשונה.

הדוחף העיקרי להסכם היה תאופיל דֵלְקַסֵה, שמונה לשר החוץ של צרפת ביוני 1898. עד מהרה נאלץ להתמודד עם "תקרית פשודה" בה היה מאבק בין הקולוניאליזם הצרפתי והבריטי על השליטה בסודאן, ויצירת רצף קולוניאלי באפריקה. דלקסה הוביל בצרפת את הקו שקרא לנסיגה ולוויתור לבריטים. סיבה אחת לעמדתו זו הייתה הכרתו בעליונות הצי הבריטי. אולם סיבה נוספת הייתה רצונו, דווקא בנקודת שפל זו ביחסים בין המדינות, לחזק בעתיד את הקשרים עם בריטניה כמשקל נגד לאיום הגרמני. קו זה אכן הכריע את הכף והביא לסיום העימות ללא שימוש בכוח.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניצחונה היקר של בריטניה במלחמת הבורים השנייה (1899–1902) שכנע את ההנהגה הבריטית כי אין ביכולתם לשמר את האימפריה שלהם ללא בעלות ברית. הייתה זו חריגה ממדיניות הבדידות המזהירה שאפיינה את מדיניות החוץ הבריטית במחצית השנייה של המאה ה-19. לכן, ב-1902 חתמה בריטניה על הסכם הגנה עם יפן. בין השנים 1898–1902 ניסה הקבינט הבריטי, ובייחוד שר המושבות ג'וזף צ'מברלין, לקדם ברית עם האימפריה הגרמנית. אולם הגרמנים רצו שבריטניה תצטרף לברית שלה עם הקיסרות האוסטרו-הונגרית ואיטליה (הברית המשולשת), דבר שבריטניה לא רצתה להסכים לו בשל רצונה להימנע ממעורבות עמוקה באירופה. עם נפילת רעיון הברית הבריטית-גרמנית, ורצונם של הצרפתים להגיע להסכם, פנו המדינאים הבריטים למשא ומתן רציני עם צרפת על נקודות המחלוקת הקולוניאליות.

במהלך מגעים אלו, במאי 1903 ערך המלך אדוארד השביעי ביקור ממלכתי בצרפת. בתחילה הוא התקבל בקרירות על ידי הציבור, וכאשר הוא והנשיא אמיל לובה נסעו בשדרות האליזה, נשמעו קריאות "יחי הבורים" בקהל. אולם עד מהרה כבש אדוארד את לב הפריזאים, בין השאר בעזרת הצרפתית המעולה שבפיו. הוא יצא מגדרו על מנת להראות את ידידותו לצרפתים. עם תום הביקור, ב-4 במאי, כבר זכתה שיירתו לתרועות הקהל. שינוי זה בדעת הקהל הצרפתית הזריק מרץ חדש במגעים בין המדינות.

ביוני הגיע הנשיא לובה, מלווה בשר החוץ דלקסה, לביקור גומלין בבריטניה. שני ביקורים אלה הכשירו את דעת הקהל לקראת הברית בין המדינות. במקביל ניהלו שרי החוץ, דלקסה והלורד לנדסדון, משא ומתן על ההסכם, שנחתם בלונדון על ידי שר החוץ הבריטי הלורד לנדסדון, והשגריר הצרפתי בבריטניה ויד ימינו של דלקסה, פול קמבון (Paul Cambon).

אף על פי שההסכם יישב רק סכסוכים קולוניאליים, הוא פתח את הדלת בפני יצירת ברית בין שתי המדינות, ברית שעיצבה את פני מערך הכוחות באירופה עצמה. ב-1907 חתמה בריטניה על הסכמה עם רוסיה, בנוגע לתחומי השליטה בפרס ובאפגניסטן. רוסיה הייתה בעלת בריתה של צרפת עוד מ-1892, וכך נוצרה "ההסכמה המשולשת", כמשקל נגד לברית המשולשת של גרמניה, אוסטרו-הונגריה ואיטליה. החלוקה בין שתי בריתות אלו היוותה את הבסיס למערך הכוחות במלחמת העולם הראשונה.

מטבע בריטי חגיגי לציון 100 שנה לחתימה על ההסכם

ב-2004 ציינו בריטניה וצרפת מלאת 100 שנה לחתימה על ההסכם. בין האירועים היו ביקורים של מלכת בריטניה בצרפת ושל נשיא צרפת בבריטניה, והשתתפות של הצבא הבריטי במצעד יום הבסטיליה בפריז.

עיקרי ההסכם[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנטנט הורכב משלושה מסמכים:

המסמך הראשון והחשוב ביותר היה ההצהרה המכבדת את האינטרסים של שתי המדינות במצרים ובמרוקו. בתמורה לכך שהצרפתים הבטיחו לא "להפריע" לפעולות הבריטיות במצרים, הבריטים הבטיחו לאפשר לצרפתים "לשמור על הסדר ולהעניק סיוע" לפעולות הצרפתיות במרוקו (עם זאת על הצרפתים נאסר להקים ביצורים על חופי מרוקו). חופש התנועה הצרפתי בתעלת סואץ הובטח, סעיף נוסף הכניס את אמנת קונסטנטינופול לתוקף.
המסמך השני עסק בניופאונדלנד ובחלקים ממערב ומרכז אפריקה. הצרפתים ויתרו על זכויותיהם (הנובעות מהסכם אוטרכט) על החוף המערבי של ניופאונדלנד, אם כי ניתנה להם הזכות לשמור על זכות הדייג באזור. בתמורה, הבריטים העניקו לצרפתים את העיירה יארבוטנדה (ליד הגבול המודרני בין סנגל לגמביה) ואת האיי דה לוס (חלק מגיניאה המודרנית). הוראה נוספת עסקה בגבול בין הרכוש הצרפתי והבריטי ממזרח לנהר הניז'ר.
המסמך האחרון התייחסה לסיאם, מדגסקר וההברידים החדשים (ונואטו), הבריטים הכירו בתחום השפעה צרפתי מוצע ממזרח לאגן נהר צ'או פראיה שבתאילנד; בתורם, הצרפתים הכירו בהשפעה בריטית מוצעת על השטח שממערב לאגן הנהא. שני הצדדים ויתרו בסופו של דבר על כל רעיון של סיפוח שטח תאילנדי כלשהו. הבריטים משכו את התנגדותם שהצרפתים יפעילו מכס במדגסקר.