הדר גד

הדר גד
לידה	1960 (בת 64 בערך); עין חרוד, ישראל
מקום לימודים	אקדמיה גראנד שומיאר; מכון אבני ;
תחום יצירה	ציור
פרסים והוקרה	פרס עידוד היצירה לאמנות פלסטית (2016)
	www.hadargad.com

הדר גד (נולדה ב-1960) היא ציירת ישראלית. ^[1]

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדר גד נולדה בקיבוץ עין חרוד מאוחד. גדלה בבאר שבע ובקיבוץ כרמיה.

בשנים 1981–1983 למדה באקדמי דה לה גראנד שומייר (אנ') בפריז. בשנים 1983–1987 במכון אבני בתל אביב, שבו התמחתה בטכניקות ההדפס האמנותי, בעיקר בתחריט. בשנים 1984, 1985, ו-1986 קיבלה מלגות לימודים מטעם משרד החינוך. ^[1] לאחר לימודיה שימשה כאסיסטנטית בסדנה להדפס בבית האמנים בתל אביב. לאורך השנים לימדה קורסים בציור ורישום בין היתר במרכז מאירהוף לחינוך לאמנות,^[1] ומדריכה סיורי גלריות ומוזיאונים.

בשנת 2016 זכתה בפרס עידוד היצירה לאמנות פלסטית מטעם משרד התרבות והספורט.^[2]

היא אוצרת אמנות במוסף הספרות והאמנות של הספרייה הלאומית "המוסך".^[3] משמשת ראש החוג לאמנות במרכז האמנות בקמפוס היהודי-ערבי גבעת חביבה.

ציורי התפנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציורי התפנים של הדר גד התמקדו בחפצים היומיומיים ביותר – מברשות שניים בכוס זכוכית, תחתונים זרוקים, מאפרה, צלוחית עם תיונים משומשים, כלים מלוכלכים בכיור. החפצים הפכו בציורים לאתרים של זיכרונות, כאבים ושמחות פרטיים המכילים בקרבם את חוויותיהם של אנשים באשר הם. כך גם בסדרת ציורים אחרת שלה שעסקה בחפצים טריוויאליים לכאורה אך סמליים, כמו מלחיית מלח-ים שעליה כתוב היה "מלח הארץ", מגש כסף מזרח-אירופי ועליו שטרות ומטבעות, קרטון חלב וצנצנת דבש מפרדס חנה המונחים על מפת ישראל קטנה, מנות גפילטע פיש הנתונות בצלחות חרסינה, קומפוזיציות של ביצים ופיסת בד לבנה בעלת אמרה של שני פסים כחולים דקים, ואובייקטים: מעין כדורים העשויים מחיילי פלסטיק, טמפונים ואף תפילין הצבועים כולם בוורוד מתקתק.

האוצרת אירנה גורדון מתארת את העבודות כאירוניות וליריות בו בזמן, עבודות שיצרו דיוקן ל"ישראליות" דרך "אני" מדויק ושנון.^[4] ב"רודיאו דרייב - המרכז לבריאות האישה" בבוורלי הילס, קליפורניה, הציגה תערוכה מקיפה של ציורי פנים הבית שציירה במשך ארבע שנים בביתה, תוך שהיא מתבוננת בארונות הבית הפתוחים, בתכולת המקרר ובכלים הנערמים בכיור, מציירת אותם בדקדקנות, עד הפרט האחרון.

הציור בבתי העלמין[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך כתשע שנים נוסעת הדר גד לבתי העלמין בעמק יזרעאל, בית העלמין של קיבוץ עין חרוד מאוחד ובית העלמין של חלוצי העמק שלמרגלות הגלבוע. מתבוננת בנוף ומציירת את העצים, האבנים, והאור. "זו מעין סגירת מעגל עבורי, נולדתי בעין חרוד ולמרות שהורי עזבו את הקיבוץ כשהייתי בת חצי שנה, נשארתי קשורה למקום, מאז ילדותי ביקרתי הרבה ותמיד הרגשתי חלק מהנוף וממיתוס המקום. נוף בתי הקברות האפופים באתוס של העמק ורוויים בעלילות וגיבורים של הישוב הישן, ביניהם גם קברי הסבים שלי שהיו ממקימי הקיבוץ - אריה גד ואסתר בודקו, אחותו של האמן יוסף בודקו " אומרת גד. "נוף זה הוא מהבודדים שלא עברו שינוי מהותי מאז היותי ילדה. זהו ערש המיתולוגיה עליה גדלתי.

תהליך הציור נעשה ברובו בבית הקברות, אינני משתמשת בצילומים בעבודתי, אני משתדלת להתבונן ולרשום שם כדי לנסות לשמר את התחושה שבמקום המיוחד. כך אני מקווה שההתרגשות שבי, כשאני שם, עוברת אל העבודות". את הציורים הראשונים של בתי העלמין הציגה גד בבית יד לבנים שבבית ציזלינג, בעין חרוד מאוחד וכך מעניקה להם משמעות האוצרת ענת ציזלינג: "ועדיין עומדת בעינה השאלה על האוניברסליות של הרגשות האלה. מה מחבר את האדם, שאינו חי במקום, אל פינה זו? ומדוע יבחר אדם לצייר דווקא אותה, להגיע אליה מרחוק, להתבודד ולהתמודד בה עם מהותו? לנו, אנשי עין-חרוד, המארג הזה של חיים ומוות הוא טבעי ומושרש. במסע הלוויה נראה תמיד גם את הצעירים שותפים ולוקחים חלק. גם באזכרות נמצא לעיתים אנשים צעירים יותר, וכמובן, הם שותפים לטקסי האבלות בימי זיכרון. הריטואל הטקסי מחלחל ונספג בנפשם, במקומות שאולי לא יצליחו להגדירם במילים, אבל הוא מאפשר לזהות בכולנו את אחד משיאי הרגעים של חברות, הזדהות וכבוד למקום ולתושביו.."^[5] בשנת 2009 הציגה במשכן לאמנות בעין חרוד את "גוש, חלקה, שורה", תערוכה גדולה של ציורים אלה שציירה במשך שלוש שנים. גליה בר אור כתבה בקטלוג התערוכה: "...מרחב שנפרק ונבנה, בין נוף למתחם בנוי המעצב זיכרון, בין תשוקות וחלום של מי שחי כאן, להדי מחלוקות, פנטזיות ועקבות זהויות, דימוי ותחושה שממשיכים להפעים ולטרוד כאן ועכשיו. וככל שנפרקת תחושת הממש, הגופנית, התלת-ממדית של הציור הריאליסטי, ככל שמצטמצמת הפלטה של הצבעים ומשוטח המרחב, כך עולה ומחלחלת החושניות של הציור שמצליח ללכוד הוויה דקה, נדמה בלתי נתפסת, של מרחב בין מרחבים"^[6]

גם אחרי שהוצגה התערוכה ממשיכה גד לבוא פעם בשבוע לבתי הקברות בעמק חרוד, לשבת שם ולצייר את נוף המקום, כשהיא ממשיכה ומשלימה אותם בסטודיו. ציורים קטנים מסדרת ציורי בית העלמין בעין חרוד הציגה גד בגלריה העירונית בברייסך, פרייבורג, גרמניה. במשך השנים הציור הריאליסטי עבר שינוי, המרחב התפרק ונבנה, תלת הממדיות של הציור הריאליסטי הלכה והצטמצמה, כמו גם פלטת הצבעים.

מוקי צור מתאר את ציורי בתי הקברות: בציוריה יש ביטוי לניחומים שבצל העצים, הדממה וההתבוננות. היא נעה מציורי נוף מדויקים של העצים העבותים עד להעלאת פרטי פרטים ההופכים את הנוף לטקסטורה מורכבת. ציוריה חושפים את שירת הפרטים הארוגים זה בזה בקומפוזיציה מיוחדת. הלב מכוון למקום האמור לדבר בפרטיו. הצבעים שבהם מגולמות צמרות העצים ושירת העשבים מסביב נעשים אט אט לנוף צהוב השר את הפרטים בטקסט מורכב וכמעט מופשט של תנועות יסוד, של חללים המצטרפים לסבך המצביע על האדמה כמקור חיים. העלה שאיבד את חיבורו לעץ נושר ומרפד את האדמה. השורשים הבולטים, ולעיתים גם גזעים גדועים, מצטרפים אל אריג של זמן הפועם במקצב שונה. גד ממשיכה לצייר בבתי העלמין בעמק יזרעאל.

ארבעה נכנסו לפרדס[עריכת קוד מקור | עריכה]

האוצר יניב שפירא מתאר את ציורי הפרדסים של הדר גד: זהו הפרדס הנטוע בזיכרונותיה מביקוריה כילדה בעין חרוד ואלו הן חלקות הפרדס הנעלמות מאופק באזור פרדס חנה. שש שנים מציירת גד בבית הקברות הראשון של עין חרוד, הממוקם ביישוב גדעונה שלמרגלות הגלבוע, ובבית הקברות של קיבוץ עין חרוד מאוחד. בה בעת היא מתארת את מראות העמק כפי שהם נפרשים מגבעת קומי שבשיפוליה ממוקם הקיבוץ. ככל שמתבוננים במכלול ציוריה של גד ניכר שהם אינם נדלים לגביה רק כשלעצמם. מהדהדים בהם גם המפעל החלוצי שחוללו חלוצי ההתיישבות השיתופית בעמק והזיכרון ההיסטורי המשותף שנישא איתם ל"ארץ חמדת אבות", בין שהודו בכך ובין שהתנכרו לו. על רקעם של אלה עולים מהם דווקא תחושות של שורשים גדועים, מורשת נעלמת, סיפורים שלא סופרו. ציורי הפרדסים הוצגו בגלריה רוטשילד בתערוכה "לא אותו דבר".^[7]

אדום[עריכת קוד מקור | עריכה]

על תערוכת היחיד "אדום" שהציגה בגלריה רוטשילד לאמנות ב-2017, כותבת האוצרת סמדר שפי: גד חושפת אור בסכין החיתוך, מבהירה חלקים בציור, עוקבת-לא עוקבת אחר הרישום, והיא כמפסלת פני שטח מחוספסים, חומריים שיוצרים תחושה של בעירה פנימית. העבודות יוקדות, לא שקטות, משתנות.

האיכות הלוהבת, הטמפרטורה הגבוהה של הצבע פועלת כישות כמעט נפרדת מהדימויים. אלו, אוצרי סוד, נדמים כפסטורליים, אך הופכים טורדים: לפני בתים עם גגות רעפים עומדת גדר קוצנית, בינות עצים מתגלים כפרים. ככל שמאריכים בהתבוננות האיכות הרומנטית המסוימת שיש לציורים מתמוססת והדחיפות והעוצמה, הכאב והבוהק של התבוננות במה שמתחת לפני השטח, כמו געש שרק בקושי נותר מרוסן, מתפרץ לפני הצופים ביופי נורא.^[8]

תערוכות יחיד נבחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

1990 - גלריה ויטל - תל אביב.
1991 - "ברושים". משכן לאמנות עין חרוד. אוצרת ד"ר גליה בר אור.^[9]
2001 - גלריה אופאל - תל אביב. (קטלוג)
2004 - גלריה אייקי'ס - תל אביב. (קטלוג)
2005 - Galerie municipal,Grasse-Cote d'Azur - France
2007 - Rodeo Drive, Beverly Hills,CA. U.S.A.
2008 - "פרקי יומן". גלריה מגדל שלום – תל אביב. אוצר דוד שריר. (קטלוג)
2009 - "גוש l חלקהl שורה". משכן לאמנות בעין-חרוד. אוצרת ד"ר גליה בר אור. (קטלוג)^[10]
2010 - "בפורמט קטן". גלריה עירונית ברייסך, פרייבורג, גרמניה.
2011 - "לא אותו דבר". גלריה רוטשילד אמנות – תל אביב.^[11]
2012 - "ארבעה נכנסו לפרדס". גלריה רוטשילד אמנות – תל אביב.^[12]
2013 - "חלקת הילדים", הגלריה בגבעת חיים איחוד, אוצרת ורד נחמני.
2013 - "שנתיים". גלריה דוויק משכנות שאננים – ירושלים.
2014 - ART Karlsruhe, Karlsruhe, Germany. (קטלוג)
2017 - "אדום", גלריה רוטשילד אמנות תל אביב. אוצרת ד"ר סמדר שפי.^[13]
2019 - "חזית דרומית", פרויקט מיוחד לתערוכה "14 כיוונים לרוח: דיוקן המשכן", משכן לאמנות בעין-חרוד. אוצר יניב שפירא. (התערוכה מלווה בספר)
2019 - "והבד לבן גם מבפנים", גלריית מרכז האמנות במעלות, אוצרת נעמה חייקין. (קטלוג)
2021 - פרויקט מיוחד לתערוכה "Afterlives", המוזיאון היהודי של ניו יורק. אוצרים דרסי אלכסנדר וסם סחרוף. (התערוכה מלווה בספר)^[14]
2021 - "געגוע שאין לו מפתן", מוזיאון בר-דוד, ברעם. אוצר אבי איפרגן.^[15]
2022 - "נורא, יפה", גלריה רוטשילד אמנות תל אביב. אוצרת ד"ר סמדר שפי.

תערוכות קבוצתיות נבחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

1990-92 - תערוכות הדפס בינלאומיות - ברצלונה/ ספרד. (קטלוג)
1991 - תערוכת הדפס בינלאומית – קרקוב/ פולין. (קטלוג)
1992 - תערוכת הדפס בינלאומית - קטוביץ/ פולין. (קטלוג)
2000 - "שלום", הגלריה בגבעת חביבה. (קטלוג)
2010 - "מושאי תשוקה" – גלריה שטרן ת"א, אוצרת: דבי לוזיה. (קטלוג)
2011 - רישומים – גלריה רוטשילד אמנות, ת"א.
2011 - "Petite" – גלריה שטרן, ת"א.
2011 - "מקום שאול" –גלריה צדיק, יפו.
2012 - "בזעיר אנפין" – גלריה צדיק, יפו. אוצרת: חנה קומן. (קטלוג)
2012 - "על הקו" – גלריה שטרן, ת"א.
2012 - "שיחות" - גלריה דוויק, משכנות שאננים, ירושלים. אוצרת: אירנה גורדון.
2012 - "נופים הם לפעמים" – גלריה שטרן, ת"א.
2013 - "נופי כיס" – גלריה P8, תל אביב. אוצר: רון ברטוש.
2014 - "כסף" - גלריה צדיק, יפו, אוצרת: חנה קומן. (קטלוג)
2015 - סלון הקוביה, גלריה הקוביה, ירושלים.
2015 - "על הפנים", גלריה צדיק יפו, אוצרת: חנה קומן. (קטלוג)
2015 - "100 מטר מעל פני הים", פרויקט אמנות - מזא"ה 3 ת"א, אוצרת ד"ר סמדר שפי. (קטלוג)
2015 - "יער ישראלי !? בין זיכרון לאסקפיזם"- הסדנה לאמנות יבנה. אוצרת בת שבע גרנית. (קטלוג)
2016 - "ציור פעילים 2016", מוזיאון הנגב באר שבע, אוצר: דוד וקשטיין.
2016 - "רוח המקום", גלריה רוטשילד אמנות, תל אביב, אוצרת: ד"ר סמדר שפי.
2017 - "אנו מכריזים בזאת", תערוכת זוכי פרסי משרד התרבות, מוזיאון בת ים לאמנות. אוצר: ד"ר יהושע סימון. (קטלוג)^[16]
2017 - "תכף אשוב", גלריה צדיק יפו. (קטלוג)
2017 - סלון הקוביה, גלריה הקוביה, ירושלים.
2018 - "מאוצרות המשכן", המשכן לאמנות בעין חרוד, אוצר: יניב שפירא.
2018 - "עמק תפארת", הגלריה בית חנקין, כפר יהושע. אוצרות נטע הבר ואורנה אתקין. (קטלוג)
2018 - "אגדה מקומית", הגלריה העירונית עפולה, אוצר עוז זלוף.
2018 - "מ. ציירות נוף", בית האמנים, תל אביב. אוצרות: רותי חינסקי ורות מרקוס. (קטלוג)
2018 - "גדיש", הגלריה בית חנקין, כפר יהושע. אוצרות: עידית לבבי גבאי ונטע הבר.
2019 - "רקפות – צומח, מקום, משל", בית טיכו, מוזיאון ישראל ירושלים. אוצרת: תמר מנור פרידמן. (קטלוג)
2021 - "המוסד", המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן, אוצרת: סבטלנה ריינגולד.