הגנה על זכויות האדם
הגנה על זכויות האדם: במכתב לכבוד אדמונד ברק; מתרחש על ידי מחשבות על המהפכה הצרפתית, הוא ספר פוליטי פמיניסטי רפובליקני מאת מרי וולסטונקראפט שיצא לאור בשנת 1790.
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | מרי וולסטונקראפט |
| שפת המקור | אנגלית |
| הוצאה | |
| מקום הוצאה | אנגליה |
| תאריך הוצאה |
1790  |
| קישורים חיצוניים | |
| ויקיטקסט | A Vindication of the Rights of Men |
  | |
ספרה של וולסטונקראפט נכתב כתגובה לספר 'מחשבות על המהפכה בצרפת' פרי עטו של אדמונד ברק, שיצא לאור מוקדם יותר באותה שנה. בספר זה הגן ברק על המונרכיה החוקתית, על האצולה ועל הכנסייה של אנגליה. וולסטונקראפט קראה תיגר בספרה על האריסטוקרטיה ותמכה בערכי הרפובליקה. תגובתה הייתה מהניצנים הראשונים של המאבק, שנודע מאוחר יותר כ"מחלוקת המהפכה". הספר 'זכויות האדם' שכתב תומאס פיין (1792), הפך לקריאת הקרב של המהפכנים והרדיקלים.
וולסטונקראפט ביקרה בספרה לא רק את המלוכה ואת הזכות להורשת הכתר, אלא גם את השפה שבה נקט ברק כדי להגן עליהם ולרומם אותם. באחד הקטעים המפורסמים מתוך ספרו, קונן ברק על עלבונה של מארי אנטואנט: "חשבתי כי עשרת אלפים חרבות קפצו מנדניהן כדי לנקום אפילו במבט שאיים עליה בעלבון, אבל עידן האבירות נעלם". רוב מתנגדיו של ברק הביעו מורת רוח באשר לרחמים התיאטרליים שהפגין ברק כלפי המלכה הצרפתית, וסברו כי רחמים אלה משקפים עמדות המנצלות את העם.
וולסטונקראפט תקפה את ספרו של ברק, 'חקירה פילוסופית של מקור הרעיונות שלנו לנשגב וליפה' (1756) (אנ'), את השפה המגדרית שבה נקט ברק, את הרטוריקה שלו ואת טיעוניו. היא הגדירה מחדש את המונחים "יפה" ו"נשגב", שאותם פירשה באופן שונה מזו של ברק. ברק קשר את היפה עם חולשה ונשיות והנשגבות עם כוח וגבריות. וולסטונקראפט השתמשה בהגדרותיו כנגדו, בטענה כי דמויותיו הפכו את קוראיו לנשים חלשות המושפעות מהצגתן של דמויות תיאטרליות. כמו כן תקפה וולסטונקראפט את התאוריה של ברק שסבר כי החברה אינה שוויונית, כיוון שהיא מתבססת על הפסיביות המאפיינת את הנשים.
וולסטונקראפט כתבה בספרה כי על הנשים להיות זכאיות לכל אותן זכויות שהפילוסופים הליברליים של אותה תקופה טענו כי הן הזכויות הטבעיות של כלל בני האדם. היא ראתה באי החלתן של זכויות אלה על נשים אפליה בוטה ומתמשכת הסותרת את עקרונות הצדק הבסיסיים. וולסטונקראפט טענה שהגורם למעמדן הנחות של נשים הוא מחסור בחינוך ובהקניית "תבונה" ורציונליות, וכי הענקת חינוך והשכלה הולמים לנשים היא המפתח לפתרון אפלייתן ודיכוין, וכי אין כל הבדל מולד ביכולת השכלית בין נשים לגברים, כפי שאין הבדל מולד בין בני גזעים שונים ובני מעמדות שונים. ההבדלים בין נשים וגברים, כך סברה, מקורם בחינוך שונה וביחס שונה, שהחברה ומערכת המשפט מעניקות לגברים ולנשים החל מילדותם. לפי השקפתה, על המדינה לחוקק חוקים שוויוניים כדי לבטל מסורות בחוק ובחינוך המגבילות נשים ומנציחות את נחיתותן וכי נשים משכילות ועצמאיות מבחינה כלכלית, תקדמנה לא רק את עצמן, אלא גם את המין האנושי כולו.
באמצעות טיעוניה בעד ערכי הרפובליקה, עוררה וולסטונקראפט את האתוס של המעמד הבינוני שהיה מנוגד לפי השקפתה לקוד הנימוסים החבול של האצולה. בהשראת הוגים משכילים, האמינה בקדמה ולעגה לברק שהסתמך לדעתה על מסורת ועל מנהגים מיושנים. היא טענה לרציונליות וציינה כי השקפת עולמו של ברק תוביל להנצחת העבדות, כחלק ממסורת אבות.
הספר 'הגנה על זכויות האדם' היה עבודתה הפוליטית והפמיניסטית הראשונה של וולסטונקראפט. בעוד שרוב הסוקרים המוקדמים של הספר, כמו גם רוב הביוגרפים המוקדמים של וולסטונקראפט, מתחו ביקורת על הרגשנות של היצירה, והעמידו אותה לצד יצירת המופת של הלוגיקה של בורק, נערכה לאחרונה הערכה מחדש של הטקסט שלה. מאז שנות ה-70 של המאה ה-20, מבקרים שהתבוננו מקרוב הן בעבודותיה והן בעבודותיה של בורק, הגיעו למסקנה שהם חולקים קווי דמיון רטוריים רבים, וכי אין לתמוך בבינאריות של זכר/היגיון ונשי/רגש. כיום, רוב חוקרי וולסטונקראפט רואים ביצירה זו שהקצינה את וולסטונקראפט והכווינה את כתביה העתידיים, במיוחד את "הגנה על זכויות האישה". רק לאחר מחצית הדרך של "הגנה על זכויות האדם" היא מתחילה בנתיתו של האסתטיקה המגדרית של ברק; פרופ' קלאודיה ג'ונסון (אנ') כתבה כי, "נראה שבמעשה כתיבת החלקים המאוחרים יותר של 'זכויות האדם' היא גילתה את הנושא שיעסיק אותה לכל אורך הקריירה שלה"[1]
שנתיים לאחר מכן, כאשר וולסטונקראפט פרסמה את ספרה פורץ הדרך הגנה על זכויות האישה, היא הרחיבה רבים מהטיעונים שהחלה ב'הגנה על זכויות האדם'. אם יש לשפוט את כל האנשים לפי זכויותיהם, כתבה, נשים צריכות להיכלל בקבוצה זו. בשני הטקסטים מדגישה וולסטונקראפט כי מעלתה של האומה הבריטית תלויה בסגולה של אנשיה. במידה רבה היא ממוטטת את ההבחנה בין פרטי לציבורי ודורשת להציע לכל האזרחים המשכילים את ההזדמנות להשתתף במרחב הציבורי.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Johnson, Claudia L. Equivocal Beings: Politics, Gender, and Sentimentality in the 1790s. Chicago: University of Chicago Press, 1995. ISBN 0-226-40184-7.