הבלט האנגלי הלאומי

**הבלט האנגלי הלאומי**
נתונים כלליים
תקופת הפעילות	1950–הווה (כ־74 שנים)
הכנסות	19,059,000 לירה שטרלינג (נכון ל־2018)
עובדים	215 (נכון ל־2018)
	www.ballet.org.uk

הבלט האנגלי הלאומי היא להקת בלט קלאסי, שהקימו אליסיה מרקובה ואנטון דולין בשם לונדון פסטיבל בלט בלונדון, אנגליה. יחד עם הבלט המלכותי, הבלט המלכותי של ברמינגהם, נורת'רן בלט והבלט הסקוטי, זו אחת מחמש הלהקות החשובות בבריטניה הגדולה. הבלט הלאומי האנגלי היא אחת הלהקות המסיירות הראשונות במעלה באירופה, המופיעה בתיאטראות ברחבי הממלכה המאוחדת, יוצאת לסיורי הופעות בינלאומיים ומשתתפפת באירועים מיוחדים. הלהקה מעסיקה כ-67 רקדנים ותזמורת סימפונית, (הפילהרמונית של הבלט הלאומי האנגלי). ב-1984 התמנה פיטר שאופוס למנהל הלהקה, שינה את שמה לבלט הלאומי האנגלי וייסד את בית הספר של הבלט הלאומי האנגלי, שהוא בית הספר הרשמי של הלהקה, אך פועל כישות נפרדת. ללהקה יש עונות סדירות בקוליסיאום של לונדון ונודעת בהופעות בבימוי מיוחד ברויאל אלברט הול. ב-2014 נעשתה "הבלט הלאומי האנגלי" ללהקה נלווית של סדלר'ס וולס.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"הבלט האנגלי הלאומי" נוסד בשנת 1950 כהופעות גאלה של בלט עם זוג הרקדנים הבריטי, אליסיה מרקובה ואנטון דולין.^[1] בהמשך אימצה הלהקה את השם "פסטיבל בלט", ואחר "לונדון פסטיבל בלט", וביוני 1989, "הבלט האנגלי".^[2]

מרקובה ודולין היו כוכבים מן השורה הראשונה בבלט רוס, אחת מלהקות הבלט בעלות ההשפעה הרבה ביותר במאה ה-20. לאחר מות מנהלה, סרגיי דיאגילב ב-1929, התפזרה הלהקה וב-1931 ייסדה אחת מן הרקדניות שלה, נינט דה ולואה, את להקת ויק-ולס בלט בלונדון, עם מרקובה ודולין כרקדנים ראשיים; ב-1933 הייתה מרקובה לפרימה בלרינה. מרקובה ודולין עזבו את בלט ויק-ולס ב-1935 לצאת לסיורי הופעות כהלהקת מרקובה-דולין ובעקבות הצלחת הופעותיהם, החליטו להקים להקה משלהם שמטרתה אחת - לצאת למסעות הופעות הן בבריטניה והן בארצות העולם, ולהביא את הבלט לקהלים, שלא נחשפו לצורת אמנות זו.

"לונדון פסטיבל בלט" נוסד ב-1950 בתמיכה כספית של האמרגן הפולני יוליאן בראונשווג. ההשראה לשם באה מן "הפסטיבל של בריטניה", שהיה חשוב ומכובד באותם ימים. בהמשך, מכל מקום, נקראה הלהקה בשמה הנוכחי, "הבלט האנגלי הלאומי". דולין היה המנהל האמנותי הראשון של הלהקה ומיצב אותה כחהקה מסיירת, הן בבריטניה והן בעולם. מסעה הראשון אל מעבר לים היה ב-1951. דולין גם שילב בשנים הראשונות כמה וכמה תוכניות חינוכיות, שתכליתן להנגיש בלט לקהל צופים חדש. דולין המשיך בתפקידו כמנהל אמנותי עד 1962, אז החליף אותו ג'ון גילפין, שהיה גם רקדן ראשי עם הלהקה מ-1950 עד 1960 ומ-1962 עד 1971. הלהקה גדלה והתעצמה במעמדה, יצאה למסעות רחבי-היקף, הן בבריטניה והן בעולם והציגה דור חדש של רקדנים - וכל אותו זמן, עמדה בסכנה של פשיטת רגל. בראונשווג עזב ב-1965 ודונלד אלברי תפס את מקומו עד 1968 ואיזן את התקציב בתוכנית הופעות בטוחה יותר. רקדנית הבלט המלכותי לשעבר בריל גריי ניהלה את הלהקה (עכשיו בשם "לונדון פסטיבל בלט") מ-1968 עד 1979. בתקופת כהונתה עלתה הרמה הטכנית, התרחבו מסעות ההופעות והוזמנו כוכבים אורחים מפורסמים וכוריאוגרפים ידועי-שם, בהם לאוניד מאסין ורודולף נורייב, שבחר בבלרינה אווה אבדוקימובה לתפקיד "הנסיכה אורורה" הראשונה בהפקת היפהפייה הנרדמת שלו ב-1975. ב-1979 התמנה ג'ון פילד למנהל הלהקה עד 1984.

ב-1984 התמנה למנהל הלהקה פיטר שאופוס, שזכה בפרס אוליבייה ובפרס איבנינג סטנדרד, הן כרקדן והן על הפקת "הסילפידה" ללהקה. לאחר כניסתו לתפקיד, יצק חיים חדשים בחהקת הבלט; הוא הצליח לשנות את השם ל"בלט האנגלי הלאומי", ייסד את בית הספר, הזמין את הנסיכה דיאנה לתת את חסותה ללהקה והציג בלטים רבים מאת כוריאוגרפים חשובים, מהם לראשונה עם הלהקה, כגון פרדריק אשטון, קנת מקמילן, כריסטופר ברוס, מייקל קלארק, ג'ון נימאייר, ז'ורז' בלנשין, אלווין איילי, רולאן פטי, מוריס בז'אר וג'ון קראנקו. רבים רואים בתקופה זו את תור הזהב, שבו הגיעה הלהקה לרמה חדשה וגבוהה יותר.

בין 1990 ל-2006 כיהנו כמנהלי הלהקה איוואן נאגי (עד 1993), דרק דן (עד 2001) ומאץ סקוג (עד 2006), אז נכנס תפקיד ויין אגלינג, לשעבר ראש הבלט הלאומי ההולנדי. באפריל 2012, לאחר הודעתו הפתאומית של אגלינג על פרישתו בפברואר, יצאה הודעה על מינויה של תמרה רוחו, רקדנית ראשית בבלט המלכותי, לתפקיד מנהלת הלהקה החל בסוף העונה, באוגוסט 2012.^[3]