הבחירות הכלליות בקנדה נערכו ב-28 ביוני2004. ממשלתו הליברלית של ראש הממשלהפול מרטין איבדה את הרוב שלה בבית הנבחרים אך המשיכה לתפקד לאחר הבחירות בתור ממשלת מיעוט. אלו היו הבחירות הראשונות שבהן התמודדה המפלגה השמרנית שאוחדו במסגרתו שתי מפלגות מרכז-ימין. המפלגה השמרנית הונהגה על ידי סטיבן הרפר. אחוז ההצבעה עמד על כ-60.9%, כשלושה אחוזים פחות מהבחירות ב-2000. אחוז זה היה הנמוך ביותר בתולדות קנדה עד אז.
המושלת הכללית, אדריאן קלרקסון, הכריזה על פיזור בית הנבחרים ב-23 במאי 2004, וזאת ביוזמתו של מרטין. בכך הוקדמו הבחירות בשנה וחצי.
הבחירות סבבו סביב מספר נושאים מרכזיים:
חשדות לשחיתות במפלגה הליברלית
הקיצוצים וביקורות על יעילותה של מערכת הבריאות הציבורית
מיסוי – השמרנים תמכו נחרצות בהורדת מיסים ובהקלת רגולציות בעסקים. הליברלים, המפלגה הקומוניסטית וה-NDP התנגדו להפחתת מיסים משמעותית ותמכו במימון השירותים החברתיים.
רפורמה פרלמנטרית: השמרנים האשימו את הליברלים בהנצחת "פרקטיקות לא דמוקרטיות" בפרלמנט, על ידי הגבלת סמכויות חברי הפרלמנט. השמרנים תמכו בהפיכתו של הסנאט לנבחר על ידי הציבור (במקום מינוי חבריו על ידי המושל הכללי). ה-NDP תמך בביטול הסנאט.
רפורמה בבחירות: השמרנים הבטיחו תאריכי בחירות קבועים. המפלגה הדמוקרטית החדשה תמכה ברעיון הבחירות היחסיות.
נישואים חד מיניים: בלוק קוויבק וה-NDP תמכו נחרצות בנישואים חד מיניים. הליברלים היו חלוקים בין עצמם בנושא זה. רוב המועמדים השמרנים התנגדו לנישואים מאין אלו.
מלחמת עיראק: השמרנים תמכו בפלישה האמריקאית לעיראק, בניגוד לשאר המפלגות.
הזכות לנשיאת נשק – השמרנים תמכו בהקלות מסוימות ביכולת לשאת נשק, בניגוד לשאר המפלגת.
מערכות בחירות בקנדה