האקספרס הפאטאגוני הישן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
האקספרס הפאטאגוני הישן
The Old Patagonian Express
מידע כללי
מאת פול ת'רו עריכת הנתון בוויקינתונים
שפת המקור אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
נושא rail transport in North America, rail transport in Central America, rail transport in South America עריכת הנתון בוויקינתונים
הוצאה
תאריך הוצאה 1979 עריכת הנתון בוויקינתונים
הוצאה בעברית
הוצאה זמורה ביתן מודן
תאריך 1981
תרגום נעמי כרמל
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

האקספרס הפאטאגוני הישן (באנגלית: The Old Patagonian Express) הוא ספר מסע ברכבות לאורך האמריקות שערך הסופר פול ת'רו בשלהי שנות ה-70 של המאה ה-20, ויצא לאור בשנת 1979.

היה זה ספר המסע השני שלו, אחרי "יריד הרכבות הגדול", תיעוד מסע ברכבות מבוסטון ליפן וחזרה,[דרושה הבהרה] ת'רו מתחיל את מסעו ברכבת פרברית מעיר מגוריו מדפורד, מסצ'וסטס, וממשיך אותו ברכבות (מלבד הפסקות קצרות, עקב אילוצים, שעשה באוטובוס או במטוס) עד לאסקל שבפטגוניה, בקצה הדרומי של ארגנטינה. הוא לא היה טייל מטבעו, לא הפיק הנאה מן המסע ולא רצה לבחון את כוח הסבל שלו. מה שהניע אותו הייתה הסקרנות - איך זה לקום בבוקר בבית, לעלות על רכבת ולהמשיך בנסיעה ברכבות עד פטגוניה. במהלך מסעו הוא מתעד כל הזמן את מה שקולטים כל חושיו, מקיפאון ארקטי בחוף המזרחי של ארצות הברית, דרך ג'ונגלים טחובים הומי ציוץ ציפורים ואלימות מעוררת זוועה במשחק כדורגל במרכז אמריקה, אוויר קלוש ברמות הנישאות של בוליביה, וכלה בישימון הריק מכל של פאטאגוניה. ת'רו אינו מחמיץ דבר, אם מראה נוף מרהיב ואם גילוי שלושה ילדי רחוב עזובים, שאיש אינו מתעניין בגורלם, אם תיירים אמריקאים אמידים, המחפשים חוויות חדשות בזקנתם ומתעקשים לגרור את רגליהם הכבדות במעלה המדרגות שבנו בני האינקה בפרו, תרמילאים רעבים לחוויות ולמזון, שעיקר עניינם באפשרויות לחסוך כמה פסו, או אמהות אינדיאניות על שלל ילדיהן, עטופות בשמיכות צמר צבעוניות ועמוסות סלים ותינוקות.[1]

הוא [ת'רו] משווה גישה מעמיקה זאת עם הגישה האקראית יותר שנקט בכתיבת "יריד הרכבות הגדול". על אף פרסומו של זה, "האקספרס הפאטאגוני", הודות לתצפיותיו המעמיקות יותר בתרבות, והתבטאויותיו המצוינות בשאלה כיצד משפיע מסע הן על המרחב והן על הזמן, עולה עליו בהרבה . . . זה הוא גם ספר של מספר סיפורים; ת'רו משתמש במסעו בעין של סופר. בעוד שעיתונאים, או אפילו כותבים המקפידים להישאר במסגרת האילוצים של סוגת המסעות, עשויים להפיק כתבה משובחת, ת'רו מצטיין בבניית רבדים נוספים וביצירת סיפורים ממראה עיניו."

המקור באנגלית
He compares this in depth approach with the more casual one he took when writing The Great Railway Bazaar. Despite the latter book’s renown, Patagonian Express, for its more profound cultural observations, and its excellent articulation of how travel affects both space and time, is by far the superior work. . . . This, too, is a storyteller’s book; Theroux travels with a novelist’s eye. Whereas journalists, or even to writers who work more exclusively within the confines of the travel genre, might produce fine pieces of reportage, Theroux is excellent at constructing further layers and extrapolating stories from what he sees.
— כריס ניונס [2][3]

הספר תורגם לעברית ויצא לאור בהוצאת זמורה ביתן מודן בשנת 1981, תרגמה מאנגלית נעמי כרמל.

סופת שלגים בצפון ארצות הברית

ההתחלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נראה, שהמניע העיקרי של ת'רו ביציאה למסעו זה היה הקור המקפיא שהשתלט בחודש פברואר על חלקה הצפוני של ארצות הברית. בחלק הראשון של מסעו לא ראה אף עץ ירוק, אף מקווה מים שאינו כבול בקרח. האנשים שנסעו עמו ברכבת הפרברית לבוסטון, בדרכם לעבודה או לסידורים בעיר, נראו קפואים, מכורבלים במעילים, צעיפים וכובעים, בדרך שיעשו בכיוון ההפוך בעוד כמה שעות, ואילו הוא היה בדרכו אל ארצות הדרום המהבילות, אל ירק שופע ומים זורמים. רוחו קצרה להגיע לשם, אך הרכבת המשוכללת מבוסטון לשיקגו נכנעה לתנאים הקוטביים ואיחרה בעשר שעות. האיחור אילץ את חברת הרכבות לפצות את הנוסעים בלילה במלון ובמונית ליעדם, ורובם ששו על ההזדמנות, אבל ת'רו רצה רק להמשיך בדרכו, דרומה אל טקסס.
ברכבת מבוסטון לשיקגו פגש נערה, שכל מעייניה במזון בריאות ובמה שכל סטייה ממנו מעוללת, לכל האנושות אבל בעיקר לה עצמה. היא לא האמינה בחיידקים. לדעתה, אלה דברים קטנים חיים שלא עושים כל רע. לא הייתה בה שום סקרנות, שום עניין מעבר לשקיות האגוזים והגרעינים שלקחה כצידה לדרך, וכל שיחתה נסבה על תפקודי העיכול שלה.[4]

בקליוולנד הקפואה שידר הרדיו הוראות להתמודדות בסופות שלג ובמצבי חירום חורפיים, הוראות שנראו לו מתאימות למשלחות מחקר בקוטב הצפוני, אבל בעיתון של קליוולנד גיחכו על חוסר היעילות של הרוסים בפינוי השלגים הכבדים שלהם. כשהרכבת נעצרה זמן לא רב לאחר מכן בגלל תקלה במסילה בגלל הקרח, כבר לא היה ברור מי צוחק אחרון.[5]

מדינות המערב שדרכן עבר בדרך משיקגו ברכבת "הכוכב הבודד" היו עדיין קרות עד קפואות, הנוף מבעד לחלונות הרכבת היה שטוח ושומם, והערים בנות-לא-גיל, טבועות בסימן היעילות הבפטיסטית, יעילות משוללת קישוטים, מלבד דגלי ארצות הברית. קבוצה של מאות אמהות וילדים עלתה בדרך אל הרכבת לטיול בן יום אל פורט וורת', ולמשמע פטפוטיהן התרשם ת'רו, שעל אף יופיין והשכלתן האקדמית, לא היו שונות בהרבה מנשות הדינקה שבדרום סודאן. אנשי אוקלהומה וטקסס רואים את ניו יורק כבית כלא גדול ומתברכים במרחבי האין-קץ שלהם, אבל הוא התרשם דווקא מן הסגירות והמחנק של העיירות שהרכבת חלפה דרכן, יישובים קטנים ומקובצים יחדיו כדי להתגונן מפני המרחבים העצומים של הפרריה. נתיב המסע הזה שירת לפנים את מובילי הבקר, מחוות הענק של טקסס לשיקגו. רק הרבה לאחר זאת החליפו הנוסעים את הבקר כמקור ההכנסה של הרכבת.[6]

בית על הפרריה (13877855974)

פורט וורת' נראתה לת'רו כעיר טקסנית אפסית ונפוחה, מאובקת, אפרורית ונשובת רוחות קרות, שהספורט היחיד המקובל בה אינו משחקי כדור מכל סוג שהוא, אלא רודיאו, וההתנגדות לתורת האבולוציה של האדם שרירה וקיימת ממש כבזמן משפט הקופים. הוא בחר להמשיך במסעו עוד כמה שעות, ללארדו שעל גבול מקסיקו. לפני צאתו מפורט וורת' פגש שוטר אנגלי שפרש מתפקידו וראה בפורט וורת' את התגשמות כל חלומותיו, המקום שבו אפשר לעשות הכל. ת'רו איחל לו הצלחה ונמלט כל עוד נפשו בו ללארדו.[7]

עתיק וחדש בלארדו - מבנה אצטקי

לארדו הייתה גשומה ונראתה כעיר גבול מהוגנת, נקייה ומסודרת, אך עזובה מאדם. רחובותיה היו מוארים, פינותיהם מרומזרות כיאות, אך נפש חיה לא נראתה לעין, כבעיר מוכת מגפה. שלט מהבהב מרחוק הטעה אותו לחשוב, שימצא שם מסעדה, באר, אולם ריקודים - משהו שיש בו חיים, אך כשהגיע לשם לבסוף מצא חנות נעליים מוגפת היטב. מדשדש בשלוליות הגשם, נחפז לחזור אל הנהר, תוואי הנוף היחיד שהכיר. כל עץ ושיח סולקו בקפידה מגדות הריו בראבו, כדי לאפשר למשטרה לפטרל בנוחיות לאורכו, אך מעבר לנהר נישא אליו סוף סוף אות חיים, צלילי מוזיקה, דיבורים וצפירות מכוניות. שם, מעבר לגשר, הייתה ארץ אחרת, ולשם הלכו בני לארדו ואורחיה התיירים למצוא בידור וחברת-אדם. נואבו לארדו, או, כמאמר נהג המונית שהסיעו אל המלון, עיר הגברים, רובע הפנסים האדומים שמעבר לגשר. נואבו לארדו התגלתה כהיפוכה המוחלט של לארדו - לא רק מוזיקה ובליינים היו שם, אלא גם עוני, אלימות, לכלוך והזנחה. היו שם גם אומנים מקומיים, אבל המוצרים שייצרו למכירה היו העתקים בלתי משתנים של פרט אחד - פסלים מחוטי זכוכית, מעובדים בכישרון למוצר יפה ועדין, מכונית, תמיד אותה מכונית, פסנתרים מיניאטוריים, חיות - כולם העתקים מתמונות בשבועונים, וכולם חוזרים על עצמם, ללא שמץ דמיון או יצירתיות, מקור פרנסה מן התיירים.[8]

מקסיקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברכבת מנואבו לארדו, היו, בניגוד לכל השאר, קרונות שינה אמריקאים, ישנים, מתוחזקים ושמורים היטב. חסרון הכיס של הממשלה המקסיקנית, שלא אפשר לה לרכוש קרונות כרום ופלסטיק חדשים בנוסח ארצות הברית, הציל את הקרונות הישנים. הקונדוקטור כמעט עירב את ת'רו בחקירה משטרתית, כשאחסן בתאו שקית חשודה, בהתעלמות מסירובו, אך אנשי המכס, שניסו את מזלם אתו, נאלצו לוותר, משום שהיה תייר. השקית נעלמה כשחזר לתאו לאחר הארוחה.[9] הקונדוקטור המבריח ניסה לפייס את מצילו בהצעות עזרה מתרפסות כשהגיעו למקסיקו סיטי, אבל ת'רו לא גמל לו בדמי השירות המיוחלים.

אנדרטה לזכרו של חוארס במקסיקו סיטי

בסן-לואיס-פוטוסי, מוכת העוני והזוהמה, מתגאים התושבים בעובדה, שבעירם הוציאו להורג את מקסימיליאן הראשון, קיסר מקסיקו. בניטו חוארס היה מתקן חברתי, אך שקע בחובות וכוחות ספרד, בריטניה וצרפת פלשו למקסיקו וכבשו אותה. הארכידוכס מקסימיליאן, שהתמנה לקיסר מקסיקו, היה שליט חלש ונזקק לתמיכת צרפת נגד שנאת הזרים העזה הרווחת במקסיקו. לאחר מלחמת האזרחים האמריקאית סילקה אמריקה את צרפת ממקסיקו, חימשה את חוארס ובמלחמת גרילה נשבה מקסימיליאן והוצא להורג. לאחר חוארס בא פורפיריו דיאז המושחת ומקסיקו נמסרה לידי תאגידים אמריקאים.[10]

מעיתון מקומי[11] נודע לת'רו על סופה עזה המכה בארצות הברית, על אונייה שטבעה במפרץ בוסטון ועל חשיכה עקב הפסקת חשמל. מתיאור סופת השלגים והקור המקפיא נשא עיניו אל הנוף המדברי שטוף השמש ומעט האנשים החיים בו - ילד מוליך חמור, נשים מכבסות בנהר - עולם אחר.

מקסיקו סיטי הייתה עיר ענקית, קרה ולא ידידותית, שבה מצאו מקלט שני הגולים הנחרצים ביותר של המאה ה-20, לאון טרוצקי וב. טראוון, ולצד נמל התעופה שלה רבצה שכונת העוני הגדולה ביותר בחצי הכדור המערבי. ת'רו בחר לוותר על מקסיקו סיטי ועלה לרכבת אל וראקרוס, שם פגש נוסע ידידותי, תושב וראקרוס, שהשתתף בצערו על שהחמיץ את הקרנבל המקומי (ספ'). החמצה, שת'רו לא בדיוק הצטער עליה. במבואות וראקרוס ראה שכונת צריפונים עלובים, מורכבים ממיני גרוטאות, שדייריהם עלובים כמותם, אבל הקונדוקטור צפה בהם במבט נוטה חסד והתפעל מחיי הרוגע והשלווה שלהם, בניגוד לצפיפות והחיפזון של מקסיקו סיטי. ת'רו חלק עליו, אבל זו הייתה טעות. ידידות, כך גילה, מצד בני מקסיקו מחייבת הסכמה לדבריהם. אי-הסכמה, או סתם ויכוח, נתפסים אצל המקסיקנים כסימן של תוקפנות.[12] בווראקרוס נתקל בתופעת הילדים העזובים, שתושבי המקום מתייחסים אליהם כאל חתולי רחוב. עוד פגש בטיולו בעיר את אחד הסממנים האופייניים למקסיקו - ההנצחה הנלהבת של ההשפלה והדיכוי שהיו מנת חלקה מצד מדינות אחרות, ובראש ובראשונה ארצות הברית. וראקרוס נודעת כ"עיר ההרואית", ואכן, גיבור מקסיקני הוא כמעט תמיד פגר, קובע ת'רו. הפעם דאג להצטייד במזון לנסיעה, צעד נבון, מאחר שהאפשרות האחרת היחידה, ברכבת שאין בה קרון מסעדה, היא לקנות מזון מן המוכרים בתחנות, שמרכולתם שורצת זבובים. בלילה שקדם לנסיעתו זכה לחוויה, שעמדה בניגוד לכל התרשמות שהייתה לו ממקסיקו סיטי ותושביה: מופע מוזיקלי שהגישה תזמורת הצי המקסיקני לקהל מאזינים רב ועצום לאור פנסים ורודים, בין דקלים ועצים פורחים, ברוח ערבית קלה ומבושמת. הקהל, שכלל ילדים משחקים וזוגות אוהבים, האזין בשקט ל"הוד והדר" של אדוארד אלגר. ת'רו סבר, שהיה זה אחד המראות היפים ביותר שנגלו לו מעודו.[13]

בווראקרוס פגש גרושה אמריקאית עשירה, שחיפשה ידיד מקסיקני צעיר חולה שחפת, שנעלם לאחר שציידה אותו בכסף והעלתה אותו על מטוס למאזאטלאן כדי לבקר את אמו. בינתיים, אגב החיפושים, בילתה את זמנה בנעימים ואף הכירה גבר אחר. ת'רו עזר לה להיפטר מגברבר צעיר שנטפל אליה וסירב להסתלק, תופעה רווחת בערי מקסיקו. למחרת המשיך בדרכו לטפצ'ולה.
הרכבת לטפצ'ולה הייתה סיוט מתמשך, שעות על שעות של זחילה, בחום לוהט ביום וקור בלילה, על מושבים קרועים ושורצי חרקים עוקצניים. ת'רו התגעגע הביתה.
בכל עצירה משמימה השתתקו הנוסעים הפטפטנים ובהו מבעד לחלונות בניסיון שוא להבין מדוע נעצרה הרכבת. הדממה נקטעה תמיד בצעקה "בננות!" כשלצד המסילה הופיעה ילדה קטנה בשמלה קרועה עם אשכול בננות. תמיד הייתה ילדה, שהופיעה מן הביצה או מיער עד, ובפיה הצווחה הקבועה: "בננות!" בנסיעה לטפצ'ולה לא היה חשש לרעב.[14]

באחת העצירות הממושכות יותר, הפעם בתחנת פאפאלואפאן, כפר שכל כולו תחנת רכבת, שתי חנויות וכמה בקתות, עלו מקומיים לרכבת, מהם מוכרים מזון וקפה, מהם סקרנים סתם, שבאו להסתכל ולפטפט עם הנוסעים. ילדים עלו על הרכבת ושעטו דרכה. נוסעים ירדו אל החנות הקרובה לשתות משהו ותרנגולות ניקרו מתחת לקרונות. תוך זמן קצר הייתה הרכבת לחלק בלתי נפרד מן העיירה. הנוסעים לא התרגשו מן ההמתנה הלא-מוסברת. איחורים לא צפויים היו דבר שבכל יום במקסיקו. בתוך בליל הרעש, הצרצרים, הריחות וענני הזבובים, ניסה ת'רו להתרכז בספרו, כאמצעי לשמירת השפיות. רק לקראת רדת החשיכה הופיע סוף סוף קטר, התחבר לרכבת ולקח אותה עמו מפאפאלואפן.[15]

בנסיעה זו תהה ת'רו אם יש טעם לטיול הזה. הוא לא היה טייל מטבעו, לא הפיק הנאה מן המסע ולא רצה לבחון את כוח הסבל שלו. מה שהניע אותו הייתה הסקרנות - איך זה לקום בבוקר בבית, לעלות על רכבת ולהמשיך בנסיעה ברכבות עד פטגוניה. יותר מן הגעגועים הביתה העציב אותו זיכרון משהו שקרא על ג'ק קרואק, שניסה בגיל חמישים, שנים אחרי שפרסם את בדרכים, לצאת שוב למסע חוצה ארצות הברית. אחרי עמידה של שעות בגשם בניו ג'רזי, בניסיון לעצור טרמפ, ויתר, עלה על אוטובוס וחזר הביתה.[16]

בנסיעה הלוהטת והמתישה דרך נופיה המרהיבים של מדינת צ'יאפאס, שנבצר ממנו להתרשם מהם כראוי להם בגלל הרדימות שהשרה עליו החום הכבד, פגש ת'רו נוסע גרמני, שעיקר מעייניו היה בחיסכון בכל מחיר. לא היה ברור למה ולשם מה הוא נוסע ברכבת הלוהטת והמוזנחת הזאת. לא היו לו לא תרמיל, לא מצפן, לא חומר קריאה. יעדו היה, אולי, העתיקות בגואטמלה. הוא לא קם ממושבו כל הדרך, לא דיבר ספרדית או אנגלית, ובשבוע הבא, אמר, עליו לחזור לעבודה בגרמניה. בינו לבין עצמו סבר ת'רו, שבשמירת המרחק מכל אדם אחר, מתוך שחשש מהתקרבות לנוסעים אחרים, הסתכן האיש בגרוע מכל; במקום חם ואנארכי כל כך, זקוק אדם לידידים. הוא, מצדו, נענה להצעתה של אישה גואטמלית ונסע עמה ועם ילדיה במונית אל הגבול, שאותו חצה ברגל, על הגשר מעל נהר סוצ'יאטה.[17]

מרכז אמריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאיחוד המדינות המרכיבות את מרכז אמריקה - גואטמלה, הונדורס, אל סלוודור, קוסטה ריקה וניקרגואה - לא נותר זכר, לאחר מלחמות אזרחים של הכל בכל. גאוותן של מדינות אלה, הסובלות מעוני משווע, מאלימות וממהפכות ויושבות על אחד מקווי השבר הגרועים ביותר בכדור הארץ, היא על הרי הגעש הרבים שלהן. ת'רו התקשה להבין, איך המדינות הללו עודן קיימות. בעל המלון העלוב שבו עשה את הלילה הראשון שלו בגואטמלה ניסה לשכנע אותו לנסוע לגואטמלה סיטי באוטובוס, כמו כל התיירים, כי ברכבת לא נוסע אף אחד - רק המוני אינדיאנים, כפי שהסתבר לת'רו למחרת. הרכבת עצמה נראתה כרכבת בגן שעשועים מוזנח, קרונותיה הקטנים עשויים עץ, חלונותיה הגדולים נטולי שמשות ומושביה קטנים וצפופים.[18]

ג'ונגל ריו דולצ'ה

הנסיעה הייתה בתוך ג'ונגל טחוב וערפילי, שעציו צפופים כל כך וסמוכים כל כך למסילה, ששום קרן אור לא הסתננה בעדם. אנשי המערב שסיירו בג'ונגלים האלה חששו מן הקדמה שתביא עמה הרכבת ועמה הקץ לקסם, "כשמסע על פני אמריקה התיכונה יהיה משמים כמעט כמו נסיעה משיקגו לקליוולנד". כמה טעה האיש שכתב זאת.
שדות קני הסוכר שלצד המסילה מילאו את קרונות הרכבת בריח מתוק להחליא. בצהרים הגיעה הרכבת אל לה-דמוקרסיה, שכולה בקתות עשויות מוטות וקרטון וריקועי פח, ושאון מקלטי רדיו וצעקות. מודעות הכריזו על הבחירות שתתקיימנה בעוד חודשים אחדים, אבל בני גואטמלה נשמרו משיחות על פוליטיקה והסתפקו במשיכות כתפיים, יריקות וגלגול עיניים, התנהגות צפויה בארץ שבשליטת מפלגה אנטי-קומוניסטית קנאית, שידעה פעולות גרילה - חטיפות, רציחות והנחת פצצות. השלטון הגיב עליהן בהקמת כיתות-רצח משלו, שאינן חייבות דין וחשבון לאיש. וזאת במדינה המתיימרת להיות דמוקרטית, ובה בעת מביימת בחירות ומשליטה טרור מאורגן. אווירת הקדרות והחשדנות ברכבת הייתה מובנת. ניסיונות מצד ת'רו לקשור שיחה נענו בהתעלמות או בתשובות בנות הברה אחת.[19]

אחד ממאפייניה של גואטמלה סיטי היה הפאר המוגזם עד גיחוך של כמה מבנייניה, שניצלו מרעשי האדמה התכופים, בהם כנסייה רבת פאר והדר, שקישוטיה לא ייספרו מרוב, ופוליטכניון שהוא חיקוי של מבצר עם מגדלי שמירה מזויפים ועמדות זקיפים מדומות ושפע של פסלי חיות רבי-מידות ברחבת הכניסה. במסעדה צמחונית פגש ת'רו שלושה אדריכלים, שתכננו ובנו בתים בהזמנת הממשלה. הם בנו שלושה קירות ומי שרוצה בבית, יצטרך להקים את הקיר הרביעי ואת הגג. השיטה נראתה לו, אבל כפי שהתברר בהמשך, מימושה לא עלה יפה.[20]

הרכבת לזאקאפה הייתה גרועה בהרבה מקודמתה. בדרכה עברה על פני שכונת עוני מדכאת בחוסר התקווה שבה, מקום מושבם של פליטי רעש אדמה, שבתיהם נהרסו וכנראה יישארו שם עד יומם האחרון, או עד שהממשלה תפזר אותם ותעלה באש את הבקתות העלובות, שהורכבו מקרשים וענפים, מקרטון ופלסטיק, דלתות מכוניות וכפות דקלים - מכל הבא ליד. היה זה מקום גדול - עשרים דקות נדרשו לרכבת לעבור על פניו, לאורך קילומטרים של דלות ועזובה. משנעלמה שכונת העוני, לא היה עוד דבר - הרכבת הרעועה והרועדת נסעה על גבי גשר ארוך מאד, שנשען על תמוכות חלודות תקועות בקרקעית הערוץ, בעומק מאות מטרים,. פיסות ערפל ועננים ננעצו בשיני סלע בעומק הערוץ, ושני עורבים עופפו מתחת לחלון הרכבת. תחושה של מראה מהופך, ערפל מעל ועננים מתחת, סחררה את ראשו של ת'רו. פיתולי המסילה החדים סביב ההרים גרמו לכך, שהקטר שעבר על פני הקרון בשאגה נראה כשייך לרכבת אחרת, בכיוון ההפוך. באגואסקליינטס, עצירה ללא תחנה מלבד שלט, ראה סילוני קיטור לבן עולים מן המעיינות החמים, שעל שמם נקרא המקום. נשים כיבסו בבריכות שהקיפו את סילוני הקיטור, אות החיים היחיד בפאת מדבר מתה, שאפילו קקטוסים לא יכלו להתקיים בה. ברכבת שררה דומיה. איש מן הנוסעים, העניים, היחפנים והמובסים ביותר, לא ניסה לקשור שיחה.[21]

החשש העיקרי של ת'רו היה, שהרכבת תיעצר לפתע, ללא כל סיבה, ותישאר תקועה במקומה, בלב המדבר, ללא מים, במרחק קילומטרים ללא צל מן הכביש הקרוב. כאן, בהמשך הדרך, ראה את הבתים שעליהם סיפרו לו האדריכלים בגואטמלה סיטי. הפרויקט הממשלתי נכשל. בתים רבים היו בני שלושה קירות ללא גג, ולא נמצא איש שישלים את בנייתם ויגור בהם. בעיירה קאבאניאס עצרה הרכבת לזמן רב, אבל כשת'רו ביקש לצאת מהקרון, עצר אותו אחד החיילים ששמרו בפתחיו בנפנוף רובה.[22]

זאקאפה הייתה עזובה לוהטת מחום. הוא תכנן להמשיך לאל סלוודור לעיירה מטאפאן Metapán, משהבין שהוא צריך לחכות יומיים לרכבת הזו, הוא לא רצה להישאר בזאקאפה. הוא שאל על אוטובוס ובסופו של דבר קיבל את הצעת הנשאל להסיע אותו עד הגבול עם אל סלוואדור תמורת עשרה דולר, אבל לפני שהגיעו לגבול עצר הנהג והודיע לו, שלא יוכל לקחתו עד הגבול ממש, כי אין לו רישיון לרכב ולא ביטוח, וגם כסף לשחד את השומרים אין לו. ת'רו יצא אפוא למסע ברגל עד הגבול, מרחק קילומטר וחצי, בין עצים ירוקים וציפורים מזמרות. בצריף שעל הגבול החתים נער את דרכונו ודרש כסף. בהמשך הכביש היה עוד בית אחד, שאליו הגיע בטיול מרנין-לב, בין גבעות ירוקות וזמרת ציפורים, בתחושה של אחר צהריים קיצי במסצ'וסטס. בעמדת הגבול נשאל על הספר שבמזוודתו, דרכונו נבדק והוא נשלח לדרכו, אל סנטה אנה. גבר שהגיע במכוניתו אל תחנת הגבול הציע לו נסיעה חינם לסנטה אנה, ובהגיעם לשם ניסה לשכנע אותו להמשיך לסן סלוודור, כי סנטה אנה, לדבריו, מלאה גנבים ורוצחים. אף על פי כן, ת'רו החליט להישאר, ולא הצטער על כך. סנטה אנה נראתה לו כמאפיינת את ערי מרכז אמריקה יותר מכל עיר אחרת. בעיקר התפעל מבית התיאטרון, שסגנון בנייתו וקישוטיו המפוארים היו מרשימים במיוחד באווירה הטרופית הרדומה של סנטה אנה. בעבר היה זה בית אופרה, אבל חיי התרבות הצטמצמו והבניין היה לבית קולנוע. אקלימה של סנטה אנה היה נוח ותושביה ערניים ומסבירי פנים, בניגוד לסגירותם השתקנית והזועפת של בני גואטמלה. עם זאת, כשרצה להמשיך בדרכו, מצא שאיש מתושבי העיר אינו יודע היכן תחנת הרכבת שלה. לשאלתו כיוונו אותו אליה בחפץ לב, אבל היא לא נמצאה במקום שהייתה אמורה להימצא. רק ביומו השלישי בעיר מצא אותה לבסוף, מאחורי גדר גבוהה, ריקה ונטושה מאדם מלבד מנהל התחנה. איש לא נסע ברכבת, על אף מחיר הנסיעה הזול, וזאת בגלל זמן הנסיעה הממושך, בהשוואה לאוטובוס, המהיר פי כמה.[23]

המרכז ההיסטורי של סנטה אנה

את המסע לסן סלוודור עשה ת'רו בקרונוע ישן, בחברת שני סוכני מכירות מקומיים, איתם ניהל דיון בשאלה, האם השפה הספרדית טובה מן האנגלית. השניים גרסו, שהספרדית טובה יותר משום שיש בה יותר מילים. לשם השוואה ספרו את המילים שיש לחזיר, כלב או פר בכל אחת מהשפות. איזו שיחה מגוחכת, אמר ת'רו בלבו. השניים טענו, שבני אל סלוודור נבונים ושאפתנים מבני מרכז אמריקה האחרים. הם כמו הישראלים, פסק. ועל כך שאל אותו ת'רו, אם הם מתכוננים לפלוש לאיזה מקום.[24]

קתדרלה בסן סלוודור

בסן סלוודור תכננו החברים לראות משחק כדורגל בלילה הקרוב, אל סלוודור נגד מקסיקו. הזדמנות לאל סלוודור להוכיח את כוחה, אמרו. ת'רו שאל אם יוכל להצטרף אליהם. הם חששו מן הצפיפות והאלימות וניסו לשכנע אותו ללכת במקום זה לבריכה, לתפוס בחורות, אבל ת'רו לא ויתר. מסן סלוודור עצמה לא התרשם, והצטער שעזב את סנטה אנה. אלפרדו, חברו מן הרכבת, בא לקחתו מן המלון, ואת מכוניתו החנה במרחק קילומטר מן האצטדיון, ליד ביתו של חבר. בית זה היה משונה מאוד בעיני ת'רו. חדריו היו תאים מחוברים במסמרים לעץ, שענפיו הפורחים השתלשלו לתוכם, וקירותיו היו יריעות בד. הוא תהה מה קורה כשיורד גשם, אך לא שאל.
המושבים התחלקו לזולים - שמש - וליקרים - צל, כמו במלחמת פרים. מראה ההמון הצווח ושואג בתוך ענני אבק חום כמעט הניס אותו חזרה, אבל הקהל נדחק מאחוריו אל האצטדיון וחסם את דרכו. אל האבק הצטרף עשן, שעלה מן הכירות, עליהן טיגנו נשים מאכלים שונים. חברו של ת'רו הורה לו להתחבא ליד הקיר עד שיקנה כרטיסי "צל" בקופה, שאליה הגיע בדילוגים ודחיפות דרך התור המתפתל. 45,000 אנשים נדחסו במושבי האצטדיון. בתאים היקרים ישבו בעלי כרטיס המינוי העונתי, שמחירו 2,000 דולר, במדינה, שההכנסה השנתית הממוצעת בה היא 373 דולר לנפש. לא פלא שמספר הצופים בתאים היה קטן. על מדרון הגבעה שמחוץ לאצטדיון הצטופפו עוד אלפי צופים, והוא דמה לתל נמלים ענקי.
מהלך המשחק היה ברור מלכתחילה - הקבוצה המקסיקנית שיחקה היטב, הבקיעה שערים והתעללה בסלוודורים. מדי פעם נזרק הכדור אל יציע הצופים, הוטל מיד ליד תוך קטטות ותגרות, ועל אף דרישות ואיומים, לא הוחזר. המשחק נעצר עד שהובא כדור חדש, וחוזר חלילה. המשטרה לא התערבה. בין השאר, הופרחו לאוויר קונדומים מנופחים וקשורים כבלונים, עדות לניסיונות הכושלים לפיקוח על הילודה באל סלוודור, שלא הביאו לתוצאה המיוחלת אבל שימחו ילדים במסיבות יום-הולדת. אלפרדו בוש ונכלם לפני חברו האמריקאי. תוצאת המשחק הייתה 1–6 לטובת מקסיקו. ביציאה מן האצטדיון ראה ת'רו חזיון שהזכיר לו ציורי קיר מבעיתים של התופת. נערים נטפלו לנשים, גברים השתכרו, קיללו את מקסיקו, הלמו בגגות מכוניות והתקוטטו. מכונית אחת נהפכה על גגה. כלבים צולעים חשפו שיניים בפחד. גופות אנשים היו מוטלות בדרך העקיפין שאלפרדו הוליך בה אל המכונית, ולא ברור היה אם הם פצועים, ישנים או מתים. אבל ת'רו לא הצטער על לכתו למשחק. אין טעם במסעות ללא סיכון כלשהו, גרס. עשר שנים קודם למשחק זה התחוללה מלחמה רבתי בין הונדורס לאל סלודור, מלחמת הכדורגל, שראשיתה במשחק רווי אלימות.[25]
בשובו אל המלון, אחרי שכתב על המשחק, נרדם ת'רו אך התעורר למשמע רעשים מן התקרה. מן החור שגילה שם הציצו אליו זוג שיניים צהובות. הוא לא עצם עוד עין כל אותו לילה.[26]

הקתדרלה בעיר סן וינסטה במרכזה של אל סלוודור

מסן סלוודור נסע ברכבת מאסף לקוטוקו, שבה נעצרת הרכבת מבוסטון באופן סופי. אל ניקרגואה שמעבר למפרץ פונסקה יש להפליג במעבורת. בניקרגואה ציפו לו, לפי החדשות שקרא במהלך מסעו, מלחמות גרילה מצד אחד ועונשים קשים מצד הדיקטטור האכזרי סומוסה, מן הצד השני. ת'רו החליט להגיע אל גבול ניקרגואה ושם להחליט לפי החדשות שישמע, אם להמשיך או לעקוף אותה. הגורל החליט בשבילו. נאמר לו שהגבול סגור והחיילים יחזירו אותו. בהרגשה שנוקה מאחריות למסע בניקרגואה, חזר ת'רו לסן סלוודור, שם הגיש הרצאה באוניברסיטה, ותהה מדוע במוסד של דיקטטורה ימנית מובהקת מתנוסס על הקיר ציור של קרל מרקס, פרידריך אנגלס וולדימיר לנין.
רכבת רעועה ומוזנחת הביאה את ת'רו אל נופים מרהיבים של הרים ואגם שמימיו מחליפים צבעים עם חילופי השעות. האינדיאנים היושבים לחופי האגם הזה נהגו להעלות לו קורבנות, תחילה פרחים ופירות, אבל אם אלה לא הועילו לפיוס הר הגעש, עברו לקורבנות של בעלי חיים. אלה היו חייבים להיות בחיים, אחרת היה אל האגם נתקף חרון משום שאילצוהו לאכול בשר פגרים. אם גם קורבנות אלה לא שיככו את זעמו, היו התושבים המקומיים בוחרים ילדה ומשליכים אותה לאגם כשידיה ורגליה כבולות ואבן קשורה לצווארה. נוהג זה נמשך עד סוף המאה ה-19.[27]

בהמשך הדרך נקלעה הרכבת לסופת חול, והקרונות נטולי השמשות התכסו באבק חום שלא היה מנוס ממנו. כשנחלצה מגלי האבק, נמצאה הרכבת בראש רכס צר, בגובה רב, והתחושה הייתה כבמטוס מנמיך טוס. במורד הגבירה הרכבת את מהירותה וצללה בין גבעות ירוקות שאין כדוגמתן, עד להשכיח את החום, האבק והמושבים השבורים. נוף הכפרים שבדרך, לעומת זאת, לא השתנה כלל. הדמיון ביניהם היה כזה, שת'רו תהה בינו לבינו אם אינו נוסע במעגל וחוזר שוב ושוב אל אותו כפר עצמו, עם החזיר, הכלב הצולע, האיש המנמנם תחת כובעו הגדול והעצים מכוסי האבק.
בהמשך, בדיוק כשת'רו נרכן מחוץ לחלון להביט אל הערוץ שמתחת למסילה, השחיר הכל בבת אחת. הרכבת נכנסה למנהרה והנוסעים החלו לצרוח, כדרך בני אמריקה המרכזית במנהרות. חמש דקות נסעו כך, בחשיכה גמורה, בתוך גלי אבק ושאון צריחות מחריש אוזניים, עד שיצאו אל אור שמש ואוויר צלול. רק אישה אחת לא צרחה - היא ישנה כל עת הנסיעה במנהרה והמשיכה לישון ביציאה ממנה. הר הגעש שלקראתו נסעו דמה לאריה נטול ראש, כמוהו כהרי געש אחרים דמויי חיות, ונקל היה להבין את אמונתם של התושבים באלים ומפלצות, שהרעידו את האדמה, קברו את בתיהם באפר, שרפו אותם חיים, העלימו את הדגים וקטלו את הילדים.[28]

הר הגעש ארנל

בקוסטה ריקה פגש ת'רו בעל באר סיני, שסיפר לו כי בדק את כל הארצות ומכולן מצא לו לטוב את קוסטה ריקה. על כן נשאר בסן חוסה. ת'רו הסכים לדעתו. לו ניקו את סן סלוודור וגואטמלה סיטי, לו פינו את גלי האשפה, הרסו את הצריפונים והפחונים, נתנו נעליים לילדים, שחררו את האסירים הפוליטיים והוציאו את החיילים לגמלאות, כי אז היו ערים אלה מתחילות אולי להידמות לסן חוסה. העיר הייתה מסודרת, מזג האוויר נעים, הבחירות, שאך זה הסתיימו, היו הוגנות, ושיעור יודעי קרוא-וכתוב גבוה. רק דבר אחד היה משותף לקוסטה ריקה ושכנותיה - אנטיפתיה לשכנים. על גואטמלה ואל סלוודור לא הייתה להם מילה אחת טובה, ואת ניקרגואה ופנמה תיעבו בגלוי. הוא מצא את תושבי קוסטה ריקה אדיבים ומסבירי פנים, אך בין הזרים הרבים המתגוררים בה יש רמאים, נוכלים ואף פושעים גדולים, שמצאו בה מקלט נוח. לא כל הזרים כאלה, היו גם סוחרים הגונים וגמלאים מארצות הברית, שהעדיפו את קוסטה ריקה על פני פלורידה.[29]

ברכבת ללימון קיווה ת'רו לבדידות. הוא קץ כבר בחברת פליטים אמריקאים שתויים, כאלה שפגש בסן חוסה, והרגיש, שכדי למצות את טעם המסע והגילויים שאליהם נכסף, הוא צריך לנסוע בגפו, בניגוד לתיירים היפנים, שאינם מבינים תיירות ללא קבוצה. כפי שהגדיר זאת לעצמו, מסע איננו נופש, ובניגוד לאיחולי ידידיו לפני היציאה למסע: "תבלה בנעימים", לא זה מה שרצה. הוא השתוקק לתעוזה קטנה, לסכנת-מה, לאירוע לא נעים, לאי-נוחות חריפה, לניסיון שבשהייה עם עצמו. כל אלה, כך חשב, יהיו מנת חלקו ברכבת ללימון.[30]

ביציאה מסן חוסה לא היו שכונות עוני, לא מזבלות עשנות או נהר מכוסה קצף אפור של זוהמה, כמו בערים האחרות שעזב ברכבת. בפרבריה של סן חוסה היו בתים בנויים ושמורים היטב, שהובילו אל נוף כפרי ירוק ומוצל. ת'רו נזכר בעיירה שראה בילדותו בוורמונט, וגם הדקלים המלכותיים שבכפר לא פגמו באשליה. גבר צעיר התיישב לצדו וקשר עמו שיחה. הוא הציב את אורגון שבארצות הברית כאות ומופת, וביקר את קוסטה ריקה, נופיה ואנשיה משום שלא השתוו, לטענתו, לאלה של אורגון, בה בילה קיץ אחד בלימודי אנגלית. הוא סבר, שת'רו צריך לוותר על הנסיעה לפנמה ובמקום זאת לנסוע לאורגון.
הנוף היה מרהיב, ובמקומות מסוימים מפיל אימה. גיאיות עמוקים שגשרי ברזל נמתחים מעליהם ומפלים שוצפים במעמקיהם. המדף שנחצב בהר להקמת מסילת הרכבת היה צר כל כך, שכאשר נקלעה פרה למסילה, לא היה לה לאן לחמוק מן הרכבת, בין צלע הר תלולה למדרון, והיא המשיכה לרוץ לפני הקטר שהאט לאורך יותר מקילומטר.
לואיס, שכנו לספסל של ת'רו, ציין, שאמריקאים אוהבים לנסוע לבדם ואינם מדברים זה עם זה. ת'רו התפלא על קביעה זו, ואז היסב לואיס את תשומת לבו אל נוסע אחר בכובע מצחיה. הצחיק אותו שת'רו לא ידע שהוא אמריקאי. ת'רו הסתייג, אבל לואיס נקט יוזמה, ניגש ודיבר עם הנוסע הזקן והתחלף עמו במקומות, לשמחת הקשיש ולצערו של ת'רו. מר ת'ורנברי איחר לסיור המאורגן שלו, שהבטיח מכל טוב - שייט, שף צמוד, מלון ארבעה כוכבים, קופים ותוכים. והוא החמיץ את כל זה בגלל טעות בשעה של מנהל המלון שלו. לפי כך החליט לעלות על הרכבת - אולי יצליח להשיג את הסיור. בינתיים פטפט ללא הרף. הכל שיגע לו את השכל - לא לנוף כזה ציפה. הוא היה צייר, אבל לא הביא את מחברת הרישומים שלו, והסתפק בציון כל פרט שראה, בלוויית הסברים משלו. כדי להתרחק ממר ת'ורנברי, הלך ת'רו אל ירכתיי הקרון וקשר שיחה עם קשיש שחור, שסיפר לו כי השחורים בדור של סבו הובאו מג'מאיקה ככוח עבודה.[31]

לימון הייתה שונה מן הקצה אל הקצה מסן חוסה, מזוהמת, מצחינה ורועשת. ת'רו נפרד בהרגשת הקלה אין-קץ מת'ורנברי, אך תחושת הרווחה לא ארכה, משלא הצליח למצוא חדר במלון, וכל המלונות שראה הרתיעו אותו בהזנחה ובזוהמה שבהם. הוא שוטט ביאוש הולך וגובר ברחובות, עד שראה דמות מוכרת לפניו - ת'ורנברי, ששמח לראותו וכששמע שאין לו מקום לינה, הזמין אותו מיד ללון אתו בחדרו. למחרת מצא מלון סביר. עם כל קוצר הרוח שעורר בו מכרו, לא יכול היה שלא להכיר לו תודה. כעבור עוד יום בלימון, שכרו שניהם מונית לסן חוסה כדי להימלט מן העיר המדכאת. ת'ורנברי המשיך לתאר כל מה שראה מחלון המונית הנוסעת. בשובו לסן חוסה הלמה בת'רו תחושת הזרות והריחוק מביתו, דווקא בגלל הרגילות של חיי היום-יום של תושבי העיר, היוצאים לקניות וסידורים ממש כמו תושבי מדפורד. כאן הבין את הצורך שלו בחיפוש האקזוטי והנידח, שם כל אחד זר באותה מידה.[32]

מסן חוסה נסע ברכבת איטית לפונטרנס, גם משום שהייתה זו הדרך היחידה להגיע משם לפנמה, באוטובוס או במטוס, אבל גם משום שרצה לנסוע ברכבת שטופת שמש כדי לקרוא את ספרו של אדגר אלן פו, "עלילות ארתור גורדון פים", ספר שתיאורי האימים שבו לא הניחו לו לקרוא אותו בחדרי מלון חמים, מחניקים, צרים ונגועים בחולדות. הרכבת הייתה חשמלית, שקטה ונקייה, ורוב הנוסעים בה היו בדרכם לחופשה, עליזים, צועקים ועמוסים תיבות מזון, מגבות, כובעים וסנפירי שחייה. הם הזכירו לת'רו איטלקים מאזור מגוריו. בניגוד למקובל במדינות אחרות במרכז אמריקה, נראה שהדת אינה תופסת מקום חשוב בחיי התושבים. נוסעי הרכבת לא גילו עניין בכנסייה שעברו על פניה. הסתבר לת'רו, שהבחירות בקוסטה ריקה נערכות ביום חג קתולי, ולמעשה, מחליפות אותו. קוסטה ריקה מתגאה בשירותי הבריאות שלה, לא בכנסיותיה.[33]

יער גשם בפנמה

בביקורו בפנמה היה ת'רו עד לוויכוחים ומחלוקות קולניים בשאלת העברתה של תעלת פנמה משליטת ארצות הברית לידי פנמה. הדיונים החלו בשנת 1974 ובעת ביקורו של ת'רו היה ברור למדי שבזמן הקרוב יתקבל אשרור ההעברה, על אף התנגדותם הנחרצת של עובדי חברת התעלה, המתגוררים במה שנקרא "האזור" וכל חייהם מוכתבים על ידי הנהלת החברה ולפי חוקיה, מלידה ועד קבורה. בעיני ת'רו, דמה "האזור" לבסיס צבאי, וחיי תושביו היו נוחים ובטוחים, אבל משועבדים בכל פרט לחברת התעלה. ת'רו ראה לפניו קולוניאליזם מובהק, אם כי העובדים לא היו מדוכאים או מנוצלים. בעיית האינטגרציה נפתרה בכך שהשחורים שבין עובדי החברה הוגדרו מחדש כפנמים, ובתור שכאלה נאלצו לעזוב את "האזור" ולחיות בשוליו, משום שהמשיכו לעבוד במשרותיהם הקודמות בחברה. מגוריהם היו צריפונים דלים, ותושבי "האזור" הצביעו על ההבדל בינם לבין דיירי השוליים, אבל הרי הם היו אלה שגזרו עליהם לחיות שם. במסיבת פרידה שנערכה לספרנית "האזור" לאחר ארבעים שנות עבודה, קמה הספרנית להודות לאנשים שערכו את המסיבה לכבודה, אך כשניסתה להודות להם בספרדית, לא נמצאו לה המילים לכך. אחרי ארבעים שנות עבודה בפנמה, לא ידעה די ספרדית לבטא את רגשות הערכתה לאנשים שעמם עבדה.
מן התעלה עצמה התפעל בלב שלם, וראה בה הישג, שרק מעטים ממפעלי האדם עלי אדמות יכולים להשתוות אליו. המדריך שהראה לו את התעלה ואופן פעולתה היה פנמי, דובר אנגלית רהוטה, שסבר כי אם תימסר התעלה לידי פנמה, יהיה זה סופה. הוא רצה שאמריקה תמשיך לנהל אותה, הוא היה חריג בהשקפתו, וכל פנמי אחר שת'רו פגש צידד בהעברת התעלה לידי פנמה. למילה "אנחנו", כשנאמרה בפנמה, הייתה משמעות שונה לפי הדובר: בפי תושבי "האזור", היא התייחסה אליהם בלבד. בפי השגריר, היא כוונה לארצות הברית ואילו חסידי האשרור התעלמו מאנשי "האזור". תושבת "האזור" שפגש סברה, שאמריקה טעתה כשוויתרה על וייטנאם ואסור לה לחזור על טעות זו. כשתיקן אותה ואמר, שארצות הברית הפסידה במלחמה עם וייטנאם, טענה ש"יכולנו לנצח". לפני צאתו מפנמה, הוזמן להרצות בבית הספר התיכון של "האזור", שלא היה שונה במאום מבית הספר התיכון שבו למד 20 שנה קודם לכן בארצות הברית. זמן הקשב והעניין של התלמידים לא עלה על עשר דקות. לשאלתו, אם התלמידים לומדים את ההיסטוריה של פנמה, נאלץ המנהל הנבוך להשיב בשלילה.[34]

תאי השיט מירפלורס של תעלת פנמה

רכבת "בּאלְבּוֹאָה בּוּלֶט", השם שנתנו לה תלמידי בית הספר התיכון, הייתה אמריקאית באופייה, סולידית, יעילה ומתוחזקת היטב, וכמעט תמיד מדייקת. ברכבת זו היה קרון ממוזג, לתושבי "האזור" האמידים, לקציני צבא ולכל מי שידו משגת. ת'רו בחר לנסוע בקרון הלא-ממוזג עם שאר הנוסעים. אלה, בניגוד ליושבי הקרון הממוזג, העבירו ברובם את הנסיעה בשינה. בצדה המערבי של המסילה השתרע פרבר אמריקאי מוכר, אבל בצדה המזרחי היה ג'ונגל, שהתעבה יותר ויותר לאחר המנהרה, שהזכירה לת'רו כי הוא נמצא באמריקה המרכזית - הנוסעים צרחו. שיאה של המוזרות בהתנגשות בין הטבע הפנמי לבין התעלה האמריקאית בא לביטוי במראה ספינת-ים גדולה בתוך ג'ונגל. בגאטון, שם בנויה מערכת הסכרים האחרונה, התרגש ת'רו לזיכרון ילדות שעורר בו הדמיון לפורט-לי שבווירג'יניה, שם בילה קיץ עם דודו ודודתו. החום הלא-מוכר, שבעטיו נבצר ממנו לשאת את מקלות הגולף של דודו כפי שהתנדב לעשות, והשחורים הרבים (על המסעדות בקרבת הבסיס היו שלטי שמות שונים, אבל בפתח היה תמיד עוד שלט, שבתמימותו חשב אותו לשם הבעלים: "וייט". גאטון שבפנמה הייתה וירג'יניה הכפרית, והוא ציפה לכך, שהתחנה הבאה תהיה פיטרסברג, אבל היא הייתה הר הופ.[35]

גשר האמריקות

קסם הזיכרון הופר בקולון, עם הפער החד בין שיכוני העוני של הילידים מצד אחד לבניינים האימפריאליים, היאכטות והמכוניות האמריקאיות של מושבה קולוניאלית במלוא מובן המילה. הסוחר ההודי שפגש קבל על הסכם התעלה, שבעטיו נחלשו העסקים. דעתו על קולון הייתה, שהיא אלימה ומלוכלכת. הוא יעץ לת'רו להסיר את שעונו, וכשעצה זו נשנתה מפי עובר אורח שחור שהראה לו את הדרך לדואר, עשה כדבריהם. החנויות הכריזו כולן על מכירות חיסול ובעליהן תכננו מעבר לארץ אחרת, לעסקים אחרים. לא היו קונים, ולא פלא - המבחר שהוצע למכירת חיסול, כלל בעיקר מוצרים מופרזים, בזבזניים ומיותרים בעליל, או פסולת גמורה. במוזיאון השעווה שמו דגש על אנאטומיה. גופות, עוברים, תאומים סיאמיים וכו'. במקום לבחור בין האלימות והתוהו-ובוהו של רובע הילידים לבין החיטוי הקולונאלי, בחר ת'רו בדרך הקלה: הוא עלה על הרכבת לפנמה סיטי. ברגע שהרכבת יצאה מהתחנה, התחיל גשם זלעפות, אם כי על חוף האוקיינוס השקט, במרחק 80 ק"מ, עמדה עונת היובש בעיצומה. בכל רחבי "האזור" הייתה השעה שבע בערב והקולוניאלים שוחרי המועדונים שוחחו ביניהם. נושא השיחות היה אחד - אשרור ההסכם. ת'רו גמר אומר להקדים את המשך מסעו לדרום אמריקה.[36]

דרום אמריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ת'רו התחיל את מסעו בדרום אמריקה בברנקייה שבקולומביה, אם כי לא יכול היה להסביר מדוע דווקא שם. בקולומביה נערכו בחירות, והעיר נסגרה, אין יוצא ואין בא. איכרים באו מן ההרים באוטובוסים עמוסים, לתת את קולם תמורת 200 פסות. מכירת אלכוהול נאסרה בחוק לימי הבחירות, אבל גם בלעדיו המתה העיר מתפרעים, צעירים מתלהמים, מוזיקה רועשת ממטות המפלגות השונות ומשאיות טעונות חיילים. פקיד של משרד החוץ האמריקאי הציע לת'רו להסתובב בעיר, בתקווה שאם ישמרו על פרופיל נמוך, לא יפגעו בהם. ת'רו השתדל להיטמע בקהל המקומי, אבל מדריכו התבלט בלבושו ובמכונית השברולט האמריקאית שלו. לא בדיוק פרופיל נמוך. דאדלי, הפקיד האמריקאי, הסביר לאורח, שלאנשים המתפרעים (שבאותו רגע הלמו באגרופים במכוניתו) קוראים "האנשים המאושרים של קולומביה", ומשום כך אין הממשלה נוקפת אצבע לשפר את המצב. למה לה? הרי האנשים מאושרים. לאחר הבחירות טענו כל המפלגות לניצחון. זה ההבדל בין דיקטטורה, שבה מנצחת מפלגה אחת בלבד, לדמוקרטיה לטינו-אמריקאית, שבה מנצחות כל המפלגות, והמחלוקת יכולה להסתיים רק בתגרות, כמו במשחקי כדורגל בעולם הלטינו-אמריקאי, סבר ת'רו. לא התוצאה חשובה, אלא סיפוק ההמון. סחר הסמים רווח בברנקייה, וחלק מן הסוחרים בהם מגיעים לכלא (שבו ישב גם אנרי שרייר, "הפרפר"), אבל רבים מהם מתעשרים, ועושרם מנקר עין במיוחד בגלל עוניה הקיצוני של ברנקייה. בתי המליונרים האלה נראים כמו כספות בנק, והם חסיני פריצות כמו מבצרים. לריבוי הסוחרים ומבריחי הסמים תורם מיקומה של ברנקייה, העמקים הנסתרים שמהם יכולים מטוסים טעוני סמים להמריא באין רואה, והאקלים המתאים לגידול מריחואנה בחצי האי גוואחירה. דגי הרקק בתעשיית הסמים האדירה משלמים את המחיר במאסרים ממושכים, אבל הסוחרים הגדולים מנצלים הון וקשרים ונחלצים ללא פגע.[37]

נוף הררי בקולומביה

לפני נסיעתו לבוגוטה, סייר ת'רו בקרטחנה, עיר עתיקה, שהוקמה בשנת 1533. היא מקסימה, אומרת כבוד ומושכת לב, ונקודות המשיכה שבה שמורות ומתוחזקות היטב. באחד הרחובות בקרטחנה נתקל ת'רו בתופעה מחכימה - שורה של בתי עבוט, שבכולם הוצעו למכירה כלי עבודה מכל הסוגים, שבעליהם משכנו אותם ואיבדו את חזקתם עליהם לאחר שלושה חודשים. כמות כלי העבודה והבניין שראה בחנויות אלה הייתה מספיקה לבניין קולומביה כולה, אבל איש לא אחז בהם. בחברה של מבריחים וגנבים, פטיש או מסור אינם כלי עבודה, אלא מטבע עובר לסוחר.
גם בקולומביה התברר לת'רו, שאיש אינו נוסע ברכבת. שאלות למקומיים לא העלו דבר פרט לעצה - "עשה לעצמך טובה, סע במטוס. כל הקולומביאנים עושים כך." העשירים שבהם. העניים נוסעים באוטובוס. כשהצליח לבסוף לאתר את תחנת הרכבת ולמצוא את הקופאי - שנאלץ למכור לו כרטיס, מהסס ומצחקק כאילו היה זה משחק שת'רו ניצח בו לבסוף - נסע ברכבת לסנטה מרתה, העיר שבה מת סימון בוליבר, עני, נרדף וחסר-פרוטה; הוא הגיע לשם, משום שחשש לחייו בבוגוטה. בפרו ראו בו דיקטטור, בקולומביה נחשב לבוגד, ובוונצואלה, ארץ הולדתו, הוכרז כמפר-חוק. גמולו על שחרור אמריקה הלטינית היה עוני וחרפות. רק לאחר מותו נבנו אנדרטאות לזכרו ועליהן נחרטו זעקות הקרב שהשמיע כשחשב, שהמהפכה הצליחה. המילים האחרונות שכתב, "אמריקה אינה בת-שליטה. אלה המשרתים את המהפכה טוחנים מים. באמריקה אפשר לעשות רק דבר אחד - להגר." לא נחרטו על שום אנדרטה לזכרו.
הרכבת מסנטה מרתה לבוגוטה, "אקספרסו דל סול", הייתה נוראה, צפופה, מצחינה והומה תגרות, צעקות ובכי ילדים. ת'רו תמה, איך ייתכן, שאם אין איש נוסע ברכבת, מתחוללות מהומות ותגרות על הרציף כדי לעלות עליה? הם ידעו על בוא הרכבת משמועות מפה לאוזן, ובאו להמתין כל היום על הרציף עד שתגיע. להם אולי הייתה סיבה לנסוע ברכבת, אבל הוא שאל את עצמו, למה הוא נוסע לבוגוטה, ולא מצא תשובה. בדרך עברו את אראקאטאקה, מקום הולדתו של גבריאל גרסייה מרקס, היא מאקונדו של מאה שנים של בדידות. המסע כולו נמשך שמונה-עשרה שעות, וככל שהרכבת הייתה נוראה, ת'רו סבר שפגש גרועות ממנה. מה ששמר על שפיותו לאורך הנסיעה הייתה הביוגרפיה של ג'ונסון שכתב ג'יימס בוזוול. ג'ונסון גרס, שמוטב לנסוע מאה מילין כדי לשוחח עם אדם חכם אחד, מחמישה מילין כדי לראות עיר נאה. ת'רו הסכים עמו.
הרכבת עברה במהירות הבזק מן החום של המישור אל צינת ההרים, ואז נעצרה על מדרון הר. כל הנוסעים ירדו. רכבת ירדה מן הפסים בהמשך הדרך, ואוטובוסים המתינו להביא את הנוסעים אל בוגוטה. שהותו בעיר הייתה קרה וגשומה, והגובה הרב הקשה עליו את הנשימה. מבחינה תרבותית וגאוגרפית, הייתה בוגוטה נבדלת מקולומביה ומשאר דרום אמריקה, והשיטה המעמדית ששררה בה לא התירה עלייה ממעמד נמוך לגבוה ממנו. ברחוב ראה אינדיאנית הולכת עם שני חמורים קשורים בחבל. היא פסעה על המדרכה, על פני נשים לבושות הדר ועל פני קבצנים, על פני חנויות מזכרות וגלריות עמוסות אמנות קולומביאנית טיפוסית, על פני מגשי אזמרגדים לתיירים, בלי להעיף בהם מבט. אז ירדה אל הכביש וחצתה עם חמוריה מצד לצד בתוך התנועה העמוסה, שעצרה להמתין לה. למראה האישה האינדיאנית הזאת נראה למתבונן, כי 450 השנים האחרונות לא היו כלל. היא לא הלכה בתוך העיר. היא חצתה מדרון הררי עם חמוריה. היא נמצאה באנדים, במולדתה. כל השאר הוא בספרד.[38]

קתדרלה בבוגוטה)

הפוסטרים שהוצגו למכירה בבוגוטה הראו את ישו, צ'ה גווארה וסימון בוליבר, והיה קשה להבדיל ביניהם. כולם הציגו אותו יופי עיקש ואותה תנוחה הרואית. היה גם פוסטר של יוסיף סטלין, עם אזהרה מפני יאנקים... בפוסטר שקנה לבסוף היה ישו צלוב, שהצליח לשחרר זרוע אחת ובה חבק את כתפו של לוחם גרילה, שלו אמר, "גם אני נרדפתי, איש גרילה נחוש שלי." בין קבצני בוגוטה הרבים היו המוני ילדים, שהתרוצצו בין החורבות. המקומיים ששאל הזהירו אותו מפני ילדי הרחוב, שרובם כייסים וגנבים. איש מאותם קולומביאנים עשירים לא העלה בדעתו שאפשר לספק לילדים אלה מחסה ומזון. זול יותר היה להקים גדר גבוהה סביב הבית, שיישארו הילדים בחוץ.[39]

צ'ה גווארה, התמונה המקורית בגרסתה הערוכה

בהמשך הדרך מבוגוטה, נתקל ת'רו בתקלות וקשיים. הרכבת לא המשיכה למקום שאליו ציפה להגיע, האוטובוס עוכב לשעות על גשר שהיה בתהליכי צביעה ממושכים, וכשכבר חזר לנסוע, חזרו ועצרו אותו פעמים אחדות שוטרים, שעלו לאוטובוס והתהלכו בו הלוך ושוב כשידיהם על אקדחיהם. הם גם הורידו אנשים אחדים מן האוטובוס והורו להם לפתוח את מזוודותיהם. גם במזוודה שלו נעשה חיפוש. כששאל, מה הם מחפשים, לא קיבל תשובה. שכנו לספסל האוטובוס הסביר לו, שאין טעם לשאול. הם אינם מחפשים דבר מסוים, הם סתם עושים בעיות.
קטע הדרך מחירארדוט לאיבגה היה נעים, מוקף גבעות ירוקות, כרי דשא מוצלים וחוות חקלאיות. על הבתים השתרגה בוגנוויליה פורחת בסגול וכתום ושיוותה להם מראה של עושר. בניגוד לעוני השורר בקולומביה, נראה שתושבי האזור הזה ידעו חיים נוחים. המשך הנסיעה היה מפיל אימה, בכבישי הרים צרים ומתפתלים, בתוך נוף כביר שכמותו לא ראה מימיו. מדרונות ההרים היו תלולים כקירות זקופים, והבתים המעטים שהיו עליהם נראו כמצוירים. חלקות הקטניות המעטות שנראו שם נשתלו על טרסות צרות, שנראו מלמעלה כלוחות כביסה אנכיים. ת'רו התרשם, שאם דיירי הבקתות האלה ייצאו מפתח הדלת, הם יפלו מיד במדרון. הוא לא הבין איך הם מעבדים את גינותיהם התלולות.
הכביש הצר והמתפתל הסביר את בידודה של בוגוטה, שזו הייתה הדרך היחידה להגיע אליה, כמין מעוז במרומי האנדים, מנותק מערים אחרות. לאורך הכביש שנסעו בו נתקעו חמש משאיות, ונהגיהן בנו לצדן מחנות קטנים, כדרכם של פיגמים כשהם הורגים פיל שאינם יכולים להזיז. דלת האוטובוס הייתה פתוחה, מיטלטלת על ציר שבור, ובאחד הפיתולים גלש ונפל דרכה צרור חפצים של נוסע אינדיאני, שנשמט מידו. הנהג נעתר לבקשתו ועצר את האוטובוס, כדי שיוכל לרוץ אחורה ולהביא אותו. היו לו שם חמש פסות, וגם כמה חפצים.
בעיר ארמניה ירד ת'רו מהאוטובוס והלך למלון, שראה בדרך. הגובה והקור לא הניחו לו להירדם, ועל כן יצא לשוטט בעיר, שהייתה מוארת היטב ושוקקת כפריים. בחלון הראווה של חנות למכשירי חשמל עמדה טלוויזיה דולקת, והכפריים, שבבתיהם לא היה חשמל, עמדו משתאים וצפו בסרט תעודה על ילידים אוסטרלים, הצופים נדהמו למראה מערומיהם של הילידים ותהו היכן המקום הזה - באפריקה? רחוק, אמר איש אחד. רחוק מאוד.
בדרכו חזרה למלון שמע ת'רו שיעול של ילד, ובהצצה אל פתח אפל של בית נגלו לעיניו שלושה ילדים, הגדול בן עשר ושני האחרים בני תשע. הוריהם סילקו אותם מבתיהם משום שלא יכלו להאכיל את כל ילדיהם. הילד הקטן בשלושתם היה חולה, ונראה שהיה למעמסה על השניים האחרים, אבל הם הרשו לו להישאר עמם משום שפחד להיות לבדו. הם ישנו על קופסת קרטון משוטחת וניזונו ממה שנידבו להם אנשים. הביתה לא רצו ללכת, כי שם יהיה גרוע יותר. ת'רו נתן להם כסף, והילד הגדול בשלושה הבטיח לחלק אותו שוה בשוה ביניהם. לבו נשבר למראה ילדים עזובים אלה, שגורלם נחרץ למות, וכל מי שיגלה עניין בחייהם יואשם בבולשביזם. קולומביה היא ארץ עשירה ונעימה, אמרו לו בבוגוטה, צריך רק להישמר משודדים ומילדי רחוב. איזו שטות אווילית, אמר בלבו, וכמה מפלצתי שילדים יומתו כך.[40]

בדרך לקאלי, ברכבת שאליה הגיע תוך חששות רבים ובניגוד לאזהרות כל מי שפנה אליו, פגש ת'רו גברת זקנה מוונצואלה, שנסעה אל אחותה. היא הזהירה אותו שבקאלי יהיה חם מאד, ותמהה מדוע הוא נוסע לשם. גם הוא תמה. אולי רק משום שהיא בדרך דרומה אל פטגוניה. לזקנה אמר, שיש לו חבר בקאלי. הזקנה נרגעה, אבל לא כן הוא. שום חבר לא היה לו בקאלי או בכל מקום אחר באמריקה הלטינית. דיכאון ירד עליו.
קאלי ה"מסוכנת" הייתה משעממת מאוד. המלונות היו גרועים, וכאשר יצא לטיול בסביבה, נתקל בכלבים מאיימים, שהעירו בו חשש מכלבת. בשובו למלון אמרו לו, שיש אולי כמה כלבים מסוכנים, אבל הנחשים מסוכנים כולם. הוא לא ראה נחשים, אבל "הם ראו אותך", אמרו לו. במסעדה מפוארת ראה קבוצת מסיונרים אמריקאים, גברים, נשים וילדים, כולם שמנים ומתפטמים בהנאה. על המזנון עמד פסל קרח מטפטף. עובדה מעניינת בסביבה, שלחלק מתושביה לא רק שלא היה קרח, גם מים לא היו להם. היה זה סמל לבזבוז טיפשי ומקומם.[41]

בזיליקת דל ווטו נאסיונל בקיטו. הקתדרלה הנאו-גותית הגדולה ביותר באמריקה הלטינית

בקיטו התעכב ת'רו מעבר לתכנון הקודם, נענה להזמנות להרצות ולמסיבות. מזג האוויר בקיטו הפליא אותו בשינויים תמידיים לאורך היום. ערפילים ועננים נמוכים ירדו על העיר, לאחר בקרים שטופי שמש. בבוקר של גשם דק ראה ציפורי קוליברי זעירות, כמו קוקיות של שעוני קוקיה, מתחבאות בתוך שיח, כל אחת מתחת לעלה יחיד. קיטו, על אף גובהה הרב, שהקשה עליו את הנשימה, מצאה חן בעיניו. הייתה זו עיר שמחה, בניגוד לבוגוטה, שהותירה בו רושם של עיר נישאה ואכזרית, כמו קן נשרים. את דעתו על אופיים השליו והמהוגן של התושבים נאלץ לשנות, כאשר מחיר הנסיעה באוטובוס עלה לשישה סנטים וכל האוטובוסים בעיר נהרסו בידי פורעים. בכנסייה בקיטו ראה תמונת קיר, שנראתה לו מרחוק כתיאור מדויק של משחק הכדורגל הסיוטי בסן סלוודור, אבל מקרוב ראה שזה העתק נאמן של הירונימוס בוש, על כל החוטאים הנענשים כיאה להם בגיהנום. אל תמונת אימים זו מביאים ילדי בתי ספר בקיטו למען יראו וייראו. נראה, שאכזריות העונשים נלקחה מתיאורי הקדושה תרסה מאווילה בספרה "וידויים". הכנסייה מעוטרת במוטיבים של אמנות האינקה, ורוב באיה הם אינדיאנים. מאיש השגרירות האמריקאית שמע על השוני בין המפות האקוודוריות של פרו לבין המפות הפרואניות של אקוודור. כל מפה בתורה תיארה שטח גדול משהיה לה במציאות ותבעה בעלות על אותו מחוז באגן האמזונאס.

בגואיקיל הייתה השליטה בידי החולדות - הן חזקות, עמידות לכל, אינן יודעות פחד ומכריזות על קיומן בצפצופים ובקטטות שאינן פוסקות. עקיצת הפרעוש השוכן עליהן מסוכנת לבני אדם ויכולה לגרום לדבר, הוא המוות השחור, מחלה שהודברה במקומות רבים אבל עודנה קיימת בדרום אמריקה ועלולה להמית את הנדבקים בה תוך ימים ספורים. ת'רו בא לגויאקיל לפגוש בני משפחה רחוקים מצד אמו, שהתיישבו באקוודור ועשו חיל. קרוב-משפחתו דומינגו נוררו הופתע לשמוע שיש לו קרובים רבים כל כך בארצות הברית, אבל הפתיע אותו מצדו בהמוני הדודנים שיש לו בדרום אמריקה.
בזמן ההמתנה למקום שיתפנה ברכבת הקטנה, כדי לחזור לקיטו, פגש אירי שהיה חמש-עשרה שנים קודם לכן כומר ישועי בארצות הברית ופרש מן הכמורה. הוא נעשה לסוכן ביטוח ועל אף ביטחונו של הבישוף שהוא עתיד לחזור, ועל אף הקלות והביטחון שבחיי כמורה, לא חזר מעולם. הוא נסע לביקור אחרון אצל משפחתו בבלפסט וידע שלא ישוב לראות את כולם. הוא היגר לאקוודור, נשא אישה מקומית, הוליד ילדים, ומעולם לא סיפר על כך לבני משפחתו שבאירלנד. הוא ידע, שאחרי שאמו תמות, יסע מיד לאירלנד ויספר את האמת למשפחתו, אבל לאמו לא יכול היה לספר, וכל מכתביו הביתה היו שקרים. הוא ביקש מת'רו לכתוב את הסיפור, שהוא איננו מסוגל לספר.
הדעות בגוייאקיל לגבי האינדיאנים היו חלוקות - בני משפחת נוררו העשירה והמכובדת ראו בהם ייחוד אמיתי וחקרו את עברם המפואר. אחרים ראו בהם חוטבי עצים ושואבי מים, ובסך הכל, בורים ומטומטמים. היה מי שגרס, שבאקוודור אין אנשים עניים - רק אינדיאנים, שכולם אבודים. הוא לא הכיר בעבר המפואר של האינקה, וחשב שזו דעת הרוב. טענות הנגד של ת'רו לא שכנעו אותו. הימים עברו ולבסוף נואש ת'רו מן האוטופרו וחזר לקיטו בטיסה, שרק חיזקה בו את הסתייגויותיו הקודמות ממסע באוויר.[42]

משכנות עוני בעיבורי לימה

לימה נראתה עשוקה ופושטת רגל, והזכירה לת'רו את רנגון. האיום בשביתה של עובדי הרכבת בגלל שכרם הזעום דחף אותו למהר לצאת מלימה לקוסקו, בדרך לבוליביה ומשם לארגנטינה. המסילה היוצאת מלימה עברה על פני שכונת בקתות, שהעידו על מיעוט הגשמים באזור. כל כולן נראו כמו סלים קטנים ורופפים, פתוחים לשמש ולכוכבים, לצד הנהר, המשמש את דיירי השכונה לרחצה, לשתייה, לבישול ולפינוי פסולת, בבחינת עורק חיים וביב שופכין כאחד. בדרך אל הואנקאיו, על מדרונות תלולים, סבלו כל הנוסעים ממחלת גבהים. לסבל הגופני, סחרחורת וקוצר נשימה, נוספה גם תחושת ההחמצה שבנסיעה בנוף מדהים ביופיו כשאין אפשרות ליהנות ממנו. במצבו הגופני של ת'רו, היה היופי למטרד מיוחד במינו. לשאר ייסוריו חבר גם כאב שיניים קשה, בהשפעת הגובה הרב. בלון ממולא חמצן, שקיבל מפרואני בירכתיי הרכבת, הקל על נשימתו והצליל את מוחו. בהמשך עברה הרכבת במנהרת גאלרה, המנהרה הגבוהה ביותר בעולם, בגובה 4,830 מטרים. הנסיעה במנהרה הייתה נוראה, אבל אחריה השתפרה הרגשתו, בעיקר בידיעה שכבר עברו את הנקודה הגבוהה ביותר, אם כי בהואנקאיו עדיין הרגיש רע מאוד. משיחות עם נוסעים שחזרו מקוסקו התברר לו, שהדרך הטובה ביותר להגיע לשם תהיה לחזור ללימה וממנה לטוס לקוסקו. על אף סלידתו מטיסות, הבין שזו הדרך הנבונה ביותר, וכך עשה.[43]

בבאר עלוב בקוסקו פגש ת'רו שלושה פרואנים, עובדי מיניסטריון העבודות הציבוריות, שני אדריכלים ומהנדס אזרחי. תלבושתם והבעות פניהם לא תאמו את התארים המרשימים. הם הבטיחו לת'רו, שאם ירצה ללמוד את שפת הקצ'ואה, יוכל לעשות זאת בקלות, משום שהיא בדיוק כמו אנגלית. כשתהה על כך הסבירו לו, שסדר המילים במשפט בקצ'ואה הוא כמו באנגלית, בניגוד לספרדית. הם התעניינו בעלויות החיים בפריז או בלונדון וסיכמו, שעדיף לחיות בלימה. הוא חזר למלון. ליד המזרקה ממול ישן מצורע. היה קר. השכם בבוקר העירו אותו פעמוני הכנסיות, והאינדיאנים נהרו למיסה. גם התיירים השכימו קום לנסיעה למאצ'ו פיצ'ו, אבל תחנת הרכבת, שבה הבטיחו להם מקומות אם יגיעו בשש, עוד הייתה סגורה בשבע, וכאשר נפתחו לבסוף הדלתות, הסתער קהל המקומיים אל הרכבת והדף בכוח את התיירים האמריקאים הקשישים, שלא ידעו את נפשם. בשעת הנסיעה השוו כל מראה שראו למקומות קודמים שהיו בהם ברחבי העולם ולדברים שעשו במסעותיהם. ת'רו התפעל ממבני האינקה הקדומים.[44]

מגדל הפעמון בכנסייה בקוסקו

בדרך ראה ת'רו את העמק הקדוש של האינקה, שמיקומו הנסתר משך אותם אליו כשנמלטו מן הכיבוש הספרדי האלים. הם המשיכו לחיות שם שנים רבות אחרי שהספרדים סברו, שהשמידו כליל את תרבותם הגבוהה של בני האינקה. כך, עד שבשנת 1570 הצליחו שני מסיונרים קנאים, נזירים אוגוסטיניאנים, לחצות את ההרים אל העמק. מלווים בחבורת אינדיאנים שהוטבלו לנצרות, העלו באש את מקדשי האינקה, בהם המשיכו לעבוד את אלוהי אבותיהם. במקומם הקימו כמה מסיונים. עד 1911 לא בא איש אל העמק, ששקע בתרדמה. אז הופיע בריגהם יאנג, מצא עיר גדולה בהרים וקרא לה מאצ'ו פיצ'ו. כל האזור שעברה הרכבת במסעה העיד על גאוניותם של בני האינקה בבנייה, המקדשים הנסתרים והמבצרים, שהביסו את הספרדים בבואם. אבל התיירים האמריקאים הקשישים התעניינו יותר בסיפורים על מקומות אחרים שראו. בביקורת שמתחו על כל דבר שראו הייתה מידה רבה של פטרונות שמקורה בבערות. הם לא הפיקו דבר מן הטיול הקשה והמפרך שאליו יצאו, מלבד התבצרות מתנשאת בעמדותיהם. ת'רו, שגיבש דעות שונות משלהם, ניסה להסביר את מה שראו במונחי חייהם של האינדיאנים ובציפיות שלהם מן הדמויות המייצגות את דתם - סבלו המודגש עד הפרזה של ישו, תפארת לבושה ובריאות גופה של מריה - רק כך יכלו לקבל אותם, כשונים ונעלים עליהם עצמם. הסבריו הצליחו רק לשים קץ לדיונים על דת, ומכאן ואילך המשיכו הנוסעים לדבר על כל מה שראו עיניהם, בנוסח ת'ורנברי, הסחת דעת ממה שהיה, מבחינתם, נסיעה משעממת וחסרת אירועים ברכבת.[45]

שביתת הרכבות שיצאה לבסוף לפועל, בתביעה שלא נענתה לתוספת של שווה ערך ללירה שטרלינג וחצי, מחירו של קילו בשר, אילצה את ת'רו לנסוע, בניגוד לרצונו, באוטובוס, אחרי שהזהירו אותו, שאם לא יזדרז לצאת מפרו, תקיף השביתה גם את האוטובוסים. הנסיעה הייתה קשה ומאובקת. את אגם טיטיקאקה חצה, לצערו, בחשכת הלילה ובכך החמיץ את קסמו הנודע. בוליביה עשתה עליו רושם חשוף, שונה מזה שראה במקומות אחרים. החשיפות כאן הייתה התת-קרום הטרשי של כדור הארץ, טופוגרפיה של מאובנים סלעיים, שהקרקע העילית נסחפה מעליהם ברוח. על אף הקור ונוקשות הנוף, היו הבוליביאנים ברכבת של נואקי ידידותיים. הם הציעו לת'רו להשתהות בסביבה, כדי לעשות סקי על הפסגות המושלגות. הגובה הרב, למעלה מ-3,000 מטרים, השפיע עליו לרעה. במלון בלה פאס נחתכה ידו בשברי כוס זכוכית, ושום טיפול שניסו עליו בבית המרקחת לא עזר לעצור את שטף הדם. בתחבושת עבה, שנספגה עד מהרה בדם, יצא לסדר את ענייניו וגילה, שהתחבושת המדממת מקנה לו שירות אדיב ומהיר מכל מה שחווה בחודשים האחרונים. לה-פאס נראתה לו מוכת נמק אורבני, עיר מכוערת שלתושביה ארשת כבדה ואומרת כבוד, ללא שמץ מן החשדנות שנתקל בה בקולומביה ובפרו. הרושם הכללי היה של עיר במזרח אירופה. הקור היה עז, גשם וברד ירדו רוב הזמן והשמש הפציעה רק לדקות ספורות.

לה פאס 26

רק כשהרכבת הפאנאמריקאית יצאה מן התחנה, זרחה השמש והאירה על חורשות האקליפטוס שעל המדרונות מצפון לעיר. הרכבת נסעה הלוך ושוב על צלע ההר, מעל לה-פאז, ועלתה לגובה של יותר מ-4,000 מטרים. חלק מן הקרונות נועדו להגיע רק עד הגבול, אבל קרון השינה של ת'רו היה שייך לרכבת הארגנטינית והיה מיועד לתחנה הסופית בטוקומאן. בקתות חומר קטנות נראו פה ושם, במרחק רב זו מזו, אבל הן היו סגורות ומסוגרות, ללא חלונות, ללא שביב אור. באחד הכפרים עצרה הרכבת להעלות נוסעים, והמחלקה השנייה התמלאה עד אפס מקום. בנוף השומם והקר הזה נראו מדי פעם דמויות בודדות - אינדיאני מוביל אופניים, אישה משגיחה על כבשים, וכעבור כמה קילומטרים, עוד אישה עם שני ילדים ופרד עמוס לעייפה. פסגות ההרים הגבוהות היו מוארות עדיין בשמש השוקעת, כשהרכבת נסעה בחשיכה. גם הקונדורים שעופפו במרומים היו מוארים בקרני השמש
בנוף השומם הזה התגלה לעיני ת'רו מה שנראה לו מרחוק כפסל ישו, אבל מקרוב התגלה כבקבוק עץ בגובה שישה מטרים ועליו המילים "אינקה קולה". כמה בוליביאנים שפגש בקרון המסעדה ציפו מת'רו לשבחים על בוליביה, בעיקר בהשוואה לשכנותיה, פרו, אקוואדור וצ'ילה, אבל הייתה לו הרגשה, שכולם מודעים לשקר המוסכם הזה. בבחירות שהתקיימו בבוליביה כעבור ארבעה חודשים היו יריות מנשק אוטומטי ברחובות ואי-סדרים בקלפיות, כולם היו בדעה שהבחירות זויפו, ואז בא ראש המדינה וביטל את הבחירות. הוכרז מצב חירום, ממשלה חדשה הוקמה במה שנקרא "הפיכה ללא שפיכות דמים", ולאחר הפיכת נגד הבטיחו השליטים החדשים לקיים בחירות. לדעת הבוליביאנים, הבעיה הגדולה של בוליביה היא שאין לה ים. צ'ילה או פרו צריכות לתת לה חלק מן הים שלהן, טענו, ואז תיפתרנה הבעיות האחרות של בוליביה.
בהמשך הנסיעה סבל ת'רו ממחלת גבהים והתייסר במכאובים, שגברו בגלל האלכוהול ששתה. הנוף היה צחיח, ריק ועוין. באחד הכפרים עצרה הרכבת ושני חבריו לשתייה ולשיחה ירדו, לבלות שם כמה שבועות באפס מעשה. עצם המחשבה, לעמוד על הרציף בשממה הריקה הזאת ולראות את הרכבת מתרחקת, העבירה בו צמרמורת. בוויאזון הופרד קרון השינה מיתר הרכבת, שנסעה לדרכה, והושאר על מסילה צדדית. איש לא ידע מתי יעבירו את חמשת הנוסעים שנשארו בו אל מעבר לגבול. מסביב לתחנה לא היה דבר. כמה נשים עמדו מתחת למטריות תוצרת בית למכור פירות, לחם ושרוכי נעליים, אבל אחרי שקהל האינדיאנים שירדו מן הרכבת התפזר איש איש לדרכו, נפלה דממה על הרציף הריק. ביאושו פנה אל מבנה מרוחק, בתקווה שימצא שם באר. לאחר הליכה של חצי שעה מצא שזה אכן בית קפה, אבל ברגע שהוגש לו הקפה, שמע את צפירת הקטר. בריצה מאומצת הגיע אל קרון השינה ומצא, שהוא חובר כבר לקטר. הקונדוקטור ניבא נסיעה ממושכת אל טוקומאן, בגלל מצב המסילה. הקטר העביר את קרון השינה אל מעבר לגבול, שם ניתק ממנו. כעבור שעות התחבר שוב קטר לקרון והנסיעה התחדשה, אבל נעצרה שוב לאחר 150 ק"מ בלבד, בגלל תקלה במסילה בהמשך הדרך.[46]

תופעה מעניינת שת'רו פגש בה היו התיירים הבודדים, אלה שנסעו ממקום למקום במשך חודשים בלי דעת למה ולשם מה, כמו וולפגנג הגרמני, שעשה חודש פה וחודשיים שם, ומה שזכר בעיקר מכל המקומות ששהה בהם היו התקלות שקרו לו והמחירם הזולים. הוא גילה בקיאות בשערי חליפין, ומסעות היו, לגביו, דרך לחסוך כסף. דבר אחד היה ברור לו - אם לא ימצא עבודה בבואנוס איירס, ייאלץ להישאר בארגנטינה עד יומו האחרון. אמריקאי שפגש בפרו סיפר לו, שלא אהב את אקוואדור. אולי כי לא נתן לה די זמן. הוא שהה שם חודשיים. לת'רו זה נראה כמו נצח. הוא לא הבין תיירים, שתכננו להישאר חודש במקומות כמו ברנקייה או קוסקו, שהוא עבר בהם בחטף.
הרכבת נסעה בתוך עמק ירוק, בין הרים גבוהים מאוד, נטולי עצים. חוג הגדי היה קו ממשי, סדק בהרים שנראו כמו מפה טופוגרפית. בתחנה במאימארה התעכבה הרכבת ללא הסבר. מקומי שניגש לדבר עם ת'רו אמר לו, שהר געש דרומית משם גרם למפולת על המסילה. הוא לא ראה כל סיבה לנסוע למקום אחר. במאימארה, הסביר, יש לו כל מה שהוא צריך. הוא הציע לת'רו להישאר שם, וכיון שהרכבת לא הראתה כל סימן לתזוזה, נראה שאולי זה מה שיעשה.
הרכבת חזרה לנסוע ועברה על פני תהלוכה חגיגית, אולי לכבוד יום א' של לולבים. תזמורת ניגנה צלילים צורמים ואפופי יגון. ענן גלש במדרון ההררי והנוף השתנה מתמונה מרהיבה של ארגנטינה לשעת ערבית קודרת בניו אינגלנד. האוויר היה חם ולבנוני, עולם פתאומי של רוחות רפאים. בצדי הדרך נגלו אותות הרס, קירות וגשרונים שהתמוטטו. מישהו אמר, "זה הר הגעש". ת'רו התפלא, הוא לא ידע שיש שם הרי געש, אבל הטעות תוקנה מיד: מדובר בעיר בשם וולקאנו. לבואנוס איירס יגיעו באיחור של יום וחצי. הנוף היה אידילי, עצים ופרחים, אבל בהמשך נודע לת'רו, שחוחוי הוצפה בשיטפון קשה, שהצריך פינוי של אלפי אנשים. בתחנה היו אינדיאנים רבים. היה זה קצה הנתיב העתיק של האינקה. עשרים קרונות חדשים חוברו לרכבת, בהם קרון מסעדה. משירד ממרומי בוליביה, הרפתה מת'רו מחלת הגבהים המייסרת והוא הרגיש מצוין, ורעב. המלצר בקרון המסעדה ערך את כל השולחנות במפות וכלי כסף, אבל טרחתו הייתה מוקדמת - אותו לילה היה ת'רו הסועד היחיד. המלצר סיפר לו, שזו הרכבת הראשונה מזה שבועיים שהצליחה לעבור את המפולת בוולקאנו.[47]

טוקומאן התגלתה כעיר עתיקה, שטוחה, נקיה ומשעממת יותר מכפי שציפה ת'רו. בצביונה הזכירה את אירופה הישנה, בחליפות המפוספסות של הגברים, בחזיתות הבתים, באלגנטיות המודעת לעצמה של הנשים. הבתים היו בסגנון צרפתי, בנייני הממשל בסגנון בארוק איטלקי ואילו המצבות והפסלים היו דרום-אמריקאים במובהק. טוקומאן הייתה קודרת, באופן הטיפוסי לארגנטינה. לא היו בה עקבות של הרס, ומעשי הזוועה של השלטון, במידה שהיו, נחבאו בתאי עינויים של תחנות משטרה או בשכונות הצפופות של הפועלים במטעי הסוכר. קשה היה למצוא באר בעיר מהוגנת זו. עלונים שראה בסוכנות תיירות המריצו את המטייל לעזוב את טוקומאן, אל ההרים, אל היערות, או - מה שבידח את דעתו - לבקר בחוחוי. הסתבר לו, שאחת האטרקציות של טוקומאן הייתה האפשרות להגיע לחוחוי בנסיעה בת יום אחד.
במשך היום שעשה בטוקומאן גמלה בלבו של של ת'רו ההחלטה להמשיך כבר באותו ערב לבואנוס איירס. בדרכו לתחנת הרכבת פגש את וולפגנג, שהיה מאושר, משום ששער הדולר עלה בחמש פסות. האינפלציה, מבחינתו, הייתה תשואה גדולה.
ברכבת "לה אסטרלה דל נורטה (כוכב הצפון)" פגש ארגנטינאים בקרון המסעדה. הם הרשימו אותו כשחצנים, דברנים אבל חסרי חוש הומור. הם לא גילו כל עניין בעולם שמחוץ לארצם, או בכל דבר שלא היה קשור במישרין לארגנטינה. בכך הזכירו לו את הדרום אפריקאים, כמי שרואים עצמם תקועים בסוף העולם ומוקפים פראים. נימת דיבורם הייתה אלימה והם היו צרי-אופק עד תוך-תוכם. רק בבואנוס איירס, שם פגש אנשים נעימים ואפילו אינטלקטואלים, שינה את דעתו על המקומיים. אחד הסועדים שאל אותו מדוע איננו מצטרף לשיחה, אלא סתם יושב. אולי משהו לא בסדר? היה זה חוסר הביטחון הדרום-אמריקאי, שיש להרגיעו בהבטחות שהכל בסדר וארגנטינה היא ארץ נפלאה. העיקר לא להגיד משהו שעלול להתפרש כביקורת. השיחה עברה לנושאים שבהם לא היה לו מה להוסיף, והוא פרש לתאו. בבוקר הציע לו שכנו לתא את ספר הקומיקס העבה שסיים, והתפלא כשסירב בתודה. ת'רו מצדו שאל אותו, אם הוא קורא גם סופרים ארגנטינאים, למשל את חורחה לואיס בורחס, אבל אוסוולדו לא שמע עליו ונפגע כנראה מן הסירוב לקבל את ספר הקומיקס שלו בחינם. הוא ירד מן הרכבת ברוסאריו. הייתה זו עיר הולדתו של צ'ה גווארה. גורלו של זה היה מר משל סימון בוליבר. כל כוונותיו וחלומותיו נשכחו והוא היה לסמל של אופנת גברים, דרך בדוקה להרוס אדם ולהגחיך את רעיונותיו. החותם שהטביע במעצבי הבגדים הוא חלק מן הטרגדיה שלו.[48]

הכניסה לבואנוס איירס הייתה מוכרת במידה כזאת, שנתנה בו את ההרגשה כאילו הגיח לאחר מסע של חודשיים במנהרה מעברו האחר של כדור הארץ, במקום מוכר ומכובד ממש כמו בוסטון, אבל גדול פי כמה. תחנת הרכבת הייתה בריטית במבנה ובאופי, שנשמרו מאז 1947 ללא שינוי. המראה, לאחר מסע ממושך כל כך, היה מרגיע. ת'רו הרגיש, שהגיע לתרבות מסבירת-פנים ומובנת. בואנוס איירס נראתה לו כתל-נמלים מתורבת להפליא. בתיה ורחובותיה הזכירו את העולם ישן, ואילו תושביה ביטאו את הגסות הבריאה והבוטות של העולם החדש. העיר נסכה עליו קסם שלא ציפה לו, בשפע חנויות הספרים, הנשים האלגנטיות, האדריכלות היפה, אווירת האמידות והשגשוג. פנמה וקוסקו לא הכינו אותו לבואנוס איירס. הוא נזכר בסיפור "אוולין" מתוך "הדבלינאים" של ג'יימס ג'ויס, על הנערה שלא הצליחה להינתק מחייה העגומים וחסרי התקווה בדבלין כדי להפליג עם אהובה לבואנוס איירס. ת'רו לא חשב שהייתה זו החמצה גדולה כל כך לאוולין, עד שראה את בואנוס איירס במו עיניו. אחרי העוני המזעזע שראה במסעו, הילדים הגוועים ברעב, תרבות הקבצנים מכאן והעושר המדושן ומנקר העין מכאן, מצא שקשה לו להתרגש מצנזורה על עיתונות. בבואנוס איירס מצא עיר מתפקדת כהלכה, שהוציאה מתוכה כנרים מן השורה הראשונה וגם חשפנית נודעת. עיר, שצ'ה גווארה, חורחה לואיס בורחס ואדולף אייכמן הרגישו בה כבני בית באותה מידה.[49]

אדריכלות אירופית ומודרנית בבואנוס איירס

הארגנטינאים אינם מכירים את הארצות השכנות להם. קיטו היא לדעתם מקום נורא, עני ופרימיטיבי, ונסיעה לבוליביה היא מעשה שלא יעלה על הדעת. גם בצפון ארגנטינה אינם מרבים לטייל. הם נוסעים לצ'ילה או לברזיל, או לסופי שבוע במונטווידאו. עשירי ארגנטינה מחזיקים בית שני בבארילוצ'ה, נוה מדבר בפטגוניה. הקשר העיקרי שלהם הוא עם ארצות אירופה והם מרבים לבקר בארצות המוצא שלהם, בעיקר בספרד ובאיטליה. לגבי יחסה של ארצות הברית אליהם אינם בטוחים, ולכן הם מגנים אותה.
המסע הממושך ברכבת מלה-פאס, בגל חום סתווי קשה, כפה על ת'רו כמה ימי התאוששות. כשניסה להתקשר בטלפון עם המו"ל המקומי שלו, נתקל בקשיים לא צפויים, ושוער המלון הסביר לו, שעדיף ללכת למשרד, במרחק רחובות ספורים, מאשר לנסות לדבר בטלפון. במשרד ההוצאה לאור נאמר לו, שגנרל אחד בממשלה קרא את ספרו והוא רוצה שת'רו יסע ברכבת לסאלטה. ת'רו לא גילה עניין. גם לצ'ילה לא רצה לנסוע, אבל כשנודע לגנרל שהוא רוצה להגיע לפטגוניה, סודרו לו מיד כרטיסים למועד שחפץ בו. המו"ל הודה בזמנים האיומים שעברו על ארגנטינה, אבל מצבה השתפר. ואכן, זה שנתיים לא הייתה שום חטיפה על רקע פוליטי. ידידו של ת'רו, ברוס צ'טווין, אמר, שאנשי הגרילה העירוניים יצאו לחופשה לאורוגוואי או לסקי בשווייץ. גם איזבלה פרון הודחה וממקום שבתה בעמק נידח לא יכלה לגרום נזק. נושא האסירים הפוליטיים, שהממשל הכחיש את קיומם, לא היה לרוחו של המו"ל, ות'רו ראה לנכון לעקוף אותו מטעמי נימוס. לעומת זאת, נעתר להזמנה לסטייק, בגודל שכמוהו לא ראה מימיו. מן הבחינה הפוליטית, התרשם שארגנטינה דומה לאיטליה, בלתי מפותחת פוליטית ונגועה בביורוקרטיה ובאנרכיה. אזרחיה לא נתנו אמון בממשל. הפטריוטיות שלהם, ללא ההשפעה הממתנת של אמונה בשלטון החוק או בבחירות חחופשיות, לבשה צורה של תוקפנות ופרובינציאליות. השיעור הגבוה של יודעי קרוא וכתוב לא הצדיק שלטון רודני, אבל איש שיחו הסביר, שהצרה היא ביכולתם של הארגנטינאים לעבוד היטב בנפרד, אבל לא כצוות. הוא לא ידע מה הסיבה לכך.
במהלך השיחה עלה שמו של בורחס, ות'רו אמר, שתמיד רצה לפגוש אותו. המו"ל, שהוציא לאור גם את ספריו של בורחס, הבטיח לארגן פגישה כזאת. בינתיים, בא עיתונאי לראיין את ת'רו, שהתקשה לבטא את מחשבותיו, הן בשל הקושי לנסחן בספרדית והן בגלל החשש התמידי ממתיחת ביקורת על אזרחי אמריקה הלטינית. בסופו של דבר, נפתרה הבעיה בכך שהעיתונאי הציג את הדעות המתבקשות ות'רו הסכים לכולן. הזדמן לו לפגוש שני מתרגמים - לאחד, שתרגם את ספרו לספרדית, רחש הערצה כנה, משום שהצליח למצוא את המקור לשתי שורות של תומאס מור שהכניס לטקסט בלי לציין את מקורן. השני, שהוצג לפניו כאינטלקטואל שתרגם את עזרא פאונד מאנגלית לספרדית, התגלה כמי שאינו דובר אנגלית, אבל ת'רו סבר, שהגרסאות שלו ודאי עולות על המקור. למחרת מפגשים אלה הוזמן בשיחת טלפון לפגישה עם בורחס, בעוד חמש-עשרה דקות.[50]

תחנת סן חוסה של התת-קרקעית בבואנוס איירס

אל דירתו של בורחס הגיע ת'רו בתת-קרקעית של בואנוס איירס, שבה השתוקק לנסוע מאז שמע עליה. עם כניסתו אל הדירה, הזכירה לו האפלוליות את עיוורונו של בורחס. חתול לבן גדול התלווה אליו אל טרקלין קטן, אפלולי גם הוא. ת'רו הדליק מנורה והסתכל בתמונות שעל הקירות, בעיקר שלושה תחריטי פלדה, אותם זיהה כ"תמונות מרומא" של פיראנזי. החדר היה מסודר לנוחותו של אדם עיוור, במיעוט רהיטים וללא שטיחים. בורחס נכנס, בחליפה כהה ששרשרת שעון משתלשלת מכיסה. הייתה לו חזות אנגלית, ומלבד עיוורנו, נראה בריא. הוא היה אז בן שבעים ותשע, אבל נראה צעיר בעשר שנים. את העיוורון ההדרגתי לא תיאר כטרגדיה, אלא כערב קיץ איטי.

בשיחתם נראה שבורחס מסווג את העולם במונחים של סופרים ומשוררים - הוא העריך מאוד את ניו אינגלנד, שבה ראה את המקום הטוב ביותר להיוולד בו, ראשית הכל - ראלף וולדו אמרסון, הנרי תורו, הרמן מלוויל, נתניאל הות'ורן. בלעדיהם, כך גרס, לא היה שם שום דבר. גם את המערב התיכון פטר בזלזול, וכך גם את קנדה. צר היה לו, שהדרום נוצח במלחמת האזרחים, משום שהוא מעניין. הוא למד אנגלית סקסונית ולשם הדגמה, דיקלם את כל תפילת האדון באנגלית סקסונית. בהמשך שיחתם הזכירו את קיפלינג, שבו ראה את אחד הסופרים הגדולים ביותר, והוא ביקש מת'רו לקרוא לפניו משירי קיפלינג. תוך כדי הקריאה עצר את ת'רו כדי לחזור ולהתפעל מעושר השפה האנגלית, הדברים שאפשר להגיד בה ואי אפשר להגיד בספרדית. אחר כך הוליך את ת'רו אל מדפי הספרים שלו והראה לו עותקים מעניינים, כל אחד וסיפור בצדו. ת'רו הזכיר את אדגר אלן פו ואת "עלילות ארתור גורדון פים" שלו, ובורחס הזמין אותו לבוא שוב למחרת לקרוא לפניו מספרו של פו.
שני הסופרים המשיכו את שיחותיהם בימים הבאים. אחרי הקריאה והדיבורים היו יורדים לאכול במסעדה סמוכה, שאליה הנחה האיש העיוור, מגשש במקלו, את האורח הרואה. עם כניסתם השתררה דממה של כבוד - הכל הכירו את הסופר הקשיש. בזמן הסעודה הזכיר בורחס את הפיצוצים שקורים בעיר מדי יום, אבל אין כותבים עליהם בעיתונים, מתוך פחד. הוא ידע עליהם משום ששמע אותם. בימים הבאים התרחשו בבואנוס איירס כמה אירועי טרור, שריפה, פיצוצים ברכבות, רצח של חבר ממשלה. עם זאת, בורחס סבר שהממשלה איננה גרועה כל כך, לעומת חואן פרון, שהיה נבל, ואשתו, אוה פרון, שבה ראה זונה ותו לא. ת'רו שאל אותו על פטגוניה, לשם התכוון לנסוע למחרת. בורחס אמר, שזה מקום עגום מאוד, שאין בו דבר. המקום הקרוב ביותר למדבר סהרה שאפשר למצוא בארגנטינה. הוא ביקש ממנו לדחות את נסיעתו ולהמשיך לבקר אותו. ת'רו נענה לבקשתו, אבל חשב בלבו, שאם באמת אין שם כלום, הרי זה המקום המושלם לסיים בו את הספר הזה.
הזהירו את ת'רו, שבורחס יכול להיות מחמיר או רע-מזג, אבל הוא לא ראה זאת. לדעתו, היה בבורחס מן השרלטן, מעין דרשן, שנהג לחזור שוב ושוב על דברים שאמר בעבר. ניכרה בו יהירות סמכותית, אבל גם קשב ילדותי כשל תלמיד. הוא היה איש עדין, ללא שמץ אלימות בדיבורו או בהתנהגותו. הוא אמר, שאיננו מבין נקמה מהי, משום שמעולם לא ידע רגש כזה ולא כתב עליו. הוא צידד בשכחה של עוול. הוא הזכיר פגישה שהייתה לו עם רבינדרנת טאגור, שעמו רב בגלל דברי כפירה שהשמיע על קיפלינג.[51]

קברו של חואן פרון בבית העלמין צ'אקאריטה, בואנוס איירס 1994 06

לבסוף, לאחר דחיות חוזרות ונשנות, קבע ת'רו מועד לנסיעתו לפטגוניה. בשוטטות בטלה בעיר, שהתחילה עכשיו לנסוך עליו קדרות, הגיע לבית העלמין צ'אקאריטה, שם ראה את הסגידה לחואן פרון. נשים נשקו לפני הארד שלו ועיטרו בפרחים את ידית המאוזוליאון. בלכתו באחד הלילות עם ידידו רולאנדו, המתרגם של ספרו לספרדית, עצר אותם שוטר, בטענה שחצו כביש באור אדום. רולאנדו טען, שהאור היה ירוק, והשוטר הסכים, אבל הסביר, שזו תהיה המילה שלהם נגד שלו. בנימת סחטנות מבוישת אמר, "אתם רוצים להישאר פה כל הלילה, או שאתם רוצים לגמור עניין עכשיו?" רולאנדו נתן לו כשבעה דולרים בפסות והשוטר הצדיע ואיחל להם חג פסחא שמח. ת'רו אמר לרולאנדו, שהוא רוצה לנסוע לפני שייאלץ לשנות את דעתו הטובה על בואנוס איירס.[52]

פטגוניה - סוף המסע[עריכת קוד מקור | עריכה]

"אקספרס לאגוס דל-סול (אגמי הדרום)" יצאה לדרך בשעת אחר צהריים שטופת שמש, אבל עד שניתקה מן העיר, כבר התחיל להחשיך. המסילה שנסעה בה פוצצה זמן לא רב קודם לכן, אבל שמש קרון השינה הרגיע את ת'רו, שהטרוריסטים מעדיפים לחבל ברכבות משא, וזו רכבת נוסעים בלבד. קרון השינה היה ישן, ציפוי קירותיו מהגוני כהה וממורט. הוא היה ארוך מאוד ובאמצעיתו היה מעין חדר הסבה, שעל כורסאותיו נאספו הנוסעים, רובם קשישים שקבלו על הקור של פטגוניה. בשעת הסעודה ישב אל שולחנו איש צבא, שקבל על ביש מזלו, שגרם לו להעביר את שנת שירות החובה שלו דווקא בזמן של בעיות עם צ'ילה. הוא חשש שיאלץ להילחם, והוא לא רצה להילחם עם איש אלא לחיות בבואנוס איירס. גם הוא ניסה לשכנע את ת'רו לוותר על אסקל ולנסוע במקומה לבארילוצ'ה, שם יש שלג. ת'רו הסביר לו, שמטרת בואו לדרום אמריקה הייתה להימלט משלג בעומק שלושה מטרים.
אחרי שחצו את ריו קולורדו, הנהר שנחשב לגבול פטגוניה, לא היה עוד דבר לראותו. לא-כלום, סיפרו לו, הוא הדבר השולט בפטגוניה. פה ושם היו אדמות מרעה ובקר רועה בהן, תחת שמים ריקים. הערים המעטות היו קטנות, קבוצות של בתי חוה. בתחנה בעיר קארמאן-דה-פאטאגונס, על גדת נהר ריו-נגרו, קנה ת'רו תפוחים מאישה, שהזכירה לו נשים דומות בערי שדה בוורמונט - קלועת צמה, בסוודר חום וחצאית כבדה. לשאלתו ענתה, שהתפוחים האלה גדלים במקום זה.
הרכבת התעכבה כשעה, אבל ת'רו לא הצטער על כך, משום שהשעה בה יהיה עליו לרדת מהרכבת הייתה 1:30 בלילה, והרכבת לאסקל אמורה לצאת רק בשש בבוקר. מעבר לנהר, שרוחבו היה כמה מאות מטרים בלבד, הייתה וִייֶדְמָה, וההרגשה הייתה של מעבר לארץ אחרת. הבקר, העשב, העצים נעלמו כולם ולא היה שם דבר פרט לחול ושיחים יבשים. שני עמודי אבק קטנים התרוממו במרחק ונעו אל האופק. הצמחייה היחידה הייתה שיחים קוצניים. אפילו עשב שוטה לא גדל שם, וממראה השיחים אי אפשר היה לקבוע אם הם חיים או מתים. העופות התעופפו גבוה מכדי שאפשר יהיה לזהותם, ולא היו שום חרקים ושום ריחות. הרכבת נסעה לאורך מה שנראה תחילה כאגם, אך התגלה לבסוף כאוקיינוס האטלנטי. מי המלח של הגאות הרעילו את הקרקע ותרמו לשממונה. הכפרים שסומנו במפה כעיירות לא היו אלא מספר מבנים חבוטים, כמה עצים, כלב צולע וכביסה מתנופפת במאוזן ברוח עזה. לעיתים נראו בתים בודדים באמצע השממה, עשויים לבני חומר ובוץ ומוקפים גדרות של ענפים ומקלות, הגנה חסרת פשר. בסן-אנטוניו-אואסטה, עיר קטנה, שנראתה כנוה מדבר על חוף מפרץ סן-מאטיאס, ירדו כארבעים אנשים מן הרכבת, להמשיך באוטובוס אל ערים אחרות על חוף האוקיינוס. ת'רו ירד לשוטט בתחנה עד שתחדש הרכבת את מסעה, והמלצר ששאל אותו לאן מועדות פניו נדהם לשמוע, שהוא נוסע לאסקל. אבל ת'רו לא התעניין באסקל עצמה. כל מהותה הייתה בשבילו נקודת הסיום של מסעו מבוסטון. המסע היה העיקר, לא המקום, שלכתיבה עליו היה צורך בכישרון של צייר מיניאטורות.
בדרך היו גם הפתעות - קבוצת עצי צפצפה סביב כרם גפנים ובוסתן תפוחים, מראה שלא ציפה לו בארץ החרבה הזאת. ההסבר נמצא בנהר הקטן של ואלצ'טה, שזרם מדרום לצפון, מן החלק הוולקאני השטוח של רמת פטגוניה. כל הכפרים באזור הזה נבנו לאורך הנהר, במקומות שאפשר היה לחפור בארות. הנוף החום והסחוף הזכיר לו איורים בכתבי הקודש, מארץ ישראל או ארץ הקודש. ת'רו צחק כשראה תיירים נושאי מצלמות. לא היה דבר לצלם בנוף החרב הזה.
בשיחה עם הקונדוקטור קונן זה על יוקר המחיה בדרום אמריקה, לעומת המשכורות הזעומות. הקונדוקטור הציג עצמו כגרמני, כמוהו כאמריקאים הדבקים בארצות המוצא של אבותיהם. שמו היה אוטו, אבל הוא לא דיבר גרמנית, כשם שהאיטלקים בקרון המסעדה לא ידעו איטלקית. רק מהגר אחד שפגש בארגנטינה קיים איזה קשר עם ארץ מוצאו, ארמניה. הוא קרא בכל בוקר בעיתון ארמני שהודפס בבואנוס איירס. שישים שנה עברו מאז עזב את ארמניה.[53]

האקספרס הפאטאגוני הישן[עריכת קוד מקור | עריכה]

התחנה הישנה של חאקובאקי וקטר קיטור לתצוגה, 2008

סופת אבק העירה את ת'רו הרבה לפני שהרכבת הגיעה לחאקובאקי, שם יהיה עליו לעבור לרכבת הידועה בשם לה טרוצ'יטה כדי להגיע לאסקל. הוא נרתע מן המחשבה, שעליו לעזוב את הביטחון שברכבת המאובקת ולצאת אל אי הוודאות שמחוצה לה. כל מי שפגש במסעו הזהיר אותו מפני נסיעה ברכבת לאסקל, אבל הוא היה מוכרח להגיע לשם כדי לטוס מאסקל הביתה. הוא לא היה היחיד שירד שם. הוא חשב שכל הנוסעים שירדו עמו ימשיכו ברכבת לאסקל, אבל הם נעלמו. מסתבר, שהיו תושבי חאקובאקי. עיר קטנה, נידחת ומאובקת, ללא מים, ללא עץ. האנשים שבאו לחיות שם היו זקוקים יותר מכל למרחבים פתוחים, ריקים מכל.
מנהל התחנה צילצל בפעמון הארד שהיה תלוי על אחד העמודים לפני שהרכבת המשיכה בדרכה, אבל איש לא עלה. היה קר מאוד, בשעת לילה זו. ת'רו היה לבדו, ובמידה ידועה הייתה זו תכלית מסעו - לרדת מהרכבת בלב המדבר אחרי מסע של עשרים או שלושים אלף קילומטרים ולעמוד שם לבדו, תחת שמי כוכבים זרים וירח, שאפילו הוא נראה מעוות ושונה מזה המוכר לו.
מנהל התחנה קרב והציע לו מאטה בספל קטן, עשוי קרן של פרה. הוא דיבר בשבחה של אסקל - הראשון שעשה זאת, אבל בהשוואה לחאקובאקי, הצטיירה אסקל כמקום יפה, עם בתי מלון, מסעדות ואפילו פארק במרחק חמישים קילומטרים. אכן, עיר ראויה לשמה. שיחו של מנהל התחנה לא היה מעניין, ות'רו יצא מן התחנה והתהלך על המסילה הריקה. נביחת כלבים קרובה הרתיעה אותו, בעיקר משום שחשש מכלבת, ששלטים הזהירו מפניה. שני כלבים התקרבו אליו; הוא חזר אל התחנה המוארת בהליכה אחורנית, וכשהגיע אל הרציף, ויתרו הכלבים על המרדף והסתלקו. מנהל התחנה שמע את הנביחות והזהיר אותו מפני הכלבים. יש הרבה סיפוק בנסיעה ביחידות, אבל הפחד מן המוות מלווה את הנוסע לבדו כל העת, ובנסיעה ארוכה כל כך ביחידות אי אפשר שלא להרגיש שעשית דבר מטופש מאוד, בבחינת הרפתקנות פזיזה וחסרת תכלית. חששות כמו מוות אלים בתאונה, מחלה קשה וממושכת שתרתק אותו לבית חולים בעיר עלובה ונידחת, אובדן או שוד של דרכון, כסף, כרטיס טיסה הביתה, רדפו אותו כל הדרך, ודווקא עכשיו, כשהיה קרוב כל כך למחוז חפצו ולסיום המסע, שאל את עצמו, לשם מה בעצם יצא למסע הזה.
בסביבות חמש לפנות בוקר התחילו נוסעים להתאסף בתחנה, וקצת לפני שש יצאה הרכבת לדרכה. הרכבת הייתה ישנה, וכאשר שאל אם יש לה שם, נאמר לו שהיא קרויה "האקספרס הפאטאגוני הישן", והממשלה רוצה להיפטר ממנה. הנער שענה לו חשב, שהשם איננו מתאים, משום שרכבת אקספרס אמורה לנסוע מהר, וזאת איטית מאוד. הגורם לכך היה הגבעות הרבות, שהרכבת הקיפה אותן סביב סביב, כך שנסיעה שהייתה אמורה להימשך שלוש שעות בקו ישר, נמשכה כמעט ארבע-עשרה שעות. הייתה זו רכבת קיטור, ובפעם הראשונה הצטער ת'רו שאין לו מצלמה. היה זה מעין סמובר על גלגלים, שהתנשם בכבדות בעליות וחרחר במדרונות. המסילה הייתה צרה וחיבורי הקרונות שקשקו ורעשו עד אימה. הנוף בחלונות לא השתנה. לא היו שום ציוני דרך, תוואי נוף כמו גבעה או נהר שיאמרו לנוסע היכן הוא נמצא. כאן היו אלפי גבעות וערוצי נחלים יבשים, כולם זהים. ת'רו חיפש גואנקו, אבל לא מצא. לעומת זאת, היו שם הרבה עופות, קטנים וגדולים. בדרום הרחוק, כך ידע, יש גם אלבטרוסים ענקיים. הרבה לא היה בפטגוניה, אבל היא הייתה לפחות מקלט לעופות. במבט בחבריו לקרון, לא ראה ת'רו הבדל של ממש בינו לבין שאר הנוסעים. במשך כל מסעו, לא התאים לשום קטגוריה ידועה - לבושו וציודו לא היו כשל תייר, אבל הוא לא היה לבוש קרעים, מלוכלך ומוזנח כמו נווד. כשהציג עצמו כמורה לגאוגרפיה בחופשת הפסחא, התקשו להאמין לו. כשאמר שיש לו אישה וילדים, תמהו מדוע אינם נוסעים עמו. לו סיפר לאנשים שפגש בדרכו שהוא סופר, היו נמלטים, או מספרים לו את סיפור חייהם כדי שיכתוב אותו. אבל ברכבת הזאת התמזג עם יתר הנוסעים. סוף סוף זכה באלמוניות - הוא השתייך לרכבת הזאת. נער ולשי ששוחח עמו (בספרדית, משום ששניהם לא הבינו זה את האנגלית של זה) סיפר על מסעותיו בספינת משא, מיבשת ליבשת. הוא הפתיע את ת'רו בדעתו על דרום אפריקה; יפה מאד, אבל החברה שם אכזרית. הוא התקשה להבין את האפרטהייד, בעיקר משום שרוב התושבים שחורים. מצב זה עורר בו יותר תימהון מזעם, אבל לא היה לרוחו. ת'רו שאב עידוד מטביעת עין כזאת מצד פטגוני חסר השכלה. הנער אמר עוד, שהיה מעדיף לחיות בברנקייה מאשר בדרבן, וברנקייה הייתה מקום נורא בעיניו, על הריקבון האיטי, הטחב והחרקים שבה. בפטגוניה לא נרקב דבר. טוהר מדברי שרר בה. בעיני הנער יורד-הים שראה עולם במסעותיו, היה זה המקום הטוב ביותר לחיות בו.[54]

לה טרוצ'יטה בדרך השוממת כמעט מאדם, 2010

אורותיה של אסקל הופיעו רק כשהרכבת הייתה ממש מעל העיר. היא הייתה פחות מכפי שציפה, אבל יותר מן התחנות שראה בדרכו. עובד רכבת הפנה אותו למלון, ומשם הלך למסעדה, שהאווירה בה הזכירה לו מסבאה במערב הפרוע. העייפות הכריעה אותו והוא התנמנם עם ספרו על הכיסא. למחרת יצא לשוטט בסביבה ועמד על הפרדוקס של פטגוניה: המבקר בה צריך להיות צייר מיניאטורות או להתעניין במרחבים כבירים וריקים מכל. לא היה שום אזור-ביניים בין הזעיר לכביר. בעמדו שם לבדו, מתבונן באוקיינוס הקוצים, שנראו רכים מרחוק ודוקרניים ואכזריים מקרוב, חשב על כך שהוא מצוי בשום-מקום, אבל בכל זאת בעולם, בנקודה זעירה בחלק התחתון של המפה. הייתה זו התגלות: גם שום מקום הוא מקום. הרחק משם היו הרים וקרחונים ואלבטרוסים ואינדיאנים, אבל במקום עמדו לא היה דבר. כאן בא מסעו לקצו, והוא צחק כשזכר, כי בא לכאן מבוסטון ברכבת התחתית, שהסיעה אנשים לעבודתם.[55]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסופר פול תרו אוהב לנסוע ועל נסיעותיו הבלתי שגרתיות ברחבי העולם הוא כתב מספר ספרים. "האקספרס הפאטאגוני הישן" הוא אחד הראשונים שבהם, והוא מתעד את המסע שעשה, בעיקר ברכבות, מבוסטון עד פטגוניה. לא היעד מעניין אותו, אלא הדרך. המסעות בימינו, והספרים הנכתבים עליהם, מתמקדים, כך הוא טוען, ביציאה ממקום אחד ובהגעה אל מקום אחר. בין שני אלה מתרחשת מעין קפיצת דרך, בדרך כלל בטיסה המוחקת הפרשי מרחק וזמן. את קפיצת הדרך הזו הוא אינו מחבב. "מה שמעניין אותי היא ההתעוררות בבוקר, המעבר מן המוכר אל המשונה במקצת, אל המוזר למדי, אל הנוכרי, ולבסוף אל הזר לחלוטין. עצם הטיול, לא סופו, הוא החשוב". את ספרו הוא מבקש לסיים "במקום שבו ספרי מסעות מתחילים."[56]

ניתוח ספרותי[עריכת קוד מקור | עריכה]

פול ת'רו מגלה כישרון לשימוש בשפה ומיומנות בפריטים לקסיקליים, היוצרים מסגרות סמנטיות מסוימות, שמניבות בסופו של דבר מטאפורות קונספטואליות. המטאפורות הללו תורמות לפירוש הנימה והאווירה של הפסקאות. ת'רו עוסק בתיאורים מציתי-דמיון של נופיהן הדרמטיים של האמריקות במהלך מסעו לדרום היבשת, מבוסטון הקפואה בתוככי סופת השלג ההיסטורית של 1978 אל מישוריה השוממים כפני הירח של פטגוניה. תיאוריו, המדלגים מעניין לעניין, מהווים מקור אפקטיבי לשילוח דמיונו לחופשי בעודו מתבונן בנופים המדהימים והמגוונים ומניח להם להתמזג עם הלך רוחו ברגע הכתיבה. קשת ההתנסויות הרחבה של חוויות אינטנסיביות (מן הגזענות החבויה של אנשי "האזור" בפנמה אל הבחילה שהוא חש במסעו בגובה שלושת אלפים מטרים ויותר בפרו או בוליביה, או התרנגולות המהדסות סביב משרדו של מנהל התחנה בניקרגואה) מעניקה לו קרקע פוריה להצגת כישוריו התיאוריים. כישורים אלה משמשים כנקודת התלקחות להצתת מספר רב של מטאפורות עתירות דמיון.

[57]

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

פתיחת הספר טיפוסית במידה רבה למה שאנשים מחפשים בספרות מסע: אסקפיזם. אבל בתיאור המעולה של ת'רו ל"רכבת הנוסעת דרומה", הוא מזמין אותנו להצטרף לפנטזיית ההרפתקה שלו, אלא שבמקרה שלו, זו הרפתקה שהוא מתכוון באמת לצאת אליה.

פנטזיה, מכל מקום, איננה מילה שנוטים לקשר עם כתיבתו של ת'רו: זעפנות הוא שם התואר המתבקש במקרים רבים. זאת, במידה מסוימת, מחמת סירובו לספק את גרסת התיירות המוסכמת של המדינות שבהן הוא עובר.

מסע אמיתי, מבהיר הספר הזה, איננו שקיעות מעל האמזונס, אלה סימטאות מזוהמות בקולומביה וכלבים נגועי-כלבת בערבות הפאמפאס; זה שלשול, בדידות וחדרי מלון מוכי פרעושים, שאין לך די מרץ לעזוב. ספר זה הוא אסקפיזם, נכון, אבל בצירוף אזהרה, שהעולם שאתם מוזמנים אליו מורכב לא פחות מזה שאתם משאירים מאחור.

המקור באנגלית
This beginning typifies much of what people look for in travel literature: escapism. With his pitch perfect evocation a “southbound train” Theroux invites us to share in his fantasy of adventure, only, it is an adventure that he is really about to take.

Fantasy, however, is not a word often associated with Theroux’s writing: curmudgeonly is the adjective more often reached for. In part, this is because of his refusal to provide the tourist board sanctioned version of the countries through which he travels.

Real travel, this book makes clear, is not sunsets over the Amazon, it is dirty Columbian side streets and rabid dogs on the pampas; it is diarrhea, loneliness, and flea-bitten hotel rooms you don’t have the energy to leave. This book is escapism, yes, but with the caveat that the world you are invited into is no less complicated than the one you leave behind.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ האקספרס הפאטאגוני הישן באתר הספרייה הלאומית
  2. ^ כריס ניונס, טרוולמאג, סקירת "האקספרס הפאטאגוני הישן"
  3. ^ 1 2 מי הוא כריס ניונס
  4. ^ האקספרס הפאטאגוני הישן, עמ' 25-19
  5. ^ עמ' 28
  6. ^ עמ' 41-38
  7. ^ עמ' 45-44
  8. ^ עמ' 51-47
  9. ^ עמ' 57-53
  10. ^ עמ' 62-61
  11. ^ https://www.elsoldesanluis.com.mx/
  12. ^ עמ' 71
  13. ^ עמ' 75-72
  14. ^ עמ' 85-83
  15. ^ עמ' 90-87
  16. ^ עמ' 91
  17. ^ עמ' 97-96
  18. ^ עמ' 100-98
  19. ^ עמ' 105-101
  20. ^ עמ' 114
  21. ^ עמ' 119-118
  22. ^ עמ' 123
  23. ^ עמ' 129-125
  24. ^ עמ' 133-131
  25. ^ פייסבוק, "עובדות לא חשובות"
  26. ^ עמ' 141-134
  27. ^ עמ' 148-146
  28. ^ עמ' 151-150
  29. ^ עמ' 163-156
  30. ^ עמ' 165-164
  31. ^ עמ' 177-164
  32. ^ עמ' 185
  33. ^ עמ' 193-186
  34. ^ עמ' 213-194
  35. ^ עמ' 216-212
  36. ^ עמ' 221-216
  37. ^ עמ' 226-222
  38. ^ עמ' 238-227
  39. ^ עמ' 240-237
  40. ^ עמ' 249-242
  41. ^ עמ' 257
  42. ^ עמ' 275-266
  43. ^ עמ' 282-276
  44. ^ עמ' 297-290
  45. ^ עמ' 301-299
  46. ^ עמ' 319-304
  47. ^ עמ' 326-320
  48. ^ עמ' 334-328
  49. ^ עמ' 337-335
  50. ^ עמ' 343-338
  51. ^ עמ' 358-344
  52. ^ עמ' 359
  53. ^ עמ' 368-364
  54. ^ עמ' 379-369
  55. ^ עמ' 382-380
  56. ^ אתי סרוסי, "האקספרס הפאטאגוני הישן" מאת פול תרו, באתר "דיומא", 29 במאי 2021
  57. ^ סקירת "האקספרס הפאטאגוני הישן", פרק 5.1
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=האקספרס_הפאטאגוני_הישן&oldid=38096674"