דרקולה (סרט, 1931)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דרקולה
Dracula
מבוסס על דרקולה עריכת הנתון בוויקינתונים
בימוי טוד בראונינג, קרל פרוינד עריכת הנתון בוויקינתונים
הופק בידי קארל למל, טוד בראונינג עריכת הנתון בוויקינתונים
תסריט גארט פורט
עריכה מילטון קארות' עריכת הנתון בוויקינתונים
שחקנים ראשיים בלה לוגוסי (דרקולה)
הרברט בנסטון (ג'ון סיוארד)
דוויט פריי (רנפילד)
אדוארד ואן סלואן (אברהם ון הלסינג)
הלן צ'נדלר (מינה הארקר)
דייוויד מאנרס (ג'ונתן הארקר)
פרנסס דייד (לוסי וסטרנה)
ג'ואן סטנדינג
טוד בראונינג
צ'רלס ק. ג'ררד
דורותי טרי
Wyndham Standing
פלורנס ויקס
קרלה למל
ג'ון ג'ורג' עריכת הנתון בוויקינתונים
מוזיקה פיליפ גלאס עריכת הנתון בוויקינתונים
צילום קרל פרוינד עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
חברת הפקה סרטי יוניברסל עריכת הנתון בוויקינתונים
חברה מפיצה סרטי יוניברסל, נטפליקס עריכת הנתון בוויקינתונים
שיטת הפצה וידאו על פי דרישה עריכת הנתון בוויקינתונים
הקרנת בכורה 12 בפברואר 1931 עריכת הנתון בוויקינתונים
משך הקרנה 75 דק' עריכת הנתון בוויקינתונים
שפת הסרט אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה סרט אימה, סרט דרמה, סרט ערפדים, סרט מבוסס יצירה ספרותית עריכת הנתון בוויקינתונים
תקציב $341,191
דף הסרט ב־IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

דרקולה (באנגלית: Dracula) הוא סרט אימה על-טבעי אמריקאי משנת 1931 בבימויו ובהפקתו של טוד בראונינג על פי תסריט של גארט פורט ובכיכובו של בלה לוגוסי בתפקיד הראשי. הסרט מבוסס על המחזה בעל אותו שם משנת 1924 מאת המילטון דין וג'ון ל. באלדרסטון, שבתורו עובד מהרומן דרקולה משנת 1897 של בראם סטוקר.[1] לוגוסי מגלם את הרוזן דרקולה, ערפד המהגר מטרנסילבניה לאנגליה ואורב לדמם של קורבנות חיים, כולל ארוסתו של אדם צעיר.

הסרט, שהופק והופץ על ידי סרטי יוניברסל, היה העיבוד הקולנועי המדבר (לאחר עידן הסרט האילם) הראשון לרומן של סטוקר.[2] כמה שחקנים נשקלו עבור התפקיד הראשי, אך לוגוסי נבחר לאחר שגילם את התפקיד בברודוויי. הסרט צולם בחלקו על סטים באולפני יוניברסל בקליפורניה זפר בשעות היום, ובשעות הלילה שימוש חוזר באותם סטים לצילום גרסה ספרדית לסרט שיוניברסל הפיקו במקביל. דרקולה זכה להצלחה מסחרית וביקורתית מייד עם יציאתו, ולמספר סרטי המשך וספין-אוף. הייתה לו השפעה ניכרת על התרבות הפופולרית, ודמותו של דרקולה בגילומו של לוגוסי הפכה לאיקונית ומאפייניה הפכו לבסיס של דמויות ערפד ביצירות מאוחרות יותר. בשנת 2000 נבחר הסרט על ידי ספריית הקונגרס לשימור בארכיון הסרטים הלאומי כ"משמעותי מבחינה תרבותית, היסטורית או אסתטית".[3][4]

תקציר העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט עוקב אחר עורך הדין רנפילד, מהרגע שבו הוא מגיע לטרנסילבניה כדי לדון עם הרוזן דרקולה בעניין נכס שהרוזן מעוניין לשכור באנגליה. כבר בערב הראשון לפגישתם דרקולה תוקף את רנפילד והופך אותו לערפד לפני שהשניים מפליגים ביחד לאנגליה, ומוצצים את דמם של כל צוות הספינה.

לאחר שדרקולה מגיע ללונדון הוא מוצץ את דמן של שתי נשים נוספות שהוא פוגש בנסיבות חברתיות בתיאטרון. רנפילד מתוודע לפרופסור ון הלסינג, שחוקר ערפדים ואת אמצעי ההגנה בפניהם. ון הלסינג הוא זה שמבין כי דרקולה הוא ערפד, לאחר שהוא מגלה שבבאותו של דרקולה אינה משתקפת במראה. בעימות בין השניים דרקולה מנסה להפנט את ון הלסינג אך נכשל, והפרופסור משתמש בצלב כדי להדוף את התקפתו של הרוזן, ובסוף הסרט מצליח גם להרוג אותו באמצעות יתד עץ שהוא תוקע בליבו.

רקע להפקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרומן של בראם סטוקר כבר עובד לקולנוע ללא רשותו בשנת 1922 לסרט נוספרטו על ידי הקולנוען האקספרסיוניסט הגרמני פרידריך וילהלם מורנאו. אלמנתו של סטוקר, פלורנס בלקומב, תבעה על גנבה ספרותית והפרת זכויות יוצרים, ובתי המשפט פסקו לטובתה וקבעו כי יש להשמיד כל העותקים של נוספרטו.[5] קארל למל ג'וניור, מפיק הוליוודי צעיר ונלהב, ראה את הפוטנציאל הקופתי של המותחן הגותי של סטוקר, ורכש כחוק את זכויות הסרט של הרומן. הוא רצה תחילה לצלם את דרקולה כיצירה קולנועית שתשתווה לסרטים האילמים הגרנדיוזיים הגיבן מנוטרדאם (1923) ופנטום האופרה (1925).

אולפני יוניברסל שילמו 40,000 דולר עבור הזכויות על הרומן ועל מחזות התיאטרון, כך שיהיו להם הזכויות הבלעדיות על דמותו של דרקולה. יוניברסל הביאה גם את הסופר זוכה פרס פוליצר, לואיס ברומפילד לעבד את התסריט שיתאים לחזון בקנה מידה גדול זה. ברומפילד ניסה לשלב את הרומן והצגת התיאטרון ובטיוטה שלו הציע שדרקולה יהיה שני אנשים - זקן מפלצתי בתחילת הסרט, שלאחר הנסיעה ללונדון ומציצת דמם של קורבנותיו הופך לדרקולה הצעיר של גרסת התיאטרון. ברומפילד הוחלף במהרה בגארט פורט,[6] שהתבסס בעיקר על המחזה שכבר היה להיט ענק בברודוויי. התסריטאים גם בחנו את הגרסה האילמת והפירטית של מורנאו, ממנה שאבו כמעט בשלמותה את אחת הסצנות המוקדמות בה רנפילד דוקר את עצמו בטעות ודרקולה מוקסם מהדם אך נרתע בשל צלב שנופל על יד האצבע המדממת.

הדמויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרוזן דרקולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקור היה אמור השחקן לון צ'ייני לגלם תפקיד כפול - גם את הרוזן וגם את הפרופסור - פעלול שביצע בכמה סרטים אילמים. עם מותו הפתאומי, ליהוק התפקיד הראשי התגלה כבעייתי. למל שקל שורה של שחקנים אחרים, כולל פול מוני, צ'סטר מוריס, איאן קיית, ג'ון ריי, ג'וזף שילדקראוט, ארתור אדמונד קארו, וויליאם קורטנאי, ג'ון קאראדין וקונרד ויידט, ולבסוף בחר לתפקיד את לו איירז. אלא שאז לוהק איירז לסרט אחר של יוניברסל והוא הוחלף רוברט איימס. איימס עצמו הוחלף בדייוויד מנרס, שבסופו של דבר גילם את דמותו של ג'ון הארקר.[7] לוגוסי, ששיחק את התפקיד בברודוויי,[8] כלל לא נכלל ברשימת השחקנים הפוטנציאליים של למל, אלא שאז הגיע במקרה ללוס אנג'לס בסיבוב הופעות של המחזה,[9] והפעיל מכבש לחצים עד ששכנע את הנהלת האולפן, בין היתר משום שהסכים לעבוד בשכר של 500 דולר לשבוע למשך שבעה שבועות עבודה.[9][10] עוד לפני שהסרט יצא לאקרנים, לוגוסי חשש שהתפקיד יגרום לטייפקאסטינג שלו. הוא לא הסכים לחזור לגלם את דמותו של דרקולה בהפקה נוספת של המחזה, והצהיר: "לא! לא בעד שום הון. כשאסיים עם הסרט הזה אני מקווה שלעולם לא אשמע על דרקולה שוב. אני לא יכול לסבול את זה... אני לא מוכן שזה ישתלט עלי".[11]

מינה סוורד[עריכת קוד מקור | עריכה]

טוד בראונינג זכר את השחקנית הלן צ'נדלר מהצגת תיאטרון אחרת שראה ב-1928 ובחר בה לתפקיד הגיבורה שהופכת למאהבת של דרקולה.[12] היא השתכרה 750 דולר לשבוע, השכר הגבוה ביותר מבין השחקנים. בזמן הצילומים היא התמודדה עם אלכוהוליזם, והייתה מלגלגת על הטקס של לוגוסי מול המראה. כמו כמה מחבריה להפקה, למרות שהתפקיד הזה הפך למזוהה ביותר עימה, היא לא החשיבה אותו במיוחד: "זה יהיה נורא, למשל, להמשיך להיות הילדה הקטנה והחיוורת בטראנס עם ידיים מושטות קדימה כמו ב'דרקולה' למשך כל הקריירה הקולנועית שלי!"[12]

רנפילד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברנרד ג'וקס, שגילם את התפקיד של רנפילד בהצגה בברודוויי ובסיבוב ההופעות של 1928, רצה לגלם את התפקיד גם בסרט, אך במקומו לוהט לתפקיד דווייט פריי.[13]

פרופסור ון הלסינג[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדוארד ואן סלואן, שגילם את ון הלסינג במחזה בברודוויי, גילם את אותו התפקיד גם בסרט. למרות שון הלסינג הפך לאחד מהתפקידים המזוהים ביותר עימו, ואן סלואן לא העריך במיוחד את הסרט.[14]

דמויות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שחקנים נוספים שהשתתפו אך ללא קרדיט: הבמאי והמפיק-שותף טוד בראונינג כקולו של מנהל הנמל; קרלה למל, בת דודתו של המפיק קארל למל, כאישה היושבת לצידו של רנפילד בכרכרה;[15] וג'רלדין דבורק, קורנליה ת'ו דורותי טרי בתור הכלות של דרקולה.

הפקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלה לוגוסי בתור הרוזן דרקולה

צילומי הסרט החלו ב-29 בספטמבר 1930 ביוניברסל סיטי בתקציב של 355,050 דולר ועם 36 ימי צילום מתוכננים. הבמאי טוד בראונינג יצר סרטים אילמים מאז 1915, כולל עשרה שוברי קופות, אך מעולם לא התאקלם לעידן הסרטים המדברים.[9] על פי דיווחים רבים, ההפקה לא הייתה מאורגנת ובראונינג, שנחשב למפיק קפדן בדרך כלל, איפשר לצלם קרל פרוינד להשתלט על הצילומים ולהפוך לבמאי הלא רשמי של הסרט. כך, למשל, סצנות שבהן צוות הספינה נאבק בסופה נלקחו מסרט אילם שהפיקו אולפני יוניברסל ב-1925. מכיוון שהסרטים האילמים צולמו במהירות הקרנה שונה, הסצנות הללו נראות קופצניות וחתוכות, כשהן משולבות עם פריימים של דרקולה ורנפילד.[9] האפקטים המיוחדים נלקחו מגרסת התיאטרון, ולכן כללו רק ערפל, תאורה ועטלפים גדולים. המעבר של דרקולה מעטלף לאדם נעשה תמיד מחוץ למצלמה. הסרט גם כלל שתיקות ארוכות וצילומי תקריב של דמויות ליצירת דרמה. לאורך הסרט שולבו שתי שקופיות כתובות ותקריב של כתבה בעיתון כדי לקדם את העלילה, שארית מימי הסרטים האילמים.[16] הסרט הושלם בעלות כוללת של $341,191.20, מתחת להערכה המקורית של $355,050.

פסקול[עריכת קוד מקור | עריכה]

לסרט לא נכתב פסקול מקורי בשל העלויות הגבוהות.[2] את כותרות הפתיחה מלווה קטע מתוך המערכה השנייה של אגם הברבורים של צ'ייקובסקי, שבו השתמשו ב-1932 גם בסרט אימה אחר של יוניברסל, "המומיה". במהלך סצנת התיאטרון שבה דרקולה פוגש את ד"ר סוורד, הארקר, מינה ולוסי, מושמע הפתיח ל-אמני השירה מנירנברג של וגנר, ואת הפתיחה לסימפוניה הבלתי גמורה של שוברט.

בשנת 1998 הוזמן המלחין פיליפ גלאס להלחין פסקול לסרט הקלאסי. את הפרטיטורה ביצעה רביעיית קרונוס[2] בניצוחו של מייקל רייזמן, המנצח הקבוע של גלאס. הסרט, עם הפסקול החדש, הופץ על ידי יוניברסל בשנת 1999 בפורמט VHS. במהדורות ה-DVD של הסרט אפשר לבחור בין הפסקול המקורי והפסקול של גלאס. במקביל להפצת הסרט יצא הפסקול גם כאלבום של Nonesuch Records.[17] גלאס ורביעיית קרונוס ביצעו את הפסקול בהופעה חיה במהלך הקרנות של הסרט ב-1999, 2000 ו-2017.[18][19][20]

הפצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דרקולה נחשב להימור עבור האולפנים הגדולים בהוליווד. למרות ההצלחה של היצירה המקורית, לא היה ברור אם הקהל האמריקאי היה מוכן לסרט אימה על-טבעי רציני באורך מלא. הקהל האמריקני אומנם נחשף לסרטי אימה קודם לכן כמו החתול והקנרי (1927), אך דרקולה לא כלל אתנתחות קומיות או סוף מפתיע שהפחיתו את העל-טבעיות. למרות זאת, דרקולה הוכיח את עצמו בקופות. הקרנת הבכורה נערכה בתיאטרון רוקסי בניו יורק ב-12 בפברואר 1931 והסרט יצא לאקרנים ברחבי ארצות הברית יומיים לאחר מכן.[10] דיווחים בעיתונות טענו כי היו בקהל אנשים שהתעלפו מהאימה שעל המסך. הפרסום היה מוזמן מטעם אולפן הסרטים, והבטיח שצופים יגיעו לסרט ולו בשל הסקרנות. בתוך 48 שעות מהבכורה בניו יורק נמכרו 50,000 כרטיסים,[10] ורווח שיא של 700,000 דולר, הגבוה ביותר מבין הסרטים של יוניברסל ב-1931.[21]

צנזורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדוארד ואן סלואן (ואן הלסינג) מראה ללוגוסי מראה.

אורכו של הסרט בהפצה המקורית היה 85 דקות; ב-1936 הוא הופץ מחדש לאחר כניסתו לתוקף של קוד הייז ושתי סצינות מתוכו צונזרו:[9]

  • סצנת האפילוג מההפצה המקורית של הסרט, שבה פונה אדוארד ואן סלואן לקהל: "רק רגע, גבירותיי ורבותיי! מילה לפני שאתם הולכים. אנו מקווים שהזיכרונות של דרקולה ורנפילד לא יעניקו לכם חלומות רעים, אז רק מילת הרגעה. כשתחזרו הביתה הלילה והאורות יכבו ותפחדו להסתכל מאחורי הווילונות - ותחרדו לראות פרצוף מופיע בחלון - הרי עליכם להתעודד ולזכור שאחרי הכל, ערפדים קיימים!"[9][22]. הסצנה נמחקה מחשש לעודד אמונה בעל-טבעי. קטע מהסצנה שולב בסרט התיעודי "הדרך לדרקולה", אך ייתכן שהיא בלתי שמישה ולא ניתן לשחזר אותה.[9]
  • "גניחות המוות" של דרקולה בסוף הסרט הושתקו בחלקן, וכך גם הצרחות של רנפילד כשהוא נהרג; קטעי הקול הללו שוחזרו עבור גרסאות הלייזרדיסק וה-DVD שלאחר מכן, אך לא נכללים במהדורת ה-"Legacy Collection" מ-2004.[23]

גרסאות חלופיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימים הראשונים של סרטי הקול, היה מקובל שאולפני הוליווד הפיקו גרסאות בשפות זרות של הסרטים תוך שימוש באותן תפאורות, תלבושות וכו'. עבור "דרקולה" הפיק ג'ורג' מלפורד בזמן אמת גרסה בספרדית בכיכובו של קרלוס ויאריס כדרקולה. לאחר שנים שבהן נחשבה גרסה זו לאבודה, עותק שלה התגלה בשנות ה-70, אך חלקים גדולים ממנו היו רקובים.[24][25] בתחילת שנות ה-90 נמצא עותק שלם בקובה. הסרט נשמר בארכיון הסרטים הלאומי של ספריית הקונגרס בארצות הברית.[26]

גרסה שלישית של הסרט, אילמת, הופצה גם היא במקביל, מכיוון שבעת הפצת הסרט ב-1931 עדיין היו בתי קולנוע ללא מערכות סאונד. הגרסה האילמת כללה כותרות ביניים.[9]

מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1999, מבקר הקולנוע רוג'ר איברט משיקגו סאן-טיימס העניק לסרט ארבעה מתוך ארבעה כוכבים, תוך שבחים לביצועיו של לוגוסי ולצילום של פרוינד.[2] הוא ציין את ההשפעה המתמשכת של הסרט, וכלל אותו ברשימת הסרטים הגדולים שלו.[2] אנג'י אריגו ממגזין אמפייר העניקה לסרט ארבעה מתוך חמישה כוכבים, ושיבחה את הופעתו של לוגוסי בתור "ה[דרקולה] שלפיה כל האחרים נמדדים", וכתבה שבסרט יש "רגעים נפלאים ובלתי נשכחים".[27] ג'ון אוליבר ממכון הסרטים הבריטי שיבח את הסרט ביצירת הבסיס ל"דמות הקולנועית המוכרת של הערפד" וכתב כי "ז'אנר האימה הקולנועי נולד עם הפצתו של דרקולה".[28] מאז שיצא נחשב דרקולה לקלאסיקה של התקופה והז'אנר שלו. מלבד הכללתו בארכיון הסרטים הלאומי בארצות הברית הוא גם דורג במקום ה-79 במצעד 100 הרגעים המפחידים ביותר בקולנוע של ערוץ בראבו.[29]

סרטי המשך והשפעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלה לוגוסי בתור דרקולה

לאחר ההצלחה המסחרית ובביקורות של דרקולה, יוניברסל הפכה למובילה בתחום סרטי האימה והוציאה את פרנקנשטיין (1931) המומיה (1932), האיש הבלתי נראה (1933), כלתו של פרנקנשטיין (1935) ואיש הזאב (1941).

חמש שנים לאחר הסרט המקורי הוציאה יוניברסל את בתו של דרקולה (1936), סרט המשך שמתחיל מיד לאחר סיום הסרט הראשון. סרט המשך שני, בנו של דרקולה (1943), בכיכובו של לון צ'ייני ג'וניור יצא שבע שנים לאחר מכן. הרוזן דרקולה כיכב גם בשלושה סרטי יוניברסל נוספים מאמצע שנות ה-40: בית פרנקנשטיין (1944); בית דרקולה (1945); והקומדיה "אבוט וקוסטלו פוגשים את פרנקנשטיין" (1948). בלה לוגוסי כיכב כדרקולה רק בגרסה עם אבוט וקוסטלו, 17 שנים אחרי הסרט המקורי,[30] ובשאר הגרסאות גילם את התפקיד ג'ון קארדין שדמה יותר לתיאור הפיזי מספרו של סטוקר.

השפעה על דרקולות בולטים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שחקנים רבים גילמו את דרקולה אחרי לוגוסי והתפרסמו בתפקיד זה. כריסטופר לי גילם את דרקולה בסדרת סרטים אך בראיון עימו סיפר כי היה מאוכזב כשצפה בדרקולה של לוגוסי, והרגיש שהוא מגלם אותו כדמות נחמדה מדי, לא מאיימת ולא מפחידה מספיק, ועם חיוך שלא היה מרושע מספיק.[31] הוא אומנם סבר שבצעירותו לוגוסי נראה טוב והיה בעל נוכחות ואישיות אדירים, אבל לי גם חשב שלוגוסי "לא היה האיש המתאים לגלם את דרקולה מבחינת הלאום. כי טרנסילבניה נמצאת ברומניה והוא היה הונגרי מהעיר לוגוס, ומכאן שמו".[31] אלא שבזמן שבראם סטוקר כתב את הרומן, טרנסילבניה הייתה חלק מממלכת הונגריה וולאד דראקול, ההשראה ההיסטורית המקורית לרומן, היה מטרנסילבניה.

עבור גארי אולדמן, שגילם את דרקולה בעיבוד של פרנסיס פורד קופולה, לוגוסי היה הדרקולה האהוב עליו, ואולדמן ביסס את קולו של דרקולה על קולו של לוגוסי.[32]

כרזות[עריכת קוד מקור | עריכה]

על חלוקת הכרזות שהודפסו לקראת הסרט פיקח הארט דיירקטור של יוניברסל קארוי גרוס.[33] כרזות מקוריות של הסרט מ-1931 נחשבות נדירות ובעלות ערך רב לאספנים. בשנת 2009 מכר ניקולס קייג' במכירה פומבית את אוסף כרזות הוינטג' שלו, וקיבל עבור כרזה של דרקולה $310,700 - אחד הסכומים הגבוהים ביותר ששולמו עד אז עבור כרזת סרט.[34] בקיץ 2017 גיטריסט מטאליקה קירק האמט השאיל את הכרזה שהייתה ברשותו למוזיאון פיבודי אסקס בסאלם, מסצ'וסטס לתערוכה על כרזות סרטי אימה.[35] בדצמבר אותה שנה כרזה נדירה נוספת של הסרט נמכרה במכירה פומבית תמורת 525,000 דולר, וקבעה שיא עולמי חדש לכרזת הסרט היקרה ביותר.[36]

  • כרזות מקוריות מ-1931
  • כרזה A - כרזת סרט הקולנוע היקרה ביותר בעולם[36]
    כרזה A - כרזת סרט הקולנוע היקרה ביותר בעולם[36]
  • כרזה B
  • כרזת "אינסרט" בעיצוב של קרולי גרוש[33]
  • כרזה C - הכרזה שבבעלותו של קירק האמט[35]
  • כרזה D - הכרזה שהייתה בבעלותו של ניקולס קייג'[34]

לאורך השנים עוצבו פוסטרים חדשים להפצות מחודשות של הסרט.

  • כרזות להקרנות מחודשות של הסרט
  • כרזה של יוניברסל מ-1938
  • כרזה של יוניברסל מ-1947
  • כרזת שלושה גיליונות מ-1947
  • כרזה של RealArt מ-1951
  • כרזה של יוניברסל משנות ה-60
    כרזה של יוניברסל משנות ה-60

איקונוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט והצגת התיאטרון של שנות ה-20 של דין ובלדרסטון עיצבו חלק גדול מהאיקונוגרפיה של דרקולה, שחלק גדול ממנה שונה מאוד מהרומן של סטוקר. ברומן ובסרט האילם הגרמני נוספרטו דמותו של דרקולה היא דוחה, בעוד שלוגוסי מגלם רוזן אציל נאה ומקסים. המחזה של דין ובלדרסטון והסרט הציגו לראשונה את דמותו של דרקולה שנכנס לחדרי השינה של הקורבנות שלו דרך דלתות וחלונות, כורך את הגלימה המבריקה שלו סביב קורבנותיו, והופך לעטלף. ברומן של סטוקר, הוא הפך לסירוגין לעטלף, לזאב,[9] לערפל או לאבק.

האימרה הקלאסית של דרקולה, "אני אף פעם לא שותה ... יין", היא מתוך הגרסה הקולנועית, ולא הופיעה ברומן של סטוקר או בהפקה המקורית של המחזה. כשהמחזה הועלה מחדש בברודוויי ב-1977 בכיכובו של פרנק לנגלה, נוספה השורה לתסריט.[9]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא דרקולה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Skal, David J. (2004).
  2. ^ 1 2 3 4 5 Ebert, Roger (19 בספטמבר 1999). "Dracula movie review & film summary (1931)". RogerEbert.com. נבדק ב-16 בינואר 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  3. ^ "Librarian of Congress Names 25 More Films to National Film Registry". Library of Congress. נבדק ב-28 באפריל 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  4. ^ "Complete National Film Registry Listing". Library of Congress. נבדק ב-8 ביוני 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  5. ^ Waylon Jordan, Celebrate 89 Years of ‘Dracula’ This Valentine’s Day!, iHorror, ‏2020-02-11 (באנגלית אמריקאית)
  6. ^ Arthur Lennig (2013): The Immortal Count: The Life and Films of Bela Lugosi
  7. ^ "Dracula". catalog.afi.com. ארכיון מ-2 בדצמבר 2021. נבדק ב-2021-12-02. {{cite web}}: (עזרה)
  8. ^ Hoberman, J. (24 באוקטובר 2014). "'Universal Classic Monsters' Puts Horror on Parade". The New York Times. נבדק ב-16 בינואר 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  9. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 DVD Documentary The Road to Dracula (1999) and audio commentary by David J. Skal, Dracula: The Legacy Collection (2004), Universal Home Entertainment catalog # 24455
  10. ^ 1 2 3 Vieira, Mark A. (1999). Sin in Soft Focus: Pre-Code Hollywood. New York: Harry N. Abrams, Inc. p. 42. ISBN 0-8109-4475-8.
  11. ^ Markel, Howard (18 באוקטובר 2019). "How Dracula draws on our biggest health fears". PBS. נבדק ב-10 במאי 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  12. ^ 1 2 Gregory William Mank (2015): Women in Horror Films, 1930s
  13. ^ Arthur Lennig (2013): The Immortal Count: The Life and Films of Bela Lugosi
  14. ^ Gregory William Mank (2009):Bela Lugosi and Boris Karloff: The Expanded Story of a Haunting Collaboration, with a Complete Filmography of Their Films Together
  15. ^ "Home – Official Laemmle Legacy Family WebsiteLaemmle.US – The Official Laemmle Legacy Family Website". 12 באפריל 2013. אורכב מהמקור ב-12 באפריל 2013. {{cite web}}: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: bot: original URL status unknown (link)
  16. ^ Review (2000) by James Berardinelli at ReelViews.net
  17. ^ "Philip Glass + Kronos Quartet: Dracula". Nonesuch Records. נבדק ב-12 במאי 2009. {{cite web}}: (עזרה)
  18. ^ Horsley, Paul (1 בנובמבר 2000). "The Glass Monster Menagerie: Composer, Kronos Quartet Turn Dracula into Performance Art". The Kansas City Star. p. F6. {{cite news}}: (עזרה)
  19. ^ Dyer, Richard (1 בפברואר 2002). "A 'Nuevo' Sound from Kronos". The Boston Globe. {{cite news}}: (עזרה)
  20. ^ Economy, Jeff (27 באוקטובר 2000). "A Triple Treat of Dracula". Chicago Tribune. p. 3. {{cite news}}: (עזרה)
  21. ^ Vieira 2003, p. 35.
  22. ^ Vieira 2003, p. 29.
  23. ^ "Rewind @ www.dvdcompare.net – Dracula (1931)". dvdcompare.net.
  24. ^ Weaver, Brunas & Brunas 1990, pp. 35: "For decades it remained a lost film, scarcely eliciting minimal interest from the studio which produced it".
  25. ^ "Dracula (1930)". dvdreview.com. אורכב מ-המקור ב-9 במאי 2013. נבדק ב-25 במרץ 2013. Universal's original negative had already fallen into nitrate decomposition by the time the negative was rediscovered in the 1970s. {{cite web}}: (עזרה)
  26. ^ McMahon, James (3 בפברואר 2021). "They came at night: how a Spanish crew shot an alternative Dracula after Bela Lugosi had gone to bed". The Guardian. {{cite news}}: (עזרה)
  27. ^ Errigo, Angie. "Dracula 1931 Review". Empire. נבדק ב-5 בפברואר 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  28. ^ Oliver, John (20 באוקטובר 2016). "Why I love... Bela Lugosi's Dracula". British Film Institute. נבדק ב-28 בפברואר 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  29. ^ "Parhaat Netticasinot ja esittelyt – Tutustu ja lunasta suosituimmat casinobonukset!". Parhaat Netticasinot ja esittelyt. אורכב מ-המקור ב-4 בנובמבר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  30. ^ קולנוע - אבוט וקוסטלו פוגשים את פרנקנשטיין, באתר www.habama.co.il
  31. ^ 1 2 Gary Don Rhodes (2006): Lugosi: His Life in Films, on Stage, and in the Hearts of Horror Lovers, p.305
  32. ^ Roxana Stuart (1997): "Stage Blood: Vampires of the 19th Century Stage", p.239
  33. ^ 1 2 Rebello & Allen 1988, p. 217.
  34. ^ 1 2 Pulver, Andrew (14 במרץ 2012). "The 10 most expensive film posters – in pictures". The Guardian. נבדק ב-1 ביוני 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  35. ^ 1 2 Bidgood, Jess (11 במרץ 2017). "How to Get the Brain to Like Art". The New York Times. נבדק ב-12 בפברואר 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  36. ^ 1 2 Arnet, Danielle (1 בדצמבר 2017). "Vintage 'Dracula' poster set a new world record at auction". Chicago Tribune. נבדק ב-12 בפברואר 2020. {{cite web}}: (עזרה)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=דרקולה_(סרט,_1931)&oldid=37829852"