דרום אפריקה במלחמת העולם הראשונה
.svg) | |
| צד בעימות | חלק ממדינות ההסכמה |
|---|---|
| תאריך כניסה לעימות | 5 באוגוסט 1914 |
| העילה למלחמה | הכרזת המלחמה הבריטית על האימפריה הגרמנית |
| תאריך סיום העימות | 11 בנובמבר 1918 |
| אירועי הסיום | שביתת הנשק |
| ראש המדינה בפועל | לואי בותה |
| נתוני המדינה | |
| אוכלוסייה | 6,465,000 אנשים |
| נתוני הצבא | |
| צבא דרום אפריקה | 231,500 חיילים |
| תוצאות המלחמה | |
| אבדות בנפש | 12,452 הרוגים |
  | |
לחימתה של דרום אפריקה במלחמת העולם הראשונה הייתה, כדומיניון בריטי, בצד מדינות ההסכמה, אך כללה מספר מאפיינים ייחודיים ושונים מאלה של הדומיניונים האחרים. הרכב האוכלוסייה של איחוד דרום אפריקה, מתיישבים בריטים ואפריקאנרים (בורים), יצר בתחילת המלחמה תנועת התנגדות להצטרפותה של דרום אפריקה למלחמה נגד גרמניה. לבד מהמערכות במזרח אפריקה, במזרח התיכון ובאירופה, נלחם צבאה של דרום אפריקה בטריטוריה גרמנית שהיה לו אתה גבול יבשתי משותף, דרום מערב אפריקה הגרמנית, בשונה משאר הדומיניונים של האימפריה שחייליהם נלחמו מעבר לים.
הצטרפותה של דרום אפריקה למלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם הכרזת המלחמה של בריטניה על גרמניה, הצטרפה אליה איחוד דרום אפריקה. דרום אפריקה אוחדה ארבע שנים קודם לכן ב-1910 כדומיניון של בריטניה, וככזאת הרגישה עצמה מחויבת להשתלב במאבקה של האימפריה הבריטית. שתי הדמויות שהובילו אז את ממשלת דרום אפריקה היו ראש הממשלה לואי בותה ושר ההגנה יאן סמאטס, לשעבר גנרלים שבמהלך מלחמת הבורים לחמו בשורות צבאותיהם של המדינות הבוריות, הרפובליקה הדרום-אפריקאית ומדינת אורנג' החופשית, נגד האימפריה הבריטית. ואף על פי כן, הובילו שניהם את ממשלת דרום אפריקה לתמיכה מובהקת במאבקה של האימפריה הבריטית כנגד גרמניה.
מרידת מאריץ[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מרידת מאריץ
בשונה מהדומיניונים האחרים של האימפריה הבריטית כמו קנדה, אוסטרליה וניו זילנד, הצטרפותה של דרום אפריקה למלחמה הייתה מלווה בראשיתה בהתנגדות. קצת יותר מעשור לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה הסתיימה מלחמת הבורים בתבוסה של המדינות הבוריות, והן אולצו להכיר בריבונותה של בריטניה. "הסכם פריניחינג" (Treaty of Vereeniging), שנחתם בשנת 1902 ושסיים את מלחמת הבורים, חיסל את קיומן של שתי הרפובליקות הבוריות העצמאיות, והבריטים התחייבו לשקם את הארץ שהייתה במצב של חורבן עם תום המלחמה, לשלם 3 מיליון ליש"ט פיצויים לבורים, ולקיים תהליך שיוביל לשלטון עצמי של הבורים במסגרת האימפריה הבריטית. מרביתם של הבורים קיבלו את ההסכם בשתי ידיים, והפכו להיות חלק פעיל ודומיננטי בדומיניון החדש של דרום אפריקה שהוקם בשנת 1910. אך היה עדיין חלק באוכלוסייה הבורית שנטר טינה לבריטניה, ומתחת לפני השטח רחשה פעילות מחתרתית ששאפה להחזיר, מבחינתם, עטרה ליושנה. רבים מהבורים הרגישו, למרות הסכם השלום שנחתם שנים אחדות קודם לכן, קרובים יותר לגרמנים מאשר לבריטים ובעלי בריתם. על רקע זה פרצה בספטמבר 1914 מרידת מאריץ.
תחילתה של המרידה עמדה בסימן התפטרותם של קצינים בורים מצבא דרום אפריקה כמחאה על הכרזת המלחמה כנגד גרמניה. אחד מהם, לייטננט קולונל מאני מאריץ, מפקד לשעבר במלחמת הבורים השנייה ולאומן בורי קיצוני, שעל שמו נקראת המרידה, היה אחד ממפקדי הכוחות של צבא דרום אפריקה שהוצב על גבול דרום-מערב אפריקה הגרמנית. בתמיכתם של קצינים נוספים ממוצא בורי, הכריז על הקמת ממשלה זמנית חופשית מכל קשר עם בריטניה, קרא לכל לבן התומך ברעיונותיו לאחוז בנשק ולהצטרף למאבקו והכריז כי כל אדם שחור או צבעוני שיפנה נגדו, דינו מוות. קריאתו של מאריץ עוררה עריקה רבתי בצבא דרום אפריקה ובשיאה מנו כוחותיו כ-12,000 איש לעומת 32,000 שתמכו בממשלת דרום אפריקה, מתוכם 20,000 היו בורים בעצמם. בנוסף לעובדה שבראש הממשל הדרום אפריקני עמדו, כאמור, אישים ממוצא בורי כמו סמאטס ובותה, הפכו בעצם המרידה והפעולות שננקטו לדיכויה למעין עימות פנים-בורי בתמרונם של הבריטים.
ב-14 באוקטובר 1914 הוכרז במדינה מצב צבאי כתגובה למרידה, ומספר ימים לאחר מכן תפסו כוחות המורדים את העיר היילברון (Heilbron) שבפרובינציית מדינת אורנג' החופשית, במרכזה של דרום אפריקה, מקום בו הצטרפו אליו תומכים רבים. כוחות המורדים הגיעו בשלב זה ל-3000 איש. כוחות מורדים נוספים השתלטו על העיר האריסמית (Harrismith) שבמזרח אורנג' ועל אזור מחאליסברג (Magaliesberg), ממערב לפרטוריה, בפרובינציית טרנסוואל. כוחות הממשלה בראשותו של סמאטס שפיקד על הכוחות בשדה, דיכאו את המרד תוך מספר חודשים. ב-28 באוקטובר הובס הכוח העיקרי של המורדים, ושרידיו, 800 איש, צעדו לאורך 1100 ק"מ מפרכים, שבסופם הגיעו 500 שורדים לשטח דרום-מערב אפריקה הגרמנית. בינואר 1915 דוכאה המרידה סופית. חלק ממנהיגי המרד נהרגו במהלכו. מאלה שנתפסו, אחד (קצין בצבא דרום אפריקה במהלך המרד) הוצא להורג, והאחרים נידונו לעונשי מאסר קצרים יחסית. מאריץ עצמו נמלט לאירופה, וחזר למולדתו ב-1923. הוא חבר לשותפיו למרד, שזכו לשחרור מוקדם ממאסרם כחלק ממדיניות הפיוס הלאומי שנקט בותה, ויחד היו הגרעין שהקים את המפלגה הלאומית שזכתה בבחירות של שנת 1948 והנהיגה את משטר האפרטהייד.
המערכה בדרום-מערב אפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – המערכה בדרום-מערב אפריקה במלחמת העולם הראשונה
המשימה הראשונה שהוטלה על דרום אפריקה עם כניסתה למלחמת העולם הראשונה, הייתה כיבושה של דרום-מערב אפריקה הגרמנית. בבירתה של המושבה, וינדהוק, הוצבו תחנות ממסר אלחוטיות רבות עוצמה שפעולתן סיכנה את כוחות הצי המלכותי הבריטי. ב-13 בספטמבר פתחו כוחות צבא דרום אפריקה בהתקפה ראשונה על נקודת משטרה גרמנית על הגבול. הגרמנים, מצדם, השתלטו על מפרץ וולביס (Walvis Bay), נמל שהיה מובלעת דרום-אפריקנית לחוף המושבה, וכן ערכו מספר פשיטות ומארבים בשטחה של דרום אפריקה. ב-15 באוקטובר נכבש נמל לידריץ, אך שם נעצרה התקדמותם של הכוחות הדרום אפריקנים, בין היתר בשל העיכובים שגרמה מרידת מאריץ שפרצה במקביל. ניסיון דרום אפריקני לכבוש את סאנדפונטיין (Sandfontein) נהדף על ידי הגרמנים ב-25 בספטמבר.
עם דיכויה הסופי של מרידת מאריץ קיבלה ההתקפה הדרום אפריקנית על המושבה הגרמנית תנופה משמעותית, והכוחות הגרמנים היוו רק גורם מעכב. ב-14 בינואר 1915 כבשו כוחות צבא דרום אפריקה, בפיקודו של בותה עצמו, את מפרץ וולביס ואת סווקופמונד הסמוכה. כוחות אחרים התקדמו מזרחה מלידריץ, וחברו לכוחות שהתקדמו צפונה ממושבת הכף ולכוחות שהתקדמו מערבה, דרך בצ'ואנאלנד (כיום בוטסואנה), בקטמנסהופ (Keetmannshoop), ב-20 באפריל 1915. משם התקדמו הכוחות צפונה, והבירה וינדהוק נפלה בידיהם ב-12 במאי 1915. ב-1 ביולי נוצחו הכוחות הגרמנים האחרונים, וב-9 ביולי נכנע מושל המושבה ויקטור פרנקה (Franke). במשך כל המערכה נהרגו 113 דרום אפריקנים ו-1131 גרמנים.
המערכה במזרח אפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – המערכה במזרח אפריקה במלחמת העולם הראשונה
בשנת 1914 היו שטחי מזרח אפריקה מחולקים באופן הבא: מזרח אפריקה הבריטית שכללה את שטחי קניה של היום, מזרח אפריקה הגרמנית שכללה את שטחה של טנזניה של היום (למעט זנזיבר), קונגו הבלגית שכללה את שטחן של הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, רואנדה ובורונדי של היום ומוזמביק שהייתה מושבה של פורטוגל. במושבות לא היו חיילים רבים, והוראותיהם הן של מושל המושבה הבריטית והן של מושל המושבה הגרמנית היו לא לקיים כל פעילות עוינות. למרות זאת, ב-5 באוגוסט 1914 תקפו כוחות בריטים עמדות גרמניות על חוף אגם ויקטוריה, ושלושה ימים לאחר מכן הפגיזו שתי ספינות בריטיות את דאר א-סלאם. בתגובה לתקיפות אלה החליט המפקד הצבאי של מזרח אפריקה הגרמנית, הגנרל פאול פון לטו-פורבק, לנקוט פעולה למרות הוראת המושל. לרשותו עמדו 260 חיילים וקצינים גרמנים ו-2472 ילידים (אסקרי), וכוח זה היה שווה פחות או יותר בגודלו לשני גדודי הרובאים האפריקאים של המלך שהיווה את הכוח הצבאי במושבות הבריטים במזרח אפריקה. ב-5 באוגוסט כבשו את טבטה (Taveta) שעל גבול שתי המושבות, ובספטמבר החלו בפשיטות על שטחים במזרח אפריקה הבריטית ובאוגנדה. שלוש חטיבות הודיות שניסו בנובמבר לשבור את כוחו של לטו-פורבק נהדפו.
במהלך שנת 1915 הצליחו הבריטים לשים קץ לפשיטות הגרמניות באגם ויקטוריה ולהשתלט על אגם טנגניקה. באותה שנה תוגברו כוחותיו של לטו-פורבק, והם מנו כ-1800 גרמנים וכ-12,000 אסקרי. ב-1916 הצטרפו למערכה 13,000 חיילי צבא דרום אפריקה ויחד אתם עוד 7,000 אסקרי, בפיקודו של יאן סמאטס, שקיבל את הפיקוד על כל הכוחות הבריטים במזרח אפריקה. כמו כן הצטרפו לכוחות ההסכמה כוחות בלגים שתקפו מכיוון קונגו הבלגית, ולקראת סוף המלחמה הצטרפו כוחות פורטוגזיים שתקפו מכיוון מוזמביק. כוחות מדינות ההסכמה לא הצליחו ללכוד את הכוח הגרמני, אך עלה בידם לדחוק אותו לחלקה הדרומי של מזרח אפריקה הגרמנית, תוך ספיגת אבדות רבות, בעיקר ממחלות.
ב-18 באפריל 1916 תקפו הבלגים את מזרח אפריקה הגרמנית, ותוך חודשיים עלה בידם לשלוט בכל שטחי רואנדה ואורונדי. לרשותם של הבלגים עמד כוח אדם גדול מאוד, והם גייסו מקרב המקומיים 260,000 סבלים. הם המשיכו וכבשו את טבורה (Tabora), קיגומה (Kigoma) ואוג'יג'י, אך סמאטס הגביל אותם לשטח של רואנדה ואורונדי ומשם הם המשיכו לפעול בתיאום עם הבריטים. במקביל כבשו הפורטוגזים את משולש קיונגה שעל גבול מזרח אפריקה הגרמנית ומוזמביק, שהיה שטח מחלוקת ביניהם לבין גרמניה עוד משנת 1894.
בינואר 1917 הצטרף סמאטס לקבינט המלחמה הבריטי, ועזב את הזירה. החליף אותו בתחילה מייג'ור גנרל ארתור רג'ינלד הוסקינס מ-KAR, ואחריו הדרום-אפריקני מייג'ור ג'נרל יאקוב ואן דפנטר (Van Deventer), שהמשיך מיולי ועד אוקטובר לדחוק את הגרמנים דרומה. כוחותיו של לטו-פורבק היו, בשלב זה, מנותקים למדי מגרמניה. בנובמבר 1917 הם עזבו את מזרח אפריקה הגרמנית ועברו למוזמביק ושם, במלחמת גרילה מהמוצלחות בהיסטוריה, תקפו את חילות המצב המקומיים ולקחו מהם שלל ששימש להם תחליף לאספקה מגרמניה ממנה נותקו. לאחר 9 חודשים שבו למזרח אפריקה הגרמנית, ומשם נכנסו לרודזיה הצפונית ואף הצליחו לכבוש שם שטחים מידי הבריטים. ב-14 בנובמבר 1918 קיבל לטו-פורבק את הידיעה על כניעת גרמניה שלושה ימים קודם לכן, וב-23 באותו חודש נכנע.
פעולותיה של הבריגדה הראשונה של דרום אפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
על פי חוק ההגנה של איחוד דרום אפריקה (South African Union Defence Act of 1914), נאסרה שליחת כוחות צבאיים דרום אפריקניים מעבר לגבולות דרום אפריקה או מעבר לגבולות הטריטוריות השכנות לה. לצורך הוצאת חיל משלוח לסיוע למדינות ההסכמה, הוקם על ידי בותה וסמאטס "חיל המשלוח מעבר לים של דרום אפריקה" (South African Overseas Expeditionary Force). יחד עם זאת, בשל מגבלות החוק, הוצאה פקודה מנהלתית (פקודה 672 לשנת 1915) לפיה "חיל המשלוח מעבר לים של דרום אפריקה (כך במקור) יהיה אימפריאלי בעל מעמד של כל כוח צבאי בריטי רגיל". כדי ליישם את כוונת הצו, שילמה בריטניה את עלות משלוח הכוח. המשמעות של הפקודה הייתה שחיילי חיל המשלוח לא יכלו להניף את דגל יחידתם, והיו חיילים בריטים לכל דבר ועניין. "בריגדת חיל הרגלים הראשונה של דרום אפריקה" (South African 1st Infantry Brigade) הייתה הראשונה שגויסה והוקמה בדפוס זה.
על הבריגדה פיקד בריגדיר גנרל טים לוקין (Lukin), והיא כללה ארבעה רגימנטים שאנשיהם גויסו מקרב כוחות צבא דרום אפריקה וממתגייסים חדשים:
- הרגימנט הראשון (The 1st South African Infantry Regiment) אויש בחיילים ממושבת הכף.
- הרגימנט השני (The 2nd South African Infantry Regiment) אויש במתגייסים מנטאל וממדינת אורנג' החופשית.
- הרגימנט השלישי (The 3rd South African Infantry Regiment) אויש במתגייסים מטרנסוואל ומרודזיה.
- הרגימנט הרביעי (The 4th South African Infantry Infantry Regiment) שהיה ידוע גם כ"רגימנט הדרום אפריקני – סקוטי" אויש במתגייסים מאזור מושבת הכף, טרנסוואל, נטאל ומדינת אורנג' החופשית.
הבריגדה, שמנתה 160 קצינים ו-5648 בעלי דרגות אחרות, הפליגה לבריטניה מקייפטאון, התמקמה בבורדון (Bordon) שבהמפשייר, ובמשך חודשיים עברה שם אימונים.
צפון אפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בדצמבר 1915 הוחלט לשלוח את הבריגדה למצרים, שם השתתפו כוחותיה בדיכוי מרד הסנוסים. ב-23 בינואר 1916 השתתף גדוד חיל הרגלים השני בקרב בהלקסין (Halaxin). הם צעדו לאורך החוף והעסיקו את האויב בקרב אגאגיה (Agagia) ב-26 בפברואר. בסיומה של מערכה קצרה ומוצלחת, בה לכדו את ג'עפר פאשה מנהיג הסנוסים ואת אנשי מטהו, הועברו אנשי הבריגדה לצרפת.
הקרב על הסום[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – הקרב על הסום
_8.JPG)
הקרב על הסום נפתח ב-1 ביולי 1916 והכוונה בראשיתו הייתה להסיח את דעתם של הגרמנים ולגרום להם להתרחק מחזית ורדן שעליה הופעל לחץ רב. פיקוד צבאות ההסכמה קיווה שמטח הפגזים הראשון יהרוס את החפירות הגרמניות, ישמיד את הכוחות הגרמנים, ויאפשר לכבוש את הקווים הגרמנים עם התנגדות מזערית. אך ההפגזות לא הצליחו לנטרל את הגרמנים וכוחות ההסכמה ספגו ביום הראשון של הקרב 54,000 נפגעים מתוכם 19,000 הרוגים.
הכישלון של היום הראשון לקרב השפיע קשות על הבריגדה הדרום אפריקנית, שהייתה אמורה לבצע את ההתקפה על הקו השני ולכבוש את לונגוול ואת יער דלוויל. התקפה זו החלה ב-14 ביולי ונחלה כישלון חרוץ. הגרמנים למדו לקח, שינו את שיטת מלחמת החפירות שלהם, דבר שהקשה על הארטילריה הבריטית. אש תופת של תותחים ומקלעים גרמנים ניתכה על הכוחות. ההוראה שניתנה לבריגדה הייתה שיש להחזיק ביער דלוויל בכל מחיר. הלחימה הקשה נמשכה שבוע וב-20 ביולי כאשר יצאו חיילי הבריגדה הראשונה של דרום אפריקה מהיער התברר כי מתוך 3155 אנשי הבריגדה שהחלו את הקרב, נמנו 577 הרוגים, 1476 פצועים ו-483 שבויים או נעדרים. אחוז אבדות כזה של כ-80% היה יוצא דופן לאור העובדה שבדרך כלל יחידה שהייתה מאבדת מעל 30% מכוח האדם שלה הייתה נסוגה מהשטח שהוטל עליה להחזיק בו. בדיעבד התברר כי השליטה על יער דלוויל הייתה מיותרת ולא תרמה דבר בהיבט הכללי של המערכה על הסום. היה זה למעשה סיום תפקידה של הבריגדה הראשונה של דרום אפריקה בחזית המערבית. שרידיה צעדו לכפר סריין (Serain) שבפיקרדי ונשארו שם עד נובמבר 1918.[1]
גייס מושבת הכף[עריכת קוד מקור | עריכה]
גייס מושבת הכף (Cape Corps) היה אחד הכוחות שהייתה להם היסטוריה ארוכה. הכוח הוקם בשנת 1781 עוד בתקופת הממשל הקולוניאלי ההולנדי, ומנה 400 איש שהיו מקרב תושבי דרום אפריקה שהוגדרו כצבעונים, בני התערובת שהיו צאצאים לבעלי החוות ממוצא בורי ולבני שבטים אפריקנים. היחידה פורקה והוקמה לסירוגין כמה פעמים עד שנת 1870. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה היה זה אחד הכוחות שהוקמו מחדש כדי להישלח לחזית. הוקמו שני גדודים. אחד מהם הצטרף לבריגדה הראשונה של דרום אפריקה בחזית המערבית והגדוד השני צורף ב -1918 לדיוויזיה ה-53 (הוולשית) (53rd (Welsh) Infantry Division) שלחמה במערכה על ארץ ישראל והשתתף בקרב מגידו.
גייס התעופה של דרום אפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם שובו מביקור בתימרונים צבאיים באירופה ב-1912 חיווה דעתו בריגדיר גנרל באיירס, שהיה אז מפקד כוחות ההגנה של דרום אפריקה, באוזני יאן סמאטס, על חשיבות השימוש במטוסים לצרכים צבאיים. סמאטס הרים את הכפפה והגיע להסדר עם בית ספר פרטי לטיסה ליד קימברלי שיאמן טייסים שיהוו גרעין לכוח צבאי אווירי. בשנתיים הבאות התקיימו האימונים והטייס הראשון הוכשר ביוני 1914. עם פרוץ המלחמה הורגש הצורך להחיש את הקמתו של כוח אווירי צבאי וב-29 בינואר 1915 הוקם "גייס התעופה של דרום אפריקה " (South African Aviation Corps – SAAC).[2] מטוסים מדגם הנרי פרמן (Farman HF-27) נרכשו מצרפת ובמקביל הוקם בדחיפות שדה תעופה במובלעת במפרץ וולביס (Walvis Bay), כדי שיהיה בסיס לפעולות סיוע לכוחות שהיו בעיצומו של כיבוש דרום מערב אפריקה הגרמנית. ביוני כבר ביצעו המטוסים את משימתם הקרבית הראשונה בסיוע לכוחות שנלחמו בגרמנים. ביולי, עם כניעתם של הכוחות הגרמנים במושבה, נשלחו המטוסים והטייסים לבריטניה כדי להצטרף למאמץ המלחמתי באירופה. חלק מהטייסים נשארו בדרום אפריקה והיוו כוח כוננות ובמקביל עסקו באימונים. אלה שנשלחו לאירופה צורפו לגיס התעופה המלכותי של בריטניה וצוותו לטייסת מס' 26 . בנוסף למטוסי הפרמן שלהם צוידו הטייסים במטוסי B.E.2 ונשלחו לקניה כדי לסייע למלחמה כנגד מזרח אפריקה הגרמנית ונחתו במומבסה ב-31 בינואר 1916. הטייסת ביצעה משימות סיור ותצפית במשך כל ימי המערכה במזרח אפריקה עד פברואר 1918. ביולי שבה הטייסת לבריטניה דרך קייפטאון ופורקה. במקביל למשימותיהם של טייסי גייס התעופה של דרום אפריקה בדרום מערב אפריקה ושל טייסי טייסת מס' 26 במזרח אפריקה, היו 3000 טייסים דרום אפריקנים ששירתו במסגרת גיס התעופה המלכותי של בריטניה. במהלך המלחמה נהרגו מהם 260 איש, בעיקר בקרב על הסום. 46 מהם הוכתרו כאלופי הפלות.[3][4]
המלחמה בים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הצי של דרום אפריקה (South African Navy- SAN) הוקם רק ב-1922. אך את שורשיו ניתן לראות בהקמתם של כוחות ימיים לא רשמיים שהוקמו בדרבן ב-1885 ובקייפטאון ב-1905. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה אוחדו שני כוחות אלה וכך נוצרה "דיוויזיית המתנדבים של הצי מלכותי בדרום אפריקה" (South African Division of the Royal Naval Volunteer Reserve – RNVR –SA), שהייתה משויכת לצי המלכותי הבריטי. במהלך המלחמה שירתו 164 איש מכוח זה במסגרת הצי המלכותי מעבר לים ו-412 שירתו בבסיס חיל הים בסימונסטאון (Simons Town) שהיווה בסיס חשוב בפעילותם הימית של מעצמות ההסכמה ובסיס חשוב לכוחות שהגנו על הדרך הימית מזרחה.[5]
סיכום – תרומתה של דרום אפריקה למאמץ המלחמתי[עריכת קוד מקור | עריכה]
מעל 146,000 לבנים, 83,000 שחורים ו-2500 צבעונים ואסיאניים שירתו ביחידות הצבאיות של דרום אפריקה במהלך מלחמת העולם הראשונה. 43,000 השתתפו במערכה בדרום מערב אפריקה ו-30,000 בחזית המערבית. כ-3000 דרום אפריקנים שירתו בגיס התעופה המלכותי של בריטניה. סך כל האבדות של צבא דרום אפריקה במלחמה עמד על 18,600, שמתוכם 12,452 הרוגים (4600 במערכה באירופה לבדה).
התרומות החשובות של דרום אפריקה למאמץ המלחמתי של מעצמות ההסכמה היו כיבושם של שתי המושבות הגרמניות הגדולות באפריקה (אם כי במזרח אפריקה נחלו הכוחות הדרום אפריקנים כישלון במאמציהם ללכוד את הכוחות הגרמנים). בנוסף מהווה לחימתם של הלוחמים בחזית המערבית ובמזרח התיכון, תרומה חשובה למאמץ המלחמתי. נמליה של דרום אפריקה היו תחנות תדלוק, אספקה ומנוחה חשובים ואסטרטגים לצי המלכותי הבריטי וסייעו בשמירה על הנתיב הימי להודו.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מידע מתוך האתר The Long, Long Trail
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ מאמר על הקרב ביער דלוויל
- ^ Mahncke, J.E. "Military History Journal Vol 12 No 3 - June 2002". The South African Aviation Corps (SAAC). South African Military History Society. Retrieved 25 February 2012.
- ^ World War I Aces by Victories". Theaerodrome.com. Retrieved 2013-10-15.
- ^ ^ "World War I Aces of South Africa". Theaerodrome.com. Retrieved 2013-10-15.
- ^ Wessels, André (2009). "The South African Navy and its Predecessors, 1910–2010: A Century of Interaction with Commonwealth Navies". Department of History, University of the Free State. Retrieved 2012-08-03.
| מדינות במלחמת העולם הראשונה | ||
|---|---|---|
| מדינות ההסכמה | איטליה • ארצות הברית • בלגיה • האימפריה הבריטית (אוסטרליה • אירלנד • דרום אפריקה • ניו זילנד • קנדה) • יוון • האימפריה היפנית • ליבריה • מונטנגרו • סין • סרביה • פורטוגל • צרפת • רומניה • האימפריה הרוסית • לוקסמבורג | |
| מעצמות המרכז | האימפריה האוסטרו-הונגרית (הונגריה) • בולגריה • הקיסרות הגרמנית • האימפריה העות'מאנית | |
