דפרוקסמין
דפרוקסמין (Deferoxamine בקיצור DFOA) הידועה גם בשמה דספריאוקסאמין (Desferrioxamine), ונמכרת תחת השם המסחרי דספרל (Desferal), היא תרופה שקושרת בין ברזל ואלומיניום. תרופה זה משמשת ספציפית במצב של עודף ברזל (בעקבות קבלת עירויי דם מרובים או מסיבה גנטית), או במצב של הרעלת אלומניום (בדרך כלל בקרב מטופלי דיאליזה). מתן התרופה הוא בזריקה לשריר, לוריד או לתת עור.
תופעות לוואי נפוצות כוללות כאב במקום הזריקה, שלשולים, הקאות, חום, איבוד שמיעה ובעיות עיניים. עלולות להתרחש תגובות אלרגיות חמורות כולל אנפילקסיס ולחץ דם נמוך. לא ברור אם שימוש בתרופה בזמן היריון והנקה בטוח לעובר. מקור התרופה הוא siderophore (מולקולה קטנה עם אפיניות גבוהה לברזל המופרשת מחיידקים ופטריות ומשמשת אותם לצבירת ברזל) מהפרשת החיידק Streptomyces pilosus.
התרופה אושרה לשימוש בארצות הברית ב-1968, ונמצאת ברשימת התרופות החיוניות של ארגון הבריאות העולמי.
שימושים רפואיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
דפרוקסמין משמשת לטיפול בהרעלת ברזל, בייחוד בילדים קטנים. תרופה זו גם משמשת בשכיחות רבה לטיפול בהמוכרומטוזיס, מחלה של הצטברות ברזל שיכולה להיות גנטית או נרכשת. המוכרומטוזיס נרכשת נפוצה במטופלים עם סוגים מסוימים של אנמיה כרונית (למשל תלסמיה והתסמונת המיאלודיספלסטית) שדורשת קבלת עירויי דם רבים, שעלולים להעלות דרסטית את רמת הברזל בגוף. טיפול עם תרופות סופחות ברזל, כדוגמת דפרוקסמין, מפחית את התמותה באנשים עם מחלת האנמיה חרמשית או בטא-תלסמיה, אשר תלויים בעירויי דם. מתן התרופה במקרים כרוניים בדרך כלל מבוצעת באמצעות זריקות תת-עוריות לאורך תקופת זמן של 8–12 שעות כל יום. מתן דפרוקסמין לאחר הרעלה אקוטית עלולה לצבוע את השתן בגוון ורוד-אדום, תופעה המכונה "Vin Rose Urine" (שתן יין). מלבד הרעלת ברזל, דפרוקסמין יכולה לשמש בהרעלת אלומניום (עודף אלומניום בגוף) בחולים מסוימים. בארצות הברית, התרופה אינה מאושרת על ידי ה-FDA לשימוש זה. דפרוקסמין משמש גם למיזעור תופעות הלוואי הקרדיוטוקסיות של התרופה דוקסורוביצין ולטיפול בחולים עם מחלת Aceruloplasminemia. דפרוקסמין עשוי להיות יעיל לשיפור תוצאות נוירולוגיות בחולים עם דימום תוך-גולגולתי, למרות שהראיות התומכות ביעילות והבטיחות לאינדיקציה זה היו חלשות.
כמה כתבי יד שפורסמו הציעו את השימוש בדפרוקסמין לטיפול בחולים עם קורונה covid-19, בגלל הרמה הגבוהה של פריטין שלהם.
תופעות לוואי[עריכת קוד מקור | עריכה]
שימוש כרוני בדפרוקסמין עלול להעלות סיכון לאיבוד שמיעה במטופלים עם מחלת תלסמיה מייג'ור. שימוש כרוני בדפרוקסמין עלול לגרום לסימפטומים הקשורים לעיניים, עיכוב גדילה, תגובות מקומיות ואלרגיה.
בטיחות בהיריון[עריכת קוד מקור | עריכה]
לא ברור אם שימוש בתרופה בזמן היריון והנקה בטוח לעובר. אבל, ניסויים בבעלי חיים (עכברים) מראים שיש בעיה בשלד של עוברי העכברת שטופלה בדפרוקסמין.
מנגנון פעילות התרופה[עריכת קוד מקור | עריכה]
דפרוקסמין מיוצר על ידי הסרה של קבוצת ברזל משולשת מ-ferrioxamine B, שהוא סידרפור המיוצר על ידי החיידק Streptomyces pilosus. הגילוי שלו היה כתוצאה מקרית של מחקר שבוצע על ידי חוקרים ב-Ciba בשיתוף עם חוקרים במוסד הטכנולוגי הפדרלי השווייצרי בציריך ובבית החולים האוניברסיטאי בפרייבורג, גרמניה.
דפרוקסמין פועל על ידי קישור של ברזל חופשי בזרם הדם ומגביר את סילוקו בשתן. באמצעות פינוי עודפי ברזל מאנשים עם המוכרומטוזיס, התרופה מפחיתה את הנזק שנעשה למגוון איברים ורקמות, כדוגמת הכבד. בנוסף, התרופה מזרזת את הריפוי של נזק לעצבים (וממזערת את מידת הטראומה העצבית האחרונה). דפרוקסמין עשויה לווסת את הביטוי והשחרור של מתווכי דלקת על ידי סוגי תאים ספציפיים.
מחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]
דפרוקסמין נחקר כטיפול לפציעות בעמוד השדרה ודימום מוחי. בנוסף היא משמשת ליצירת סביבה דמוית היפוקסיה בתאי גזע מזנכימליים.
מינון מומלץ[עריכת קוד מקור | עריכה]
התרופה ניתנת לתוך השריר IM לכל המטופלים שלא נמצאים במצב של שוק. המינון הראשוני הוא 1 גרם לתוך השריר, ואחר כך 500 מ"ג כל 4 שעות (שתי מנות). הכמות המקסימלית שניתן לקבל היא 6 גרם במשך 24 שעות (כתלות בתגובה הקלינית לתרופה). למטופלים עם כשל לבבי או שוק נותנים 1 גרם באינפוזיה איטית, כך שמהירות האינפוזיה לא תעלה על 15 מ"ג לכל ק"ג בשעה למנה הראשונה.
אינטראקציה עם תרופות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]
לתרופה דפרוקסמין אנטראקציה משמעותית עם betibeglogene autotemcal ומומלץ לחפש תרופה אחרת למטופלים בתרופה זו. betibeglogene autotemcal מגבירה האפקט של הדפרוקסמין על ידי אפקטים המדכאים את מערכת החיסון, וזה גורם סיכון לזיהומים. בנוסף, ישנה עוד רשימה ארוכה של תרופות שמומלץ לעקוב אחרי מטופלים שנוטלים אותם ביחד עם דפרוקסמין, כמו: alumnium hydroxide, ascorbic acid, calcium carbonate, carbonyl iron ועוד.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.