דניס סאליבן

דניס סאליבן
Dennis Sullivan
לידה	12 בפברואר 1941 (בן 83); Port Huron, ארצות הברית
ענף מדעי	טופולוגיה
מקום לימודים	אוניברסיטת פרינסטון; אוניברסיטת רייס ;
מנחה לדוקטורט	ויליאם בראודר
מוסדות	אוניברסיטת העיר ניו יורק; המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס; אוניברסיטת סטוני ברוק ;
תלמידי דוקטורט	האל אבלסון, Nathaniel Rounds, Katherine Poirier, Somnath Basu, Dezhen Xu, Scott Owen Wilson, Xiaojun Chen, Marianne Silverstein Brown, Fereydoun Nouri, Matthew Murray Wroten, Anibal Medina, Nissim Ranade, Cameron Crowe, Manuel Rivera, Aradhana Kumari, Chandrika Sadanand, Bora Ferlengez, Andrew Stimpson, Mahmoud Zeinalian, Joseph Lawler Coffey, Edson de Faria, Waldemar Paluba, Adam L. Epstein, Edward Charles Hendricks, E. Bruce (Edward) Williams, Horst Elmar L. Winkelnkemper, קרטיס מקמולן, Nikolaos Emmannuel Apostolakis, André Salles de Carvalho, Meiyu Su, Thomas Tradler, Yunping Jiang, Jun Hu, Hossein Abbaspour, Timothy Mooney Gendron, Guiai Peng, Harrison Pugh
פרסים והוקרה	פרס וולף למתמטיקה (2010); המדליה הלאומית למדעים (2004); עמית האגודה האמריקאית למתמטיקה (2013); פרס סטיל למפעל חיים (2006); פרס אבל (2022); פרס אוסוולד ובלן בגאומטריה (1971); פרס המלך פייסל הבינלאומי במדעים (1994); פרס אלי קרטן (1981); פרס המלך פייסל הבינלאומי (1994); פרס בלצן (2014); הצלב הגדול של המסדר הלאומי להצטיינות במדעים (ברזיל) ;

דניס סאליבן (באנגלית: Dennis Parnell Sullivan; נולד ב-12 בפברואר 1941) הוא מתמטיקאי אמריקאי, פרופסור באוניברסיטת העיר ניו יורק ובאוניברסיטת סטוני ברוק. ידוע במחקריו בטופולוגיה אלגברית, טופולוגיה גאומטרית ומערכות דינמיות. חתן פרס וולף למתמטיקה לשנת 2010 ופרס אבל לשנת 2022.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דניס סאליבן נולד בשנת 1941 בפורט הורון שבמישיגן. זמן קצר לאחר מכן עבר עם משפחתו ליוסטון שבטקסס. החל ללמוד הנדסה כימית באוניברסיטת רייס, ובשנה השנייה ללימודיו עבר ללמוד מתמטיקה. בשנת 1963 קיבל תואר ראשון. בשנת 1966 קיבל תואר דוקטור מאוניברסיטת פרינסטון, על עבודה שכותרתה "Triangulating homotopy equivalences", שנעשתה בהנחייתו של ויליאם ברואדר (אנ').

בשנים 1966–1967 עבד באוניברסיטת ווריק במלגה מטעם נאט"ו. בשנים 1967–1969 היה עמית מחקר באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, ובשנים 1969–1973 היה עמית מחקר במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT). היה חוקר אורח במכון למחקר מתקדם בשנים 1967–1968, 1968–1970 ו-1975. בשנים 1973–1974 היה פרופסור חבר באוניברסיטת פריז-סוד, וב-1974 מונה לפרופסור במכון למחקר מדעי מתקדם (IHÉS). ב-1981 מונה לפרופסור באוניברסיטת העיר ניו יורק, וצמצם את פעילותו ב-IHÉS לחצי משרה. ב-1996 עבר לפקולטה למתמטיקה באוניברסיטת סטוני ברוק, ובשנה שלאחר מכן פרש מ-IHÉS. הוא נמנה עם מייסדי מרכז סימונס לגאומטריה ולפיזיקה (אנ').

מחקרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו.

יחד עם ברואדר וסטודנטים נוספים שלו השתתף סאליבן בהנחת היסודות לשיטות הניתוח (אנ') בחקר המיון של יריעות מממד גבוה, גישה שהביאה לסיווג מלא של יריעות פשוטות-קשר מטיפוס הומוטופי נתון. הוא פיתח את רעיונות הלוקאליזציה וההשלמה בתורת ההומוטופיה (אנ') והוכיח במסגרתה את השערת אדמס (אנ') (שהוכחה במקביל על ידי דניאל קווילן). ביחד עם קווילן הגדיר את מושג הטיפוס ההומוטופי הרציונלי של מרחבים (אנ'), שמאפשר לפשט כמה מהסיבוכים של תורת ההומוטופיה בכך שהוא מעלים את האברים המפותלים.

בתחום חבורות קליין, הוא שיער שכל חבורת קליין נוצרת סופית היא הגבול האלגברי של חבורות קליין סופיות-גאומטרית (אנ'). השערה זו הוכחה ב-2011 על ידי Ohshika.

יחד עם אשתו, מוירה צ'אס, פיתח את טופולוגיית המיתרים (אנ'), ששימשה בהצעות שונות לפיתוח תורת שדות קוונטית טופולוגית (אנ') בפיזיקה מתמטית.

בשנת 1975 הציגו סאליבן וביל פארי (אנ') את אינווריאנט פארי-סאליבן (אנ') לזרימה במערכת דינמית חד-ממדית.^[1] ב-1985 הוכיח שלמערכות דינמיות עם העתקה רציונלית (לא לינארית) של <math>\mathbb{C}<\math> אין "תחומים נודדים" (אנ'), ולכן הן מחזוריות-לבסוף.

הוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

1971: פרס אוסקר ובלן לגאומטריה (אנ')^[2]
1981: פרס אלי קרטן (אנ') מהאקדמיה הצרפתית למדעים.
1983: חבר האקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית.
1991: חבר האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים.
1994: פרס המלך פייסל הבינלאומי
2004: המדליה הלאומית למדעים
2006: פרס לירוי סטיל למפעל חיים
2010: פרס וולף למתמטיקה, "על תרומתו הייחודית לטופולוגיה אלגברית ודינמיקה קונפורמית".^[3]
2012: עמית האגודה האמריקאית למתמטיקה.
2014: פרס בלצן למתמטיקה.^[4]
2022: פרס אבל, "על תרומתו פורצת הדרך לענף הטופולוגיה במובן הרחב ביותר, ובפרט לאספקטים האלגבריים, הגאומטריים והדינמיים של הענף".^[5]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיה וקבצים בנושא דניס סאליבן בוויקישיתוף

דניס סאליבן, באתר פרויקט הגנאלוגיה במתמטיקה
דניס סאליבן, באתר MacTutor (באנגלית)
דניס סאליבן, באתר dblp
דניס סאליבן, באתר ResearchGate
דניס סאליבן, באתר גוגל סקולר
דניס סאליבן, באתר Semantic Scholar
דניס סאליבן, באתר פרס וולף
ניו יורק טיימס, הזוכה בפרס אבל לשנת 2022: המתמטיקאי מניו יורק, דניס סאליבן, באתר הארץ, 23 במרץ 2022

"Dennis Parnell Sullivan Awarded the 2022 Abel Prize for Mathematics". Stony Brook University. 23 במרץ 2022. ארכיון מ-24 במרץ 2022. נבדק ב-23 במרץ 2022. {{cite web}}: (עזרה)
Cepelewicz, Jordana (23 במרץ 2022). "Dennis Sullivan, Uniter of Topology and Chaos, Wins the Abel Prize". Quanta Magazine. ארכיון מ-23 במרץ 2022. נבדק ב-23 במרץ 2022. {{cite news}}: (עזרה)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ Parry, Bill; Sullivan, Dennis (1975). "A topological invariant of flows on 1-dimensional spaces". Topology. 14 (4): 297–299. doi:10.1016/0040-9383(75)90012-9.
^ "Oswald Veblen Prize in Geometry". ארכיון מ-5 בינואר 2020. נבדק ב-17 באוגוסט 2020. {{cite web}}: (עזרה)
^ דניס סאליבן, באתר פרס וולף
^ Kehoe, Elaine (בינואר 2015). "Sullivan Awarded Balzan Prize". Notices of the American Mathematical Society. 62 (1): 54–55. doi:10.1090/noti1198. {{cite journal}}: (עזרה)
^ 2022: Dennis Parnell Sullivan, באתר פרס אבל

[1] Parry, Bill; Sullivan, Dennis (1975). "A topological invariant of flows on 1-dimensional spaces". Topology. 14 (4): 297–299. doi:10.1016/0040-9383(75)90012-9.

[2] "Oswald Veblen Prize in Geometry". ארכיון מ-5 בינואר 2020. נבדק ב-17 באוגוסט 2020. {{cite web}}: (עזרה)

[3] דניס סאליבן, באתר פרס וולף

[4] Kehoe, Elaine (בינואר 2015). "Sullivan Awarded Balzan Prize". Notices of the American Mathematical Society. 62 (1): 54–55. doi:10.1090/noti1198. {{cite journal}}: (עזרה)

[5] 2022: Dennis Parnell Sullivan, באתר פרס אבל

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

זוכי פרס אבל
2003–2009	ז'אן-פייר סר (2003) • מייקל עטיה ואיזדור זינגר (2004) • פיטר לקס (2005) • לנארט קרלסון (2006) • סריניוסה ואראדהאן (2007) • ג'ון תומפסון וז'ק טיץ (2008) • מיכאיל גרומוב (2009)
2010–2019	ג'ון טייט (2010) • ג'ון מילנור (2011) • אנדרה סמרדי (2012) • פייר דלין (2013) • יעקב סיני (2014) • ג'ון נאש ולואיס נירנברג (2015) • אנדרו ויילס (2016) איב מאייר (2017) • רוברט לנגלנדס (2018) • קארן אולנבק (2019)
2020–היום	הלל פורסטנברג וגרגורי מרגוליס (2020) • אבי ויגדרזון ולסלו לובאס (2021) • דניס סאליבן (2022) • לואיס קפארלי (2023)