דניס ג'ונסון (כדורסלן)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דניס ג'ונסון
Dennis Johnson
לידה 18 בספטמבר 1954
סן פדרו שבקליפורניה
פטירה 22 בפברואר 2007 (בגיל 52)
אוסטין, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
עמדה קלע
גובה 1.93 מטר
מספר 3, 24
מכללה אוניברסיטת פפרדיין
דראפט בחירה מספר 29, 1976
סיאטל סופרסוניקס
היכל התהילה נבחר כשחקן בשנת 2010
קבוצות כשחקן
1976–1980
1980–1983
1983–1990		 סיאטל סופרסוניקס
פיניקס סאנס
בוסטון סלטיקס
הישגים כשחקן
3 אליפויות NBA‏ (1979, 1984, 1986)
MVP של סדרת הגמר (1979)
החמישייה הראשונה של העונה (1981)
החמישייה השנייה של העונה (1980)
חמישיית ההגנה הראשונה (1979–1983, 1987)
חמישיית ההגנה השנייה (1984–1986)
5 בחירות למשחק האולסטאר (1979–1982, 1985)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

דניס ויין ג'ונסון (באנגלית: Dennis Wayne Johnson;‏ 18 בספטמבר 1954 - 22 בפברואר 2007), שנודע בכינוי די ג'יי, היה כדורסלן אמריקאי ששיחק בעמדות הקלע בליגת ה-NBA. בצעירותו היה מבוגרי בית ספר תיכון דומינגז, מכללת לוס אנג'לס הרבור ואוניברסיטת פפרדיין, בטרם עבר ל-NBA ושיחק בקבוצות סיאטל סופרסוניקס, פיניקס סאנס ובוסטון סלטיקס. ג'ונסון נחשב לאחד מהשומרים ההגנתיים הטובים בליגה בדורו, ולאורך הקריירה שלו אף ביצע מהלכים מכריעים רבים בסיומם של משחקי פלייאוף.

ג'ונסון נבחר במקום ה-26 בדראפט ה-NBA בשנת 1976 על ידי סיאטל סופרסוניקס, והחל את הקריירה שלו בעמדת הקלע. הוא הוביל את סיאטל לזכייה באליפות ה-NBA היחידה בתולדותיה בשנת 1979, ואף זכה בתואר ה-MVP של סדרת הגמר של הליגה. לאחר ששיחק במשך תקופה קצרה בפיניקס סאנס הוא הפך לרכז הפותח של בוסטון סלטיקס, עמה זכה בשתי אליפויות נוספות בשנים 1984 ו-1986. במהלך הקריירה שלו זכה ג'ונסון בחמש השתתפויות במשחק האולסטאר של ה-NBA, בבחירה אחת לחמישייה הראשונה של העונה ואחת לחמישייה השנייה, וכן תשע בחירות רצופות לאחת מחמישיות ההגנה של העונה.

כהוקרה על הישגיו הרבים במדיה, תלתה בוסטון את מספר חולצתו של ג'ונסון (3) באולמה, כשמשמעות הדבר היא שאף שחקן לא יילבש את החולצה עם מספר זה. הוא הוכנס להיכל התהילה של הכדורסל בשנת 2010. ג'ונסון נחשב בעיני פרשני כדורסל רבים לאחד מהשחקנים הגדולים ביותר שלא זכו להערכה רבה מספיק ביחס ליכולתם ולהישגיהם על המגרש.[1]‏[2]

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

דניס ג'ונסון נולד בקומפטון שבלוס אנג'לס, קליפורניה לעובדת סוציאלית ולבנאי, והיה השמיני מבין שישה-עשר ילדיהם. בתחילה היה ג'ונסון חובב גדול של בייסבול ובהמשך למד מאביו לשחק גם כדורסל, אך נראה היה כי אין לו את הממדים הגופניים והכישרון על מנת להצליח במשחק - כאשר למד בבית ספר תיכון דומינגז גובהו היה נמוך ביחס לחבריו לקבוצה והוא שותף, לדבריו, כשתי דקות בלבד בכל משחק.[3] לאחר סיום לימודיו בתיכון הוא עבד במספר משרות תמורת שכר נמוך, ובמקביל השתתף יחד עם אחיו במשחקים במסגרת ליגת קיץ. במהלך תקופה זו הוא צמח לגובה במידה רבה, ובנוסף פיתח יכולת גופנית המאפשרת לו לקפוץ ללקיחת ריבאונדים מעל שחקנים הגבוהים ממנו.[3]

כאשר שיחק ג'ונסון כדורסל רחוב צפה בו ג'ים ווייט, מאמן הכדורסל של מכללת לוס אנג'לס הרבור, וחש כי יש לשחקן יכולת הגנתית עילאית. בעקבות כך הצטרף ג'ונסון, לבקשתו של ווייט, לנבחרת הכדורסל של המכללה.[4] ג'ונסון התפתח עד מהרה לקלע כשרוני ומבטיח, והוביל את מכללת הרבור לזכייה באליפות ליגת המכללות המחוזית לאחר שהעמיד ממוצעים של 18.3 נקודות ו-12 ריבאונדים למשחק.[3] עם זאת, הוא היה בעייתי מבחינה משמעותית ונקלע מספר פעמים לסכסוכים עם ווייט, שבעקבותיהם הושעה שלוש פעמים מסגל הקבוצה במשך שנתיים.[4]

לקראת סיום קריירת המכללות שלו קיבל ג'ונסון הצעה למלגת כדורסל הן מאוניברסיטת אזוסה פסיפיק והן מאוניברסיטת פפרדיין, ובחר לבסוף בפפרדיין. בשנה היחידה שלו באוניברסיטה הוא העמיד ממוצעים של 15.7 נקודות, 5.8 ריבאונדים ו-3.3 אסיסטים למשחק, ופיתח תדמית של שומר חזק במיוחד בהגנה. לאחר אותה שנה, ב-1976, הוא הציע את מועמדותו לבחירה בדראפט ה-NBA, אך בעצמו הטיל ספק בסיכוי שייבחר על ידי קבוצה כלשהי - קבוצות ה-NBA נמנעו לרוב מבחירת שחקנים בעלי אופי בעייתי מסוגו של ג'ונסון.[4]

קריירה ב-NBA[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיאטל סופרסוניקס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדראפט ה-NBA של 1976 נבחר ג'ונסון במקום ה-29 על ידי סיאטל סופרסוניקס, וחתם בקבוצה על חוזה לארבע שנים לפיו קיבל 4.5 מיליון דולר בעונה הראשונה ו-9 מיליון בכל אחת מהעונות הבאות.[5] בעונתו הראשונה ב-NBA, עונת 1976/1977, שיחק ג'ונסון בתור מחליף לצמד הקלעים הוותיקים של סיאטל, סליק ווטס ופרד בראון, והשיג ממוצעים של 9.2 נקודות ו-5.1 אסיסטים למשחק. הקבוצה סיימה באותה עונה עם מאזן של 40 ניצחונות ו-42 הפסדים ולא העפילה למשחקי הפלייאוף, מה שהוביל להתפטרות המאמן ביל ראסל.[3] בעונה הבאה, הפסידה סיאטל ב-17 מתוך 22 משחקיה הראשונים תחת המאמן בוב הופקינס. הופקינס הוחלף בתפקיד המאמן על ידי לני וילקינס, שנתן לג'ונסון מקום בחמישייה הפותחת של הקבוצה לצד גאס ויליאמס.[3] ג'ונסון התאים לתפקידו החדש כשחקן פותח ושיפר את ממוצעיו באותה עונה ל-12.7 נקודות ו-2.8 אסיסטים למשחק. באותה תקופה שיחק ג'ונסון בעמדת הקלע ונודע ביכולת ההטבעה החזקה שלו, בניגוד לתפקיד המחושב יותר שקיבל בחלק המאוחר של הקריירה.[1] מאחר שבסיאטל שיחקו שני שחקנים נוספים בשם ג'ונסון, ג'ון ג'ונסון ו-ויני ג'ונסון, כרוז הקבוצה נהג לקרוא לו "די ג'יי" על מנת להבדיל בין השחקנים וכך קיבל ג'ונסון את כינויו.[6]

את אותה עונה סיימה סיאטל בצורה טובה עם מאזן של 47 ניצחונות ו-35 הפסדים בסיום העונה הסדירה, והעפילה למשחקי הפלייאוף של 1978. ג'ונסון סייע לקבוצה לנצח בפלייאוף את לוס אנג'לס לייקרס, את האלופה המכהנת פורטלנד טרייל בלייזרס ואת דנוור נאגטס, והעפיל עמה לסדרת הגמר שם פגשה הקבוצה את וושינגטון בולטס. סיאטל הייתה קרובה לניצחון באותה סדרה כאשר עלתה ליתרון של 2-3; במשחק השלישי בסדרה שהסתיים בניצחון 92–93 של סיאטל רשם ג'ונסון שבע חסימות - כמות החסימות הגבוהה ביותר לקלע בתולדות סדרת הגמר של ה-NBA.‏[7] אף על פי כן, סיאטל הפסידה בסדרת הגמר בתום שבעה משחקים, בעיקר בשל יכולת הקליעה הירודה שהציג ג'ונסון במשחק השביעי, בו החטיא את כל 14 זריקותיו מהשדה.[5] לאחר אותו משחק הצהיר ג'ונסון כי לא יחזור פעם נוספת על התצוגה הרעה, וכי משחק זה מהווה שיעור חשוב בדרך להפיכתו לכדורסלן טוב יותר.[4]

בעונת 1978/1979 הצליח ג'ונסון לזכות עם סיאטל באליפות ה-NBA הראשונה שלו. לאחר שזכתה באליפות הבית הפאסיפי עם מאזן של 52 ניצחונות ו-30 הפסדים, פגשה הקבוצה את וושינגטון בולטס בסדרת גמר הפלייאוף שנה שנייה ברציפות. לאחר הפסד במשחק הראשון בסדרה ניצחה סיאטל בארבעת המשחקים הבאים וזכתה באליפות, בהובלתו של ג'ונסון, שהעמיד ממוצעים של קרוב ל-23 נקודות, 6 ריבאונדים ו-6 אסיסטים למשחק בסדרה.[8] ג'ונסון קלע 32 נקודות בניצחון קבוצתו בהארכה במשחק הרביעי בסדרה, וזכה בתואר ה-MVP של סדרת הגמר ב-NBA. באותה עונה ביסס ג'ונסון את מעמדו כאחד מהקלעים הטובים בליגה; הוא השיג באותה עונה ממוצעים של 15.9 נקודות ו-3.5 אסיסטים למשחק, השתתף לראשונה במשחק האולסטאר ונבחר לחמישיית ההגנה הראשונה של העונה.

בעונת 1979/1980 שיפר ג'ונסון את ממוצעיו ל-19 נקודות ו-4.1 אסיסטים למשחק, השתתף במשחק האולסטאר השני שלו ונבחר לתוארי החמישייה השנייה של העונה וחמישיית ההגנה הראשונה של העונה. אף על פי כן, סיאטל הודחה בשלב גמר המערב בפלייאוף על ידי לוס אנג'לס לייקרס, אשר שחקניה המובילים היו מג'יק ג'ונסון וכרים עבדול-ג'באר. בשל הכישרון הקבוצתי הרב שהיה לסיאטל, ג'ונסון הגדיר את הפסד זה כאחד מהאכזבות הגדולות ביותר בקריירה שלו.[4] במהלך העונה הרבה ג'ונסון להיכנס לסכסוכים עם המאמן וילקינס,[4] ובשל כך, בין היתר, הוא הועבר בסיומה לקבוצת פיניקס סאנס בתמורה לפול וסטפאל ובחירות דראפט. סיאטל נחלשה במידה רבה בעונות הבאות לאחר עזיבתו של ג'ונסון.

פיניקס סאנס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ונסון שיחק בפיניקס במשך שלוש עונות, והמשיך לבסס עצמו כשחקן רב יכולות. הוא היה שחקן ההגנה הקשוח והמצטיין של הקבוצה וקלע בין 14–20 נקודות בממוצע למשחק בכל עונה, כשלשיאו הגיע בעונת 1981/1982, עת השיג ממוצעים של 19.5 נקודות, 4.6 אסיסטים ו-5.1 ריבאונדים למשחק. באותה תקופה שיחק ג'ונסון בעמדת הקלע והחזיק בתפקיד הקולע המוביל של הקבוצה, בניגוד לאופציה שנייה או שלישית בקליעה כפי שהיה בסיאטל.[1] כשחקן פיניקס נבחר ג'ונסון לחמישייה הראשונה של העונה ב-1981, השתתף בשני משחקי אולסטאר נוספים בשנים 1981 ו-1982, ונבחר שלוש פעמים רצופות לחמישיית ההגנה הראשונה של העונה.

בשתי עונותיו הראשונות בקבוצה סייע ג'ונסון לפיניקס להגיע להצלחה יחסית בדמות שתי העפלות רצופות לשלב חצי גמר המערב, אך בעונת 1982/1983 הודח עמה כבר בסיבוב הראשון של הפלייאוף, על ידי דנוור נאגטס.[9] לקראת סיום תקופתו בפיניקס מעמדו של ג'ונסון בקבוצה התערער - בדומה לתקופתו בסיאטל הוא הסתכסך לעיתים עם המאמן ג'ון מקלאוד, ולבסוף הועבר על ידי המנהל המקצועי של הקבוצה, ג'רי קולאנג'לו, לקבוצת בוסטון סלטיקס, כאשר ריק רובי עבר תמורתו לפיניקס יחד עם בחירות דראפט. גם פיניקס נחלשה בשנים שלאחר עזיבת ג'ונסון, על אף צירופו של רובי.[1]

בוסטון סלטיקס[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגעתו של ג'ונסון, שהיה שחקן הגנה מצטיין, הייתה חשובה במיוחד עבור בוסטון, שהפסידה פעמיים ברציפות לפילדלפיה 76' במשחקי הפלייאוף וההגנה החלשה שלה התקשתה להתמודד עם הקלע הפיזי של פילדלפיה, אנדרו טוני. המנהל המקצועי של בוסטון רד אאורבך צירף את ג'ונסון לקבוצתו על מנת לחזק משמעותית את ההגנה.[1] הקבוצה בבוסטון הובלה על ידי הפורוורד לארי בירד, כשלצידו שני שחקני פנים מצטיינים נוספים, רוברט פאריש וקווין מקהייל - שילוב אשר נחשב לקו הקדמי הטוב ביותר בתולדות ה-NBA.‏[10] ג'ונסון תיאר את ההגעה לבוסטון כחלום שהתגשם עבורו והעיד כי הוא שמח לשחק תחת המנהל המצליח רד אאורבך.[4]

במדי בוסטון שינה ג'ונסון את סגנון המשחק שלו בפעם השלישית בקריירה: לאחר שנודע כמטביע מצטיין בעמדת הקלע במדי סיאטל וקולע מצטיין מכל הטווחים במדי פיניקס, הוא ביסס עצמו בבוסטון בתפקיד הרכז, המתאפיין יותר בניהול המשחק הקבוצתי מאשר בקליעה.[1] בעונתו הראשונה בבוסטון, 1983/1984, השיג ג'ונסון ממוצעים של 13.2 נקודות ו-4.2 אסיסטים למשחק, ונבחר לחמישיית ההגנה השנייה של העונה. הוא סייע לבוסטון להעפיל לסדרת הגמר של אותה עונה, שם פגשה את לוס אנג'לס לייקרס, יריבתה הוותיקה מאז שנות ה-60. בוסטון זכתה באליפות לאחר שניצחה בסדרה 3–4, כשלג'ונסון חלק חשוב בניצחון - הוא שמר שמירה צמודה במיוחד על כוכב הלייקרס, מג'יק ג'ונסון, וגרם לו לקלוע כ-17 נקודות בלבד בממוצע בארבעת המשחקים האחרונים, ואף היה גורם עיקרי לטעויות שביצע מג'יק בסיומם של המשחק השני, המשחק הרביעי והמשחק השביעי בסדרה.‏[1]

בעונת 1984/1985 המשיך ג'ונסון להפגין יכולת שמירה עילאית בהגנה ונבחר פעם נוספת לחמישיית ההגנה השנייה של העונה, כאשר בתחום ההתקפי השיג ממוצעים גבוהים של 16.9 נקודות ו-7.3 אסיסטים למשחק. בוסטון העפילה עונה שנייה ברציפות לסדרת גמר ה-NBA, שם פגשה שוב את הלייקרס. במשחק הרביעי בסדרה קלע ג'ונסון סל ניצחון עבור קבוצתו לאחר מסירה שקיבל מלארי בירד, שנשמר בחוזקה על ידי שני כוכבה של הלייקרס, מג'יק ג'ונסון וכרים עבדול-ג'באר.[5] אף על פי כן, הלייקרס ניצחה באותה סדרה בתום שישה משחקים, בהובלתו של עבדול-ג'באר הוותיק שהיה ל-MVP של סדרת הגמר. לדברי ג'ונסון היה הפסד זה אחד מהקשים ביותר עבורו, מאחר שבוסטון הייתה קרובה לניצחון בסדרה אך לא הצליחה להשלים את המשימה.[4]

בעונה הבאה, 1985/1986, השיג ג'ונסון ממוצעים של 17.8 נקודות ו-6.3 אסיסטים למשחק, ונבחר שוב לחמישיית ההגנה השנייה. הוא סייע לבוסטון לסיים במקום הראשון בעונה הסדירה עם מאזן של 67 ניצחונות ו-15 הפסדים, החמישי בטיבו בהיסטוריה. לאחר ניצחון על מילווקי באקס בסדרת גמר המזרח, העפילה הקבוצה לסדרת הגמר, שם פגשה את יוסטון רוקטס שהובלה בידי צמד הסנטרים, רלף סמפסון והאקים אולאג'ואן. ג'ונסון סייע לקבוצתו לנצח 2–4 בסדרה וזכה באליפות השלישית בקריירה שלו.

בעונת 1986/1987 המשיך ג'ונסון ביכולתו ההגנתית המרשימה ונבחר הפעם לחמישיית ההגנה הראשונה. בשלב חצי גמר המזרח של הפלייאוף, מול מילווקי באקס, עמדה הסדרה בשוויון 3-3 לאחר שישה משחקים. במשחק המכריע, כאשר נותרה דקה וחצי עד לסיומו, נתן ג'ונסון מהלך חשוב במיוחד עבור קבוצתו כאשר הציל כדור בהתקפת קבוצתו שעמד לצאת אל מחוץ למגרש, וגרם לו לפגוע בשחקן מילווקי ג'ק סיקמה וכך להישאר בידי בוסטון.[1] לאחר שניצחה במשחק לבסוף ועלתה לשלב הבא, פגשה בוסטון בגמר המזרח את דטרויט פיסטונס. במשחק החמישי בסדרה קלע ג'ונסון סל ניצחון לזכות קבוצתו לאחר חטיפה של לארי בירד, במה שהוגדר על ידו כמהלך האהוב עליו בכל הקריירה.[4] במהלך שני המשחקים הנותרים בסדרה פיתח ג'ונסון יריבות עם פורוורד דטרויט, דניס רודמן, ולאחר ניצחון בוסטון במשחק השביעי ביצע תנועת הקנטה לעבר רודמן.[1] עם זאת, בסדרת הגמר הפסידה בוסטון 2–4 ללוס אנג'לס לייקרס ושוב לא הצליחה להשיג אליפות שנייה ברציפות.

שלוש העונות הבאות היו מאכזבות עבור הקבוצה המבוגרת של בוסטון. בעונת 1987/1988 העמיד ג'ונסון ממוצעים של 12.6 נקודות ו-7.8 אסיסטים למשחק, אך במשחקי הפלייאוף הודחה קבוצתו בגמר המזרח על ידי דטרויט פיסטונס. בעונה הבאה העפילה הקבוצה לפלייאוף עם מאזן חלש יחסית עבורה של 42 ניצחונות ו-40 הפסדים, והודחה כבר בסיבוב הראשון. עונת 1989/1990 הייתה האחרונה בקריירה של ג'ונסון. בהיותו בן 35 הוא איבד את מקומו בחמישייה הפותחת של בוסטון לג'ון באגלי, אך לאחר שבאגלי נקע את כתפו חזר ג'ונסון לחמישייה והפגין יכולת טובה. במהלך אותה עונה פתח ג'ונסון בחמישייה ב-65 מתוך 75 משחקיו והשיג ממוצעים של 7.1 נקודות ו-6.5 אסיסטים, אך לא הצליח לעזור לקבוצתו שהודחה שוב כבר בסיבוב הפלייאוף הראשון.

ג'ונסון הודיע על פרישתו לאחר שבוסטון לא הציעה לו חוזה חדש בפגרה של שנת 1990. במהלך טקס הפרישה שלו, הגדיר אותו יריבו מלוס אנג'לס לייקרס, מג'יק ג'ונסון, בתור "הקלע ההגנתי הטוב ביותר בכל הזמנים".[11] בנוסף, חבר קבוצתו בבוסטון ומי שזכה בשלושה תוארי ה-MVP של העונה הסדירה ב-NBA, לארי בירד, תיאר את ג'ונסון כשחקן הטוב ביותר ששיחק לצידו.[3]

לאחר הפרישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר פרישתו ממשחק עבד ג'ונסון כסקאוט עבור בוסטון סלטיקס. ב-1993 הוא מונה לעוזר המאמן של הקבוצה, תפקיד בו החזיק עד שנת 1997. לאחר שבמשך מספר שנים נותר מחוץ ל-NBA, מונה ג'ונסון לעוזר המאמן של לוס אנג'לס קליפרס בשנת 2000, והחזיק בתפקיד במשך ארבע שנים. במשך 24 משחקים בסיום עונת 2002/2003 שימש ג'ונסון כמאמן הראשי הזמני של הקבוצה, לאחר פיטוריו של אלווין ג'נטרי. מאוחר יותר הוא עבד כסקאוט עבור פורטלנד טרייל בלייזרס, ובשנת 2004 מונה למאמן קבוצת פלורידה פליים מהליגת הפיתוח של ה-NBA. כעבור שנה הוא עבר לאמן את אוסטין טורוס מאותה ליגה.

ב-22 בפברואר 2007 מת ג'ונסון בפתאומיות, לאחר שלקה בהתקף לב והתמוטט בסיום אימון של אוסטין טורוס.[11] לאחר שפונה לבית חולים קרוב, הוא לא שרד את התקף הלב, ורופאיו הוציאו הודעה על מותו. ג'ונסון הותיר אחריו אישה ובן אחד. לאחר מותו אמר עליו חברו לקבוצה בבוסטון, דני איינג': "הוא אחד מהשחקנים הבלתי מוערכים הגדולים בהיסטוריה ואחד מטובי השחקנים של בוסטון", ואילו ביל למבייר, יריבו מדטרויט פיסטונס, אמר עליו: "שחקן גדול במועדון גדול".[11]

מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך הקריירה שלו השתתף ג'ונסון ב-1,100 משחקי NBA, בהם קלע 15,535 נקודות, הוריד 4,249 ריבאונדים ומסר 5,499 אסיסטים - ממוצעי קריירה של 14.1 נקודות, 3.9 ריבאונדים ו-5 אסיסטים למשחק. הוא נודע כשחקן הגנה חזק ונבחר תשע פעמים רצופות לחמישיית ההגנה הראשונה או לחמישיית ההגנה השנייה של העונה. ג'ונסון התפרסם גם כשחקן המצטיין ברגעים המכריעים והחשובים של משחקים, כדוגמת קליעת 32 נקודות עבור סיאטל סופרסוניקס במשחק הרביעי בסדרת הגמר של 1979, השמירה ההגנתית הצמודה שהפגין מול מג'יק ג'ונסון מלוס אנג'לס לייקרס בסדרת הגמר של 1984, וקליעת סל ניצחון בשנייה האחרונה, כתוצאה מחטיפה של לארי בירד, בסדרת גמר המזרח ב-1987.

ג'ונסון זכה לשבחים מפי אנשי כדורסל רבים כשחקן רב יכולות וכזה המתמחה בכל תחומי המשחק.[3] הוא נודע גם בשל כוח העמידות שלו - ב-14 עונותיו ב-NBA הוא החמיץ 48 משחקים בלבד של קבוצותיו, וכן השתתף ב-180 משחקים במסגרת הפלייאוף, הכמות ה-11 בגובהה בהיסטוריה.[1] בעת פרישתו היה ג'ונסון אחד מ-11 שחקנים בלבד בתולדות ה-NBA שקלעו לפחות 15,000 נקודות והורידו לפחות 5,000 ריבאונדים במהלך הקריירה.[3]

ב-13 בדצמבר 1991 הודיעה בוסטון סלטיקס כי היא תולה את מספר החולצה של ג'ונסון (3), כלומר, אף שחקן לא יילבש את החולצה עם מספר זה. לאחר הודעה זו אמר ג'ונסון כי תליית מספר חולצתו נותנת לו הרגשה ייחודית, וכי הוא יישאר תמיד אוהד של בוסטון.[4] עם זאת, במשך כל חייו ג'ונסון לא זכה להיכנס להיכל התהילה של הכדורסל. פרשן ESPN, ביל סימונס, כינה את אי-הכנסתו של ג'ונסון להיכל התהילה כ"עוול מתמשך", והסביר את עמדתו בכך שג'ו דיומרס, שבדומה לג'ונסון הצטיין גם הוא במשחק ההגנה יותר מאשר בקליעה ולא היה שחקן כדורסל טוב יותר, הוכנס להיכל התהילה, בניגוד לג'ונסון.[1] אחד מחבריו לקבוצה, קן שולר, אמר כי ג'ונסון הוא אחד מהשחקנים הראשונים שהיה מכניס להיכל התהילה.[5] עם זאת, בשנת 2010 הוכנס ג'ונסון להיכל התהילה של הכדורסל. לארי בירד, שבעצמו נכלל בהיכל התהילה, שיבח את ג'ונסון באופן קיצוני כאשר תיאר אותו כשחקן הטוב ביותר ששיחק לצידו באוטוביוגרפיה שלו בשם "Drive".

באוקטובר 2007 נחנך מרכז למידה על שמו של ג'ונסון בסניף הראשי של ימק"א במחוז בוסטון רבתי. מספר כדורסלני עבר, בנוסף לבני משפחתו של ג'ונסון ונציגים של ימק"א, נכחו בטקס החניכה המיוחד.[12]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא דניס ג'ונסון בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 ESPN, "The Sports Guy: RIP, DJ"
  2. ^ ESPN, "Hall of Fame still neglecting a few greats"
  3. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 NBA.com, "Dennis Johnson Bio"
  4. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 Celtic-nation.com, "The Long Shot: The Dennis Johnson Interview", 1.10.2002
  5. ^ 1 2 3 4 ESPN, "Shouler: DJ deserving of praise"
  6. ^ Schey, Bill. "D.J. had yen for big shots, big-time 'D'". The News Tribune: p. C.1
  7. ^ USA Today, "NBA Finals records"
  8. ^ basketball-reference.com, "1979 NBA Finals Composite Box Score"
  9. ^ basketball-reference.com, "Phoenix Suns Team Indexs"
  10. ^ NBA.com, "Larry Bird Bio"
  11. ^ 1 2 3 The New York Times, Dennis Johnson, 52, N.B.A. Defensive Wizard, Dies, 23.02.2007
  12. ^ NBA.com, "Larry Bird & M.L. Carr Open WARM2Kids Learning Center in Memory of Teammate Dennis Johnson", 26.10.2007


MVP של סדרת הגמר ב-NBA
1969: וסט • 1970: ריד • 1971: עבדול-ג'באר • 1972: צ'מברלין • 1973: ריד • 1974: האבליצ'ק • 1975: בארי • 1976: וייט • 1977: וולטון • 1978: אנסלד • 1979: ד. ג'ונסון • 1980: מ. ג'ונסון • 1981: מקסוול • 1982: מ. ג'ונסון • 1983: מלון • 1984: בירד • 1985: עבדול-ג'באר • 1986: בירד • 1987: מ. ג'ונסון • 1988: וורת'י • 1989: דיומרס • 1990: תומאס • 1991: ג'ורדן • 1992: ג'ורדן • 1993: ג'ורדן • 1994: אולאג'ואן • 1995: אולאג'ואן • 1996: ג'ורדן • 1997: ג'ורדן • 1998: ג'ורדן • 1999: דאנקן • 2000: אוניל • 2001: אוניל • 2002: אוניל • 2003: דאנקן • 2004: בילאפס • 2005: דאנקן • 2006: וייד • 2007: פארקר • 2008: פירס • 2009: בראיינט • 2010: בראיינט • 2011: נוביצקי • 2012: ג'יימס • 2013: ג'יימס • 2014: לנארד • 2015: איגודלה • 2016: ג'יימס • 2017: דוראנט • 2018: דוראנט • 2019: לנארד • 2020: ג'יימס • 2021: אדטוקומבו • 2022: קרי • 2023: יוקיץ'
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=דניס_ג%27ונסון_(כדורסלן)&oldid=38309608"