דוד סטוליאר
 | |
| דוד סטוליאר, משמאל, הניצול היחיד מן האנייה סטרומה. בחברת סימון ברוד, עסקן יהודי, באיסטנבול | |
| לידה |
30 באוקטובר 1922 קישינב, ממלכת רומניה  |
|---|---|
| פטירה |
1 במאי 2014 (בגיל 91) בנד, ארצות הברית |
| מדינה |
ארצות הברית |
  | |
דוד סטוליאר (30 באוקטובר 1922 – 1 במאי 2014) היה הניצול היחידי מפיצוץ אוניית המעפילים סטרומה ב-1942. אסון זה נחשב כאסון הגדול ביותר בתולדות ההעפלה, וכאסון הימי האזרחי הכבד ביותר במלחמת העולם השנייה. אסון בו טובעה האנייה על ידי טורפדו ששוגר מצוללת סובייטית, ובו נהרגו כל נוסעי האנייה למעט סטוליאר, 769 ניצולי השואה ועשרת אנשי צוות הסיפון, לאחר שעברו מסע רב תלאות.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
דוד בנם של יעקב (יאשה) סטוליאר ובלה לייקמן. יעקב ובלה נפגשו בדרכם כאשר ברחו מאודסה באירועי המהפכה הבולשביקית. הוא נולד ב-31 באוקטובר 1922 כאשר משפחתו התגוררה בקישינב, אז חלק מרומניה. ב-1927 עברה משפחתו לוואנס הצרפתית שלחוף הים התיכון שם היה לאחיו הגדול של האב יעקב, בית מלון. ב-1930 הם חזרו לרומניה, שם מצא האב עבודה במפעל טקסטיל של אח אחר. ב-1932 התגרשו הוריו של סטוליאר. אביו נשאר בבוקרשט שם עסק בייצור בבושקות, והוא ואמו עברו לצרפת. אמו עברה לפריז, שם התגורר אחיה. דוד סטוליאר עבר ללמוד במכללת קרנו בפונטבלו, המרוחקת כ-55 קילומטרים מפריז. בית ספר זה היה אהוד על מהגרים מברית המועצות אשר הגיעו ללמוד בו, שם היה גר במשך השבוע, ובכל סוף שבוע היה נוסע ברכבת אל אימו. ב-1936 עבר סטוליאר להתגורר בבוקרשט, לבקשת אביו. אמו נישאה בשנית לגבר ממוצא רוסי-צרפתי. סטוליאר נסע לבקר את אמו מדי קיץ. בקיץ 1939 הורה לו אביו לחזור מיד לבוקרשט עקב מלחמה אפשרית. הוא חזר לבוקרשט ולמד בפוליטנכניקום, עד אשר סולק ממנו ב-1940, בגלל היותו יהודי. עקב כך, פתחה הקהילה היהודית בבוקרשט בית ספר משלה. סטוליאר עבר ללמוד בו, אך לא לזמן רב, מאחר שבשלהי 1940 סגרו הרשויות של רומניה הפשיסטית את בית הספר, ושלחו את כל הצעירים למחנה עבודה בקרבת בוקרשט. מספר חודשים לאחר שעזב את צרפת, נתפסה אימו בידי הגסטפו ונשלחה למחנה השמדה באושוויץ שם נספתה.
סטרומה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – סטרומה
בשלהי 1941 הצליח אביו של דוד לשחררו ממחנה העבודה, לאחר שהשיג עבורו דרכון, על ידי תשלום כבד לרשויות ורכש עבורו כרטיס לנסיעה באונייה סטרומה תמורת הסכום האדיר של אלף דולרים[1], וזאת על מנת לחלצו מהשואה ברומניה. לפני היציאה, לקח יעקב[2] את בנו דוד אל הרב צבי גוטמן על מנת שיברכו במסעו לארץ ישראל.[3] האונייה, שיצאה מנמל קונסטנצה שברומניה ב־11 בדצמבר 1941 בדרכה לארץ ישראל, עברה תלאות רבות עד הפצצתה בטורפדו על ידי הצוללת הסובייטית Shch-213 (אנ') וטביעתה המיידית בלב ים ב-24 בפברואר 1942.
.jpg)
בעקבות הפיצוץ, קוער האונייה התחתון שקע מיד והאונייה ירדה אחריו במהירות למצולות. בין שורדי ההפגזה היו דוד בן ה-19 ואחד מקציני האונייה, שהצליחו לטפס על קורה והיו סנטימטרים ספורים מעל קו המים. שני הניצולים ניסו לעודד אחד את השני כדי לשרוד ובמשך הלילה הקר שבא שרו, דיברו וצעקו. הם חששו שאם יפסיקו - לא יחזיקו מעמד בקור העז ששרר במים ויקפאו למוות. לפנות בוקר התברר לסטוליאר שהקצין לא החזיק מעמד ומת. סטוליאר סיפר שבשלב מסוים גמלה בליבו ההחלטה להתאבד כדי שלא יהיה טרף בעודו חי לדגים כברקודה, אך למרות שניסה להגיע לאולרו, ידיו היו קפואות מכדי לבצע את הפעולה. בתום שהייה של כ-24 שעות במים, הגיעה סירת דייגים טורקית שהבחינה בקריאותיו, משתה אותו מהמים אל החוף שם זכה לטיפול. לאחר יומיים נלקח על ידי שוטרים, הועבר לבית חולים צבאי ונשמר בבידוד. בבית החולים ביקר אותו סימון ברוד, שבא לבדוק את שלומו כל יום. אחרי יומיים התלווה לברוד רופא יהודי, שבדק את סטוליאר וציווה לחבוש את אצבעות ידיו ורגליו בתחבושות קמפור ולהחליף את התחבושות לעיתים קרובות, הוראה שהצילה את אצבעותיו[4]. לאחר כשבועיים הועבר מבית החולים למאסר. שם עבר חקירות והשפלות. במשך המאסר, היו מנועים נציגי הקהילה היהודית לבוא עמו במגע. במאסר שהה כשישה שבועות. עם התגברותה של מחאה ציבורית, שחררו אותו הטורקים ממאסר, והבריטים נאותו לתת לו היתר עלייה לארץ-ישראל במסגרת מכסת העליות. לאחר ששוחרר חסר כל, ללא תעודות, סייעה לו הקהילה היהודית המקומית בטורקיה, בהם העסקן סימון ברוד אשר ליווה ואירח אותו עד שקיבל תעודת מעבר אז העלה אותו לרכבת לסוריה. משם חצה סטוליאר את הגבול ללבנון, ועשה את דרכו לחיפה שם התייצב בתחנת המשטרה. בארץ נחקר על ידי הבריטים, אודות אירועי אוניית סטרומה. בריאיון לעיתון דבר שהתפרסם ב-30 באפריל 1942 מספר הכתב שבתחילה לא היה לו קל לראיין את דוד, אשר התקשה להעלות מחדש את האירועים הללו, אולם לאחר שהסביר לו הכתב כמה חשוב פרסום של הדברים הללו, לטובת המאבק נגד הקשיים שמערימים על פליטים רבים אשר מנסים לעלות, נעתר דוד לתאר ולספר כפי יכולתו, את אשר קרה.
לאחר העלייה לארץ[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1943 התגייס לצבא הבריטי ולחם במסגרת הארמייה השמינית של הצבא הבריטי בחזית צפון אפריקה. ב-1945 התחתן בבית הכנסת בקהיר עם אדריה נחמיאס, יהודייה ילידת אלכסנדריה (1924). ב-1946, עם שחרורו מהצבא הבריטי באו הוא ואשתו לארץ והתגוררו בחיפה. דוד ואדריה הצטרפו לארגון ההגנה ודוד החל לעבוד בחברת הנפט Esso. במלחמת העצמאות לחם כמקלען בחזית הצפון. לאחר המלחמה חזר לעבוד בחברת הנפט. דוד סייע לאביו ולאמו החורגת לעלות לישראל. ב-1951 נולד לדוד ואדריה בנם רוני. ב-1953 סגרה חברת הנפט את עסקיה בישראל, ודוד עבר לעסוק בתחום זה ביפן עם אשתו ובנם הקטן. ב-1961 נפטרה אשתו אדריה בטרם עת, ומבלי שידעה מעולם שהיה ניצול מסטרומה. ביפן הגיע לתפקיד סמנכ"ל של חברת הנפט היפנית "Mitsubishi Shoji" מקבוצת מיצובישי. ב-1968 נישא למרדה, אשת עסקים, ילידת מדינת אורגון, ארצות הברית. דוד, הדובר שמונה שפות שונות, נהג בתוך משפחתו לדבר בצרפתית, ומאז שנישא למרדה עברו לדבר באנגלית. ב-1972 הם הקימו מפעל לייצור נעליים וחברה בשם קוואלה. שיווקו בין היתר גם לחברות ומותגים ידועים בארצות הברית ואירופה. בשנים 1972–1979 הם גרו בו זמנית באורגון ובטאיפיי בירת טאיוואן ובפאריס לצורך עסקיהם. ב-1979 פתחו מאפייה באורגון ומאוחר יותר ייסדו בית ספר ללימודי אפייה. את חברת הנעליים הם סגרו בשנת 1999. בנו רוני, אשתו ובתם התגוררו בלוס אנג'לס.
נפטר ב-1 במאי 2014 בעיר בנד שבמדינת אורגון.[5]
עדות והנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]
סיפורו האישי של סטוליאר התפרסם לראשונה בעיתון דבר ראשון בשנת 1995, לאחר שאותר על ידי תחקירן והסכים להתראיין לעיתון. בשנת 1999 הוזמן סטוליאר לישראל וצולם סרט אודות סיפורו.[6] סטוליאר היה מעורב בפעילויות שונות להנצחת הניספים ופרשיית סטרומה. אמנם במשך השנים הוא העדיף שלא להעלות ולהיזכר באירועים הקשים הללו, ברם, מסוף שנות ה-90 הוא נאות להתראיין לכתבות רבות בערוצי תקשורת שונים ברחבי העולם.
לאחר מציאת שרידי האונייה הטבועה ביולי 2000, יצאה למקום טביעתה משלחת מטעם מוזיאון השואה בוושינגטון לעריכת טקס זיכרון. על שרידי האוניה הוצמד השלט סטרומה ודוד סטוליאר עם בני משפחות הנספים, אמרו קדיש.
עיריית חולון, אשר מראשיתה הנציחה את סטרומה והנספים בה, ביקשה מדוד סטוליאר להעלות את זיכרונותיו על הכתב. בטקס מיוחד שנערך בחולון ב-2012 במלאת 70 שנים לטביעת ספינת המעפילים "סטרומה", הוקרא מכתב שכתב סטוליאר במיוחד לכבוד הטקס.[7]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Hedi Enghelberg, The Last Witness, 2013
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- על דוד סטוליאר בתערוכת אינטרנט המוקדשת לסטרומה, באתר יד ושם
- תמונתו של דוד סטוליאר ואישור הפלגה באנייה "סטרומה" שנתנה לו "ועדת העלייה", באתר יד ושם. תמונה נוספת בארכיון מוזיאון השואה בוושינגטון
- שתי תמונות של דוד סטוליאר במדים שצולמו בקהיר ופורסמו בעיתון ה-סאנדיי טיימס. בתמונה השנייה נראים דוד ואשתו מיד לאחר חתונתם.
- זוועת סטרומה כפי שראה אותה היחיד שניצל, דוד סטוליאר המשווע: להחיש את עלייתו!, 19/04/1942, עיתון דבר, באתר הספרייה הלאומית של ישראל
- מ. ז., סיפורו של עד-הזוועה היחיד שניצול מ"סטרומה", דבר, 30 באפריל 1942
- ראיון נרחב עם מרדה סטוליאר אשתו של דוד. בשבועון של קהילת בנד באורגון. 15 ביוני 2006
- עופר אדרת, זוכרים את אוניית המעפילים "סטרומה", באתר הארץ, 24 בפברואר 2012
עופר אדרת, מת הניצול היחיד מטביעת אוניית המעפילים "סטרומה", באתר הארץ, 4 במאי 2014- יצחק בן חורין, וושינגטון, הלך לעולמו ניצול אוניית המעפילים "סטרומה", באתר ynet, 4 במאי 2014
- A Life Well Lived: Only SS Struma Survivor Passes Away
- Über Istanbul nach Palästina (בגרמנית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Doomed from the Start (באנגלית)
- ^ האב יעקב הצליח לשרוד את השואה ולעלות לארץ ישראל.
- ^ שמו של הרב צבי גוטמן התפרסם לפלא בקרב יהודי בוקרשט, בעקבות מה שאירע לו בפוגרום בוקרשט. על אודות המפגש בין יעקב ודוד סטוליאר עם הרב צבי גוטמן העיד בנו של הרב, הרב אפרים גוטמן, נשיא יד זיכרון ליהדות רומניה, בישיבת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות, מיום שלישי, כ"ח בשבט התשע"ב (21 בפברואר 2012), לרגל מלאת 70 שנה לטיבועה של אוניית המעפילים, סטרומה.
- ^ מורשת יהודית ברומניה
- ^ A Life Well Lived: Only SS Struma Survivor Passes Away
- ^ מיכל מרגלית, כך אותר הניצול היחיד מ'סטרומה'. צפו בעדותו, באתר ynet, 9 במאי 2014
- ^ סיפורה של אונייה - טקס מיוחד במלאת 70 לטביעת ספינת המעפילים "סטרומה", באתר עיריית חולון