דוד אלדר
 | |
| לידה |
6 ביולי 1928 ברלין |
|---|---|
| פטירה | 6 ביוני 2018 (בגיל 89) |
| מדינה |
ישראל  |
| השכלה | האוניברסיטה העברית, אוניברסיטת בירמינגהם |
| תפקיד | מנהל מכללת וינגייט, מנהל מדעי של מכון וינגייט |
| תקופת כהונה | 1969 - 1994 |
| בת זוג | ראומה אלדר |
  | |
דוד אלדר (6 ביולי 1928 – 6 ביוני 2018) היה מנהל המכללה לחינוך גופני ע"ש זינמן במכון וינגייט בשנים 1969 – 1994. בשנות כהונתו הוא קידם מוסד זה ממדרשה למורים לחינוך גופני למכללה אקדמית מוערכת המעניקה תואר ראשון ושני לבוגריה. בנוסף לעשייתו הניהולית, עסק בין השאר גם בחקר התאמת מורים לחינוך גופני לתפקידם ומניעת נשירתם ממערכת החינוך. פרסם מספר מחקרים בתחום זה[1][2].
שנים ראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]
אלדר נולד בגרמניה בברלין. בילדותו למד בגרמניה בבית הספר היסודי הפרטי של קהילת בתי הכנסת של עדת ישראל ADDAS JISROEL ZU BERLIN. עלה ארצה ב-1937 עם אחיו, המוזיקולוג ישראל אדלר ואחותו מרי.
בתקופה הראשונה לאחר עלייתו ארצה, למד ב"חדר" במאה שערים, ירושלים. כאשר עברה משפחתו למגורים במרכז העיר, החל ללמוד בבית הספר "חורב", עד לגיוסו בגיל 15 לשורות ההגנה ב-1946[3]. היה חבר בתנועת הנוער "עזרא".
שירות צבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]
בנוסף לחברותו בהגנה, היה אלדר אחראי על טיפול בנוער עזוב באזור ירושלים. בשנת 1946 התגייס גיוס מלא לארגון זה, הוכשר כמדריך ספורט וריכז את פעילות החינוך הגופני המורחב (חג"מ) בבתי הספר התיכוניים בירושלים.
בין השנים 1947–1948 לחם ופיקד בגזרת ירושלים. בין תפקידיו שימש מ"פ ומדריך בקורסים של הגדנ"ע, מפקד בית הספר החדש של הגדנ"ע בגבעת רם להכשרת לוחמים צעירים ומפקד על פלוגת יונתן לנערים מתנדבים. הושאל לחי"ש (חילות השדה של ההגנה) בתפקיד מאמן כושר קרבי נודד ביחידות הקרביות בחזיתות השונות. בשנת 1948 הצטרף לארגון "שירות העם", אשר הפך לצה"ל עם הקמת המדינה. עם שחרורו מצה"ל, המשיך אלדר לשרת שנים רבות במילואים עד לשחרורו בדרגת סרן[3].
הכשרה חינוכית ולימודים אקדמיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אלדר למד בקורס החד שנתי הראשון להכשרת מורים לחינוך גופני לאחר קום המדינה (מחזור ג' של המדרשה) שהתקיים במחנה יונה והוסמך להוראת מקצוע זה. לאחר סיום הקורס, החל ללמד חינוך גופני וגדנ"ע בבית הספר התיכון עירוני ג' בירושלים. בנוסף להוראת חינוך גופני, שימש גם כמפקח הגדנ"ע בבתי הספר העל יסודיים הדתיים בירושלים. כן ניהל במכון וינגייט קורסים למדריכי עזר בחינוך גופני וקורסים להתאמת מורים עולים חדשים לחינוך גופני לתפקוד בישראל[3].
במהלך עבודתו השלים את לימודי התואר השני בחינוך ובגאוגרפיה באוניברסיטה העברית ומונה לסגן מנהל תיכון עירוני ג' בירושלים, שבו לימד חינוך גופני וגדנ"ע. תיזת המאסטר שכתב עסקה בקשר שבין מניעים לבחירה בלימודי החינוך הגופני כמקצוע לבין ההתמדה בו, וחשפה טיפוסים שונים של תלמידים ובוגרים כמנבא לנשירה מן המקצוע בעתיד וכאמצעי במיון מועמדים ללימודים. התואר השלישי של אלדר עסק בהשוואה בין ההשפעות של גישת התנועה האנגלית והגישה השוודית המסורתית להתעמלות בבתי הספר במדדים פסיכולוגיים, פיזיים, פיזיולוגיים ותפיסתיים-מוטוריים מסוימים. תואר זה נעשה במחלקה לחינוך באוניברסיטת בירמינגהם באנגליה, במלגה של ה British Council. על עבודתו זו זכה אלדר ב 1979 בפרס התזה המצטיינת השנתית בפקולטה[4].
ניהול המדרשה לחינוך גופני בווינגייט והפיכתה למכללה אקדמאית[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאור הצלחתו של אלדר בתחומי החינוך הגופני והניהול, מינה אותו ב-1969 רפאל פנון, מפמ"ר החינוך הגופני, למנהל המדרשה לחינוך גופני בווינגייט. הוא החליף את המנהל איסר וגנר ושימש בתפקיד זה 24 שנים, עד לפרישתו לגמלאות ב-1994.
עם כניסתו לתפקיד, החליט אלדר על ביצוע שינויים משמעותיים באופן הכשרת המורה לחינוך גופני וזאת על מנת לשפר את מעמדו בבית הספר. הסיבה העיקרית בעיניו למעמדו הנחות של מורה זה בהשוואה לעמיתיו האחרים, הייתה הכשרתו האקדמית הלוקה בחסר, מה שהקרין גם על יחס ההורים אליו בהשוואה למורים במקצועות אחרים, שהיו בעלי הכשרה אקדמית נרחבת בהרבה.
לשם השגת הרחבה אקדמית זו בהכשרת המורה לחנ"ג (חינוך גופני), הגה אלדר שלושה מהלכים:
- רפורמה בתוכנית הלימודים והתאמתה לזו המקובלת במוסדות להשכלה גבוהה
- סינון קפדני, פיתוח ושיבוץ מורים שיעמדו בדרישות המתכונת העתידית של המכללה, כמקובל במוסדות אקדמיים.
- החמרה בתנאי הקבלה של המועמדים ללימודים במכללה והשוואתם לאלה המקובלים במוסדות לימוד אקדמיים.
הוא סייג את התכנית באי פגיעה בחינוך לתנועה ולספורט על חשבון לימודים עיוניים ואי פגיעה במעמדם של המורים הקבועים בסגל המדרשה[3].
כשלב ראשון של תפיסה מערכתית זו, המשיך אלדר את תוכניתו של קודמו והוסיף ב-1969 שנה שלישית לתוכנית הלימודים. הסטודנטים שבחרו במסלול זה קיבלו בסיום לימודיהם את התואר "מורה מוסמך בכיר"[5]. המדרשה מנתה אז 281 תלמידים ותלמידות שלמדו בארבע כיתות א, ארבע כיתות ב ושתי כיתות ג, לראשונה בתולדות המוסד. בהמשך הקים אלדר בצמוד לשנה השלישית הרגילה, כיתה שכללה מורים מוסמכים ותיקים ונקראה ג' מיוחדת. המורים הוותיקים השתלבו בתוכנית המורחבת עם תלמידים צעירים, מה שסייע להפריה מקצועית הדדית בין שתי הקבוצות. בבניית פרויקט זה, סייעו לאלדר אנשי סגל המכללה יחד עם המורה והמפקח לחנ"ג אורי אפק[6].
כבר בתחילת התקופה ביצע אלדר שינויים בתבנית הלימודים ובהגדרות אנשי המדרשה. בדרך להפיכתה למכללה אקדמית. המורים הוגדרו כמרצים, התלמידים כסטודנטים והלימודים נערכו במסגרות של שו"ת (שיעור ותרגיל), שיעור וסמינריון.
בנוסף להקמת שנה ג' במדרשה, הרחיב אלדר את המבנה הקיים והקים שתי מסגרות לימוד נוספות: מחלקה ללימודי המשך שהוקמה ב 1971 ועם השנים הפכה לבית הספר להשתלמויות ע"ש דוד אלדר[7] ומכינה קדם אקדמית הפועלת עד היום.[3]
הסבת שם המדרשה למכללה ע"ש זינמן[עריכת קוד מקור | עריכה]
כבר בתחילת כהונתו של אלדר, החל תהליך של הרחבת המבנים, אולמות הספורט והכיתות, בעידודו ובתמיכתו של ברוך בג, מנהל המכון דאז. הון רב לביצוע הרחבות אלה נתרם על ידי פיליפ זינמן, יהודי עשיר מניו ג'רזי, שהתנה את תרומתו בקריאת של המדרשה על שמו ואכן ב-1976 הוסב שמה של המדרשה למדרשה לחינוך גופני ע"ש זינמן במכון וינגייט וב 1981 השתנה השם ל"מכללה לחנוך גופני ע"ש זינמן". שינוי השם היה צעד לקראת מימוש החזון האקדמי, שהגה אלדר כבר עם כניסתו לתפקיד מנהל המדרשה[3].
הכרה בלימודים במדרשת וינגייט כחוג בלימודי תואר ראשון באוניברסיטת תל אביב והפיכתה למכללה המעניקה תואר ראשון עצמאי[עריכת קוד מקור | עריכה]
המעבר למשך לימודים של שלוש שנים איפשר לאלדר לפנות בשנת 1970 אל אוניברסיטת תל אביב בבקשה להכיר בלימודים של חינוך גופני כחוג אחד לקראת תואר הראשון באוניברסיטת תל אביב[8]. לצורך זה פנה אלדר לפרופסור אנדרה דה פריז, רקטור אוברסיטת תל אביב. לאחר התגברות על מכשולים רבים, החליט הסנט של אוניברסיטת תל אביב להכיר בלימודים בבית המדרש כחוג אחד לקראת קבלת תואר ראשון ואיפשר לסטודנטים לחינוך גופני להשלים את קבלת התואר על ידי לימודים בחוג נוסף באוניברסיטה, אחרי שתי שנות לימודים במדרשה בלבד[9]. בשנת 1975 ניתנו התארים הראשונים לבוגרי המסלול המשולב. משא ומתן עם אוניברסיטת חיפה ליצירת מסלול זהה הסתיים בהצלחה וב 1976 נחתם הסכם דומה עם אוניברסיטה זו. בהמשך המשיך אלדר בפיתוח חזונו להפוך את המכללה למוסד אקדמי המעניק באופן עצמאי תואר אקדמי ראשון לבוגריו. בשנים 1982–1984 נערכו דיונים בנושא בין המכללה והמועצה להשכלה גבוהה ובחודש יוני 1984 העניקה הממשלה למכללה הכרה כמוסד להשכלה גבוהה.[3][8] ב-1985 נערך הטקס הראשון בו הוענקו ל-20 בוגרי המכללה תואר ראשון בלעדי מטעמה, על ידי שר החינוך יצחק נבון. בנאומו בפני הבוגרים ציין אלדר את חשיבות ההכרה האקדמית במקצוע הוראת החינוך הגופני[8].
חזון התואר השני[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם קבלת ההכרה וההיתר למכללה להעניק לבוגריה תואר ראשון בחינוך גופני, החל אלדר להגשים את חלומו הנוסף – הפיכת המכללה למוסד המעניק לבוגריו גם תואר שני. לצורך זה נפגש אלדר ב-1985 עם שר החינוך יצחק נבון והצביע בפניו על העיוות שנוצר במערכת החינוך, הדורשת ממורים הרוצים ללמד בבתי ספר על יסודיים תואר שני. בהיעדר האפשרות להשיג תואר זה בארץ הם נאלצו לנדוד וללמוד אותו בחו"ל. הענקת היתר למכללה להעניק תואר זה הייתה אמורה לפתור את העיוות שנוצר. נבון התייחס בחיוב לבקשתו של אלדר אך הצביע על הקושי במימושה מכיוון שלא היה תקדים להענקת תואר זה על ידי מוסד שאיננו מוכר כאוניברסיטה. הוא הציע ליצור תהליך דומה לזה שבוצע על מנת להעניק את התואר הראשון, דהיינו שילוב התכנית עם אוניברסיטה קיימת[3]. בתחילה נערך משא ומתן עם אוניברסיטת תל אביב שלא צלח. לפיכך פנתה המכללה לאוניברסיטת חיפה והמאמצים נשאו פרי. בינואר 1993 אישרה המועצה להשכלה גבוהה הפעלת תואר שני בחינוך גופני של אוניברסיטת חיפה בהשתתפות המכללה לחינוך גופני בווינגייט. אלדר לא הסתפק בהישג זה וחתר להענקת תואר שני עצמאי בלעדי מטעם המכללה בווינגייט, חזון שהוגשם על ידי ממשיכיו של בניהול המכללה[3].
פעילויות ועשייה מחקרית שהוסיף אלדר למכללה בתקופתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
אלדר יזם מספר פעולות על מנת לקדם את מעמדה האקדמי של המכללה:
- ארגון קונגרסים וימי עיון, סמינרים ויצירת קשרים אקדמיים וספורטיביים עם מוסדות יוקרתיים בחו"ל כגון בית הספר הגבוה לספורט בקלן, בגרמניה, אוניברסיטאות אדלפי ובוסטון בארצות הברית, המכון האוסטרלי לספורט ועוד.
- ביצוע ופרסום בינלאומי של עשרות מחקרים ומאמרים מדעיים על ידי מרצים מסגל המכללה.
- הקמת מרכזי שירות במכללה, יחידות ומעבדות בתחומים רלוונטיים ביניהם מעבדה לחקר ההוראה, מעבדה לפסיכומוטוריקה, מעבדות לביומכניקה ופיזיולוגיה של המאמץ והמעבדה לאנטומיה[3][10]
בכדי למנוע את שחיקת הפן המקצועי - חברתי של המורה לחינוך גופני, עקב האקדמיזציה הנרחבת שאפיינה את תוכנית הלימודים החדשה של המכללה, ביצע אלדר מספר שינויים ותוספות בתוכנית זו. נפתחו מגמות והתמחויות מקצועיות, שולבה התנדבות חברתית כחלק מחובות הלמידה והסטודנטים נחשפו לפעילויות של לימוד נושא הנופש והפנאי, הקמת תזמורות ומקהלות והפקת טקסים ומופעי תנועה.
בתקופת כהונתו של אלדר כמנהל המכללה, חל גידול רב במספר הלומדים והמורים ועם סיום כהונתו ב-1994 למדו במכללה 1887 תלמידים, מתוכם 972 סטודנטים ו-915 משתלמים. סגל ההוראה מנה 252 מורים ועוזרי הוראה. גם אחרי פרישתו המשיך אלדר לסייע לממשיכיו בעריכת התוכנית ללימודי תואר שני עצמאי במכללה ובכתיבתה וזו הוגשמה על ידי ממשיכיו[3].
עיטורים ופרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]
כהוכרה על פעילותו בניהול המכללה במשך שנים רבות, קיבל אלדר מספר עיטורים ופרסים, להלן חלק מהם:
- 1983 הכרה מיוחדת מ-ICHPER – המועצה הבינלאומית לחנ"ג לבריאות ולתרבות הפנאי
- 1994 עיטור יקיר א.ס.א. על תרומתו לקידום החנ"ג בישראל למעמד אקדמי מוכר
- 1995 עיטור AIESEP - ההתאחדות הבינלאומית של בתי הספר הגבוהים לחנ"ג על הכרה מיוחדת בתרומה לקידום התחום ולעידוד המחקר המדעי במקצוע
- 2003 פרס יקיר החינוך הגופני מטעם משרד החינוך והתרבות על מפעל חיים
- 2011 אות יקיר המורה לחינוך גופני מטעם ארגון מורי החנ"ג[11]
ספרים ומחקרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אלדר עסק במחקרים על בחירת המועמדים המתאימים להוראת החינוך הגופני, מציאת כלים לסינון מועמדים אלה ובקשר בין מניעים לבחירה בחינוך גופני כמקצוע לבין ההתמדה של גברים במקצוע זה[12].
ב-1973 פרסם את מחקרו על מניעת נשירת מורים לחינוך גופני מהמערכת בספר בהוצאת מכון וינגייט[2].
באותה שנה פרסם אלדר ספר על הקשר בין מניעים לבחירה בחינוך גופני כמקצוע לבין ההתמדה של גברים במקצוע[12].
חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
דוד אלדר נישא לראומה אלדר, מחנכת, קריינית ועורכת תוכניות בכירה בקול ישראל[13]. להם בן ושתי בנות.
אלדר נפטר ב-6 ביוני 2018, באודים.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ דוד אלדר, באתר הספרייה הלאומית
- ^ 1 2 דוד אלדר, על נשירה של מורים לחינוך גופני מן המקצוע, בית המדרש הממלכתי למורים לחינוך גופני במכון וינגייט, 1973. (בiw)
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 pubhtml5.com, ספר ה-70, באתר Pubhtml5
- ^ A comparison of the effects of the English movement approach and the traditional Swedish approach to school gymnastics on certain psychological, physical, physiological and perceptual-motor measures., University of Birmingham
- ^ רפי שיף, מ"קורסים"מעריב של שלושה חודשים לבתי מדרש של שלוש שנים, באתר מעריב עיתונות יהודית היסטורית, 9.01.1976
- ^ Uri Afek: Sports official, Sports administrator (1932-) | Biography, Facts, Information, Career, Wiki, Life, peoplepill.com
- ^ pubhtml5.com, ידיעון בית ספר להשתלמויות 23–2022, באתר Pubhtml5
- ^ 1 2 3 סיפורו של מקום, באתר moreshet.netanya.muni.il
- ^ בית המדרש בו ינגייט ישולב באוניברסיטת ת"א - דבר 16 יולי 1970 - הספרייה הלאומית של ישראל │ עיתונים, באתר www.nli.org.il
- ^ האקדמיה לכושר גופני, אוטוביוגרפיה – הקמת מחלקה למדעי החיים במכללת וינגייט, באתר האקדמיה לכושר גופני ובריאות, 2020-10-31
- ^ טקס הענקת אות יקיר ארגון המורים לחינוך גופני, נבדק ב-2023-06-27
- ^ 1 2 על הקשר בין מניעים לבחירה בחינוך גופני כמקצוע: לבין ההתמדה של גברים במקצוע זה / דוד אלדר | (מכון וינגייט. המכללה לחינוך גופני על שם זינמן ) | מכון וינגייט. המכללה לחינוך גופני על שם זינמן | הספרייה הלאומית, באתר www.nli.org.il
- ^ 4 שנים למותה של אגדת הרדיו ראומה אלדר, באתר www.news1.co.il