דגובר מפיזה
 | |
| לידה |
המאה ה־11 פיזה, רפובליקת פיזה  |
|---|---|
| פטירה |
1105 מסינה, איטליה |
| תפקיד |
|
| השקפה דתית |
הכנסייה הקתולית |
  | |
דגובר (Dagobert; ידוע גם כדיברט - Daibert וכדימברט - Daimbert; נפטר ב-1105) היה הארכיבישוף הראשון של פיזה והארכיבישוף השני של הפטריארכיה הלטינית בתקופת ממלכת ירושלים לאחר שהעיר ירושלים נכבשה במסע הצלב הראשון.
ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
מעט ידוע על ראשית חייו של דגובר. ככל הנראה הוא הוסמך לכמורה בידי וצילו, הארכיבישוף של מיינץ בשנים 1084–1088.
(ארכי)בישוף של פיזה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנות ה-80 המאוחרות של המאה ה-11, החליף דגובר את נאמנותו הפוליטית והחל להיות קרוב אל מטילדה רוזנת טוסקנה, מתומכות האפיפיור. בשנת 1088 מינה אותו האפיפיור אורבנוס השני לבישוף של פיזה, מה שגרם לעוינות מצד אנשים שונים עקב עברו השנוי במחלוקת. פטר, בישוף פיסטויה מחה על כך בפני האפיפיור. עם זאת, דגובר, באמצעות תמיכתו הממושכת של האפיפיור אורבנוס, הצליח לבסס את סמכותו.
לדגובר היה חלק פעיל בחיי אזרחי פיזה, כך למשל בשנת 1090 הצטרף אל אצילי העיר כדי להסדיר את הגובה המקסימלי של הבתים. בשנת 1092 הפך לארכיבישוף של פיזה.
ארכיבישוף של פיזה (1092–1105)[עריכת קוד מקור | עריכה]
כארכיבישוף נראה כי הוא הפך לאדם מכובד בעולם הכלכלי והפוליטי של פיזה, ואימץ גישה מעשית לבעיות בפיזה ובהמשך חייו. בשנת 1094, חגג את חג המולד עם אורבנוס ולאחר מכן ליווה אותו במהלך הסיור באיטליה ובצרפת. דגובר נכח בין היתר בועידת פיאצ'נזה, וועידת קלרמון. דגובר חזר אל פיזה והחל להטיף על יציאה אל מסע צלב (הראשון) וזכה לתמיכה רבה. בשנת 1098 מינה אותו אורבן לנציג שלו בחצרו של אלפונסו השישי, מלך קסטיליה לאון.
פטריארך של ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפני סוף שנת 1098, דגובר יצא מזרחה עם צי של פיזה שביצע מספר פשיטות מוצלחות על איים בבעלות הביזנטים, תוך כדי התכתשות עם חיל הים הביזנטי, לפני שהגיע לסוריה. אחד ממנהיגי הצלבנים, בוהמון של אנטיוכיה, החל מצור על הנמל הביזנטי של לטקיה. דגובר ואנשי פיזה הסכימו לעזור לו על ידי הסגר על הנמל. עם זאת, המנהיגים הצלבנים אחרים, שראו את הצורך בשיתוף פעולה עם הקיסר הביזנטי והנוצרים המזרחיים, נחרדו ושכנעו את דגובר לבטל את הסגר. בוהמון נאלץ לנטוש את המצור וליווה את דגובר לירושלים, אליה הגיעו ב-21 בדצמבר 1099.
מעמדו של דגבור כשיצא למזרח אינו ברור. יש היסטריונים המאמינים כי אורבנוס מינה אותו כנציג האפיפיור, כיורשו של אדהמר מלה פוי שמת בתאריך 1 באוגוסט 1098. בכל מקרה, אורבנובס עצמו מת ב-29 ביולי 1099. דגובר במכתבו אל האפיפיור החדש, פסקליס השני, בספטמבר 1099, מכנה את עצמו בשם "הארכיבישוף של פיזה".
מיד לאחר חג המולד 1099 הודח הפטריארך הלטיני של ירושלים, ארנולף מצ'וק (Arnulf of Chocques), בטענה שבחירתו הייתה לא תקינה, ובתמיכתו של בוהמון נבחר דגבור במקומו. דעת הקהל הכללית קבעה שארץ הקודש צריכה להיות נחלת הכנסייה, אבל ארנולף היה חלש מכדי לבסס עליונות. עמדתו של דגוברט הייתה חזקה יותר, שכן הוא היה (כנראה) נציג האפיפיור וזכה לתמיכת הצי של פיזה. מיד לאחר בחירתו, ב-1 באפריל 1100, גודפרי מבולון הביע את נאמנותו ונתן את שטח ירושלים לדגבור, וכך עשה בוהמון עבור אנטיוכיה. בולדווין, מלך ירושלים לעתיד, שהיה בתקופה זו לורד אדסה, לא עשה מחווה זו מתוך כבוד לדגוברט, ונראה שיחסיהם לא היו טובים.
המתיחות הגיעה לשיא כאשר מת גוטפריד ביולי ונקבר בכנסיית הקבר. כיוון שהיה מוסכם בהסכם, שאם לא יהיו לגוטרפיד יורשים, שטחי האזור יועברו לכנסייה, ניסה דגבור להשתלט על העיר, אך מקורבי גוטפריד תפסו את מצודת העיר, בראשם עמד גארניה די גרי (Garnier de Gray), וחיכו לתמיכה מצדו של בלדווין, אחי גוטפריד. דגובר פנה אל בוהמון. בוהמון לא עזר לדגובר והוא נאלץ לבקש מקלט בכנסיית הר ציון. לבסוף, בשנת 1100, הכתיר דגובר את בלדווין למלכה הראשון של ירושלים בכנסיית המולד שבבית לחם. היחסים בין השניים לא השתפרו. בשלב מסוים עזב דגובר כדי לבקש באופן אישי מהאפיפיור פסקליס השני עזרה ומת כשהיה בדרכו חזרה לירושלים לאחר השאפיפיור אישר לו לקבל בחזרה את הפטריארכיה.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דגובר במטח
- דגובר מפיזה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)