גרמניה מחסלת את עצמה
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת |
תילו סראצין  |
| שפת המקור | German |
| סוגה | Non-fiction |
| נושא |
גרמניה, הגירה, פירוק, אסלאם |
| הוצאה | |
| הוצאה |
Deutsche Verlags-Anstalt |
| תאריך הוצאה |
30 באוגוסט 2010 |
| מספר עמודים |
464 |
| קישורים חיצוניים | |
| מסת"ב | 978-3-421-04430-3 |
  | |
גרמניה מחסלת את עצמה: איך אנחנו מעמידים את המדינה שלנו בסכנה (במקור הגרמני: Deutschland schafft sich ab: Wie wir unser Land aufs Spiel setzen) הוא ספר משנת 2010 מאת הפוליטיקאי הגרמני טילו זראצין.
תמה מרכזית[עריכת קוד מקור | עריכה]
זראצין נותן טיעונים למען הגבלת ההגירה המוסלמית לגרמניה בטענה שהמוסלמים שהיגרו לגרמניה מטורקיה וממדינות מוסלמיות אחרות לא הצליחו להיטמע בחברה הגרמנית, חיו חיים נפרדים מבחינה תרבותית בשכונות שרובן מוסלמיות ובתנאי צפיפות, וכי שני שלישים. מהמהגרים המוסלמים בגרמניה חיו על קצבאות סעד.[1] זראצין טען שאם ההגירה המוסלמית לגרמניה תימשך, גרמניה תהפוך עם הזמן למדינה בעלת רוב מוסלמי.[1]
קבלה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הספר עורר ויכוח סוער.[2] חוקרת מדעי החברה ילידת טורקיה, נקלה קלק, טענה כי יש לדון ברעיונותיו של זראצין על חינוך והגירה, מבלי לגנותו וכי הדרג הפוליטי מסרב לעסוק בטיעוניו.[3]
העיתונאי סיימון קופר טען שעם יותר ממיליון עותקים שנמכרו, זראצין עשה יותר כדי לפרסם את הרעיון של אירורעביה מאשר כל אחד אחר באירופה.[4]
הספר הגיע לראש רשימת רבי המכר.[1] הוא החזיק במקום הראשון במשך 21 שבועות,[5]נמכר ב-1.5 מיליון עותקים,[1] והפך ל"ספר העיון הפוליטי הנמכר ביותר של גרמניה, מאת סופר גרמני, בעשור בו יצא".
הנס-אולף הנקל הסביר ביחס לפרסומים המקדמיים כי זראצין צדק בטענה לחופש הביטוי ודרש כי "עלינו לראות בהצהרותיו תרומה בונה לדיון". עם זאת, הוא גם "שפך דלק על האש עם כמה הצהרות". האמירה, למשל, שלנשים אינטליגנטיות יש פחות ילדים היא "לא הגיונית". התזות של זראצין היו "בלתי ניתנות לערעור" אילו דיבר על קרבה וריחוק לחינוך במקום על נוכחות או היעדר מודיעין. להאשים אותו בגזענות זה "לא מתאים". הנקל דרש ש"אנחנו" צריכים להיות "אסירי תודה" "כאשר אדם כמו זראצין מתמקד בגורלן של נשים אסלאמיות רבות, ומצד שני, שוקל את ההשלכות - כולל הכלכליות". לדבריו, זראצין מתלונן לא רק על "ההפרזות של האסלאם", אלא בעיקר על "איך אנחנו הגרמנים מתמודדים עם הבעיות האלה". הוא לא הרים מראה ל"הטורקים והלבנונים" אלא "לנו".[6]
לדברי מבקרת האסלאם נקלה קלק, שהציגה את הספר באופן רשמי, סראזין תורם תרומה חשובה בכך שהוא מבקש ממוסלמים לחשוב על תפקידם בגרמניה. להאשים אותו בגזענות זה אבסורד כי האסלאם הוא לא גזע, אלא תרבות ודת. היא עצמה חלקה את דאגתו של סרזין לגרמניה. בראיון לדי ולט היא אמרה כי היה "הניסיון המאוד מוצלח כעת של מוסלמים בעלי פוליטיזציה", במיוחד טורקים וכורדים, להוביל את הדיון לטובתם על ידי הכרזת המבקרים כגזענים. באותה הזדמנות אמרה הסופרת מוניקה מרון כי הספר הקל על "איסור הדיבור". לדבריה זראצין מאבחן מדיניות חברתית כושלת, הכוללת מדיניות חינוך והגירה כושלת.
הסכמה לדברי הספר הגיעה גם ממנפרד רוהס, שהציע לזראצין את ראשות המפלגה הקטנה פרו דויטשלנד, ומ-Jörg Krebs ממפלגת ה-NPD, שהודה לסראזין במכתב גלוי. ה-DVU גם שיבח את זראצין והצביע על קווי דמיון חזקים במונחים של "הירידה בשיעורי הילודה בקרב גרמנים, חינוך לקוי, חוסר אינטגרציה, פשיעה זרה, מדיניות הגירה, תת-מעמד גוברת [ו]איסלאמיזציה איטית."[95] רולף שליירר מהרפובליקנים אמר הצהרה דומה: "סראזין אמר בכנות מה קורה."
סיעת תנועת האזרחים למען נורדריין-וסטפאליה במועצת העיר קלן הציעה את זראצין לאזרחות כבוד של העיר. העיתונאי ברטולד קוהלר כינה את הטיפול בספרו של זראצין "תהליך רגיל" גם בקרב אלה ששללו בתחילה את ההגירה ומאוחר יותר את הבעיות שהוא גרם. "המסר לזראצין, אבל גם לסטות פוטנציאליות אחרות מהמיינסטרים הפוליטי, הזראצינים של העתיד, ברור: כל מי שכותב ספרים כאלה [...] חייב להתמקד בנושאים פוליטיים ומשפטיים.
יו"ר הנוצרים הדמוקרטים, פרידריך מרץ, אמר בראיון לאחר מתקפת הטרור של חמאס על ישראל ב-2023 וההתפרעויות האנטישמיות בגרמניה במהלך המלחמה מראים כי זראצין צדק באזהרתו מפני הגירה מוסלמית.[7]
ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]
התזות של הספר על הגירה ומדיניות שוק העבודה זכו לביקורת על ידי הקנצלרית אנגלה מרקל כ"טיפשות ולא מועילות" מנהיג המפלגה הסוציאל-דמורקטית, סיגמר גבריאל, מתח ביקורת בין היתר על "השפה האלימה" והציע שזראציו יעזוב את המפלגה אם ימשיך לדבוק ב"דיון האאוגניקה". גבריאל טען גם, במאמר אורח בעיתון השבועי "די צייט" בספטמבר 2010: גורמים משפיעים כמו רמות הכנסה, השכלה, מעמד חברתי, השפעה תרבותית, השתלבות או התפרקות בשוק העבודה חשובים הרבה יותר מהברירה הביולוגית הטבעית. מאמצי שילוב המהגרים באמצעות תמיכה וחינוך יכולים לשנות הרבה בתכונות האופי כמו עבודה קשה, מאמץ ומשמעת. אינטליגנציה בעצם אינה עוברת בתורשה. אם 40 אחוז מהצעירים הזרים בגרמניה כיום לא יקבלו הסמכה מקצועית, אז זה נובע מחוסר תמיכה בשפה או מחסור בבתי ספר כל היום ולא מחוקי מנדל.
בריאל תיאר את התזות והתחזית שהועלו בספרו של זראצין כ"השקפה חסרת תקווה של האנושות" שאינה עולה בקנה אחד עם נאורות ודימוי של אנשים חופשיים המסוגלים להשתחרר. התזות של זראצין זכו לביקורת על ידי בעיתון פרנקפורטר אלגמיינה, בין היתר, תוארשם הספר כ"פנאופטיקון ביולוגי". ה-Suddeutsche Zeitung האשים גם את זראצין ב"גזענות". עמיתו למפלגה, ראלף שטגנר, כתב ביקורת בדר שפיגל, בה האשים את זראצין ב"חשש מודגש יתר על המידה מהסתננות זרה", בהפחתת מצב ההגירה לעניינים פיננסיים, ובהאשמתו ב"תערובת מבולבלת של כלכלה, אאוגניקה. וגזענות גבולית פלרטטנית." ש"נופלת הרחק מאחור ממצב מדיניות האינטגרציה והמחקר" הוא ביקר את טענתו של זראצין בדבר "מהגרים בלתי רצוניים בדרך כלל", כזאת שלא ניתן לתמוך בה סטטיסטית, וכן את הקשר הסיבתי של זראצין בין הבאת ילדים רבים לעולם. ועוני כיצירת "דילמות שווא" משום שבעולם המחשבה של זראצין מהגר צריך לוותר לחלוטין על שורשיו או להתכחש לחלוטין לתרבות הגרמנית, כמו גם את התזה שעל מהגר לעשות "80%" מהעבודה לשילוב, למרות, למשל, בתוכנית הבסיסית של המבורג של הסוציאל-דמוקרטים נטען כי: "השילוב דורש מאמץ משותף של האוכלוסייה הגרמנית ומהגרים." התגובות משורות הירוקים היו דומות. ב"דר שפיגל" כינה חסנין קאזים את הספר "ספר עם הרבה טעויות בטיעון" כ"אין סיבה לכעס, דברים כאלה קורים לעיתים קרובות יותר." "והמוסלמים" עמדו כשעירים לעזאזל לכל הבעיות של הרפובליקה שנקראו בעבר "שנאת זרים וגזענות", אבל היום קוראים לזה "ביקורת על האסלאם" ואנשים לא מפחדים "משיפוטים גורפים, מהשמצה".
תגובתו של זראצין לביקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]
במאמר אורח בפרנקפורט אלגמיינה מבדצמבר 2010[8] האשים זראצין את מבקריו, כגון הקנצלרית אנגלה מרקל והנשיא הפדרלי כריסטיאן וולף בהתנהגויות של "אינקוויזיטורים גרמנים": "הקנצלרית פתחה את הריקוד והכניסה את הספר שלי לאינדקס, ככה כמו שהאינקוויזיציה הקדושה נהגה לעשות." זראצין היה בדעה שהוא יכול היה "לעורר משבר מדיני" אם רצה ודיבר על אויבים "בפוליטיקה ובתקשורת". עם זאת, לגבי הצלחת המכירות של ספרו, הוא הודה שחלק ממנו מתפוצץ מ"גאוות המחבר", אבל "ברקע" נשמע קול שאומר לו "שנתוני מכירות כאלה לא באים סתם כך. כי הספר הוא טוב." הוא אמר "משהו שמנקודת מבט מסוימת אסור לחשוב, שלא לדבר על לומר, ועצם העובדה שאמרתי את זה מעוררת את ההתלהבות של אחרים." הוא האשים את מבקריו בכך שלא קראו את הספר כלל או קראו רק קטעים ממנו, וזו הסיבה שההערכות שלהם היו מופרכות. למעשה, בנוסף לאנגלה מרקל, יואכים גאוק ופוליטיקאים נוספים, מדען המדינה פרנק דקר, שתיאר אותו כפופוליסט ימני, נאלץ לימים להודות שלא קרא את הספר כלל והתבסס הערכתו רק בשתי הופעות אירוח של זראצין.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 4 Judis, John (2018). The Nationalist Revival; Trade Immigration, and the Revolt Against Gobalization. Columbia Global Reports. p. 99. ISBN 9780999745403.
- ^ Snyder, Don (26 בינואר 2011). "Anti-Muslim Book in Germany Continues to Tap Into Seething Anger Over Country's Minorities". Fox News. נבדק ב-29 באוקטובר 2018.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ NECLA KELEK (30 באוגוסט 2010). "A strike for liberation". Frankfurter Allgemeine Zeitung (בגרמנית). נבדק ב-29 באוקטובר 2018.
Die Thesen von Thilo Sarrazin zu Bildung und Zuwanderung sollte man diskutieren, nicht den Autor verteufeln. Aber die politische Klasse, der seine Kritik gilt, verweigert sich der Debatte, argumentiert die Soziologin Necla Kelek.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Simon Kuper (9 בספטמבר 2011). "The end of Eurabia". Financial Times.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Books How the press reviewed Thilo Sarrazin's 'Hostile Takeover'". Deustche Welle. 3 בספטמבר 2018. נבדק ב-29 באוקטובר 2018.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Sandra Tjong: Hans-Olaf Henkel über die Sarrazin-Debatte. Interview mit Hans-Olaf Henkel in Focus. 31. August 2010.
- ^ . In:. ISSN 1865-2263 (tagesspiegel.de [abgerufen am 5. November 2023]).
- ^ Thilo Sarrazin: Ich hätte eine Staatskrise auslösen können. In: Frankfurter Allgemeine Zeitung. 24. Dezember 2010.