גרגוריוס מניסה

גרגוריוס מניסה
Γρηγόριος Νύσσης

לידה	335? קייסרי, האימפריה הרומית
פטירה	395? (בגיל 60 בערך) נוושהיר, טורקיה
חג	10 בינואר

גרגוריוס מניסה (ביוונית: Γρηγόριος Νύσσης;‏ 335 – 395) היה הבישוף של העיר ניסה שבקפדוקיה, מ-372 עד 376 ומ-378 עד מותו. הוא מקובל כקדוש (נצרות) כמעט בכל הכנסיות. גרגוריוס היה אחיו הבכור של בסיליוס הגדול, וביחד עם ידידם גרגוריוס מנזיאנזוס הם ידועים בתור האבות הקפדוקיים .

גרגוריוס חסר את היכולת הניהולית של אחיו בסיליוס או את ההשפעה של נזיאנזוס, אך תאולוג מלומד שפיתח את מושג השילוש הקדוש, ורעיונותיו בוטאו אף בהצהרת האמונה הניקאו-קונסטנטינופולית. ניסה הושפע עמוקות מאוריגנס. מאז אמצע המאה העשרים, התעורר עניין אקדמי רב בעבודתו, בייחוד בנושא של ישועה אוניברסלית.

קורות חייו

גרגוריוס נולד בסביבות שנת 335, כנראה בעיר קיסרי החדשה שבפונטוס, למשפחת אצולה נוצרית. סבתו מקרינה מתה כקדושה מעונה. אמו הייתה אמליה מקיסריה, ואביו היה כפי הנראה בסיליוס הזקן. בין אחיו ואחיותיו נמנו קדושים ואנשי דת נוצרים חשובים ובהם מקרינה הצעירה, סט. נאוקרטיוס, פטרוס מסבסטיה ועוד. משפחתו סבלה במהלך רדיפות הנוצרים בידי הקיסרים: גרגוריוס מנזיאנזוס כותב שנכסי המשפחה הוחרמו, אך שהאב הצליח לצבור עושר חדש. גרגוריוס התחנך כנראה בקיסרי, בה למד ספרות קלאסית, פילוסופיה ואולי אף רפואה.

בעוד שאחיו בסיליוס ונאוקראטיוס הפכו לנזירים מתבודדים ב-355, גרגוריוס פנה לקריירה חילונית כרטוריקן. ידוע שנשא אישה בשם תאוסביה, המזוהה על ידי חלק מההיסטוריונים עם תאוסביה הדיאקונית, שהייתה אישיות בולטת בכנסייה המקומית.

בשנת 371 חילק הקיסר ואלנס את קפדוקיה לשני מחוזות חדשים, קפדוקיה פרימה וקפדוקיה סקונדה. עקב כך התהוו שטחי שיפוט כנסייתיים חדשים. גרגוריוס נבחר לבישוף של הדיוקסיה החדשה של ניסה בשנת 372, ככל הנראה בתמיכת אחיו בסיליוס, שהיה מטרופוליט בקיסרי.

רבים בעיר התנגדו לבישוף החדש. ב-375 הוא עמד למשפט באשמת מעילה בכספי הכנסייה והסמכה שלא ברשות של בישופים. הוא הצליח להימלט ממאסרו. סינוד שהתכנס בעיר באביב 376 הדיח אותו, אך הוא זכה בחזרה בתפקיד בשנת 378.

הוא נכח בסינוד באנטיוכיה באפריל 379, בו ניסה לתווך בין סיעות הטוענים הנצים לכס הבישוף העירוני, מלטיוס ופאולינוס. ב-380 הוא נסע לסבסטה שבארמניה, כדי לסייע לבחירתו של בישוף שהחזיק בעמדות ניקאיות. לבסוף, הוא עצמו נבחר. גרגוריוס סלד מהאוכלוסייה המקומית, שלא דיברה יוונית, ורכש יריבים. לאחר מספר חודשים מצא מחליף, ושב לניסה. שם חיבר ספר פולמוס נגד התאולוג האריאני אֶוּנומיוס מציזיקוס.

גרגוריוס השתתף ב-381 בועידת קונסטנטינופול הראשונה, הוועידה האקומנית השנייה של הכנסייה, שכונסה בהוראת הקיסר תאודוסיוס הראשון. הוועידה קבעה מספר עיקרים תאולוגיות מרכזיים בנצרות, ואשררה את החלטות ועידת ניקיאה, בפרט את דוגמת השילוש. ככל הנראה גרגוריוס נשא בוועידה זאת את הדרשה המפורסמת "אודות סמיכתו שלו" (Εὶϛ τήν έαυτού χειροτονίαν; נשתמרה בלטינית כ-In suam ordinationem). המועצה שלחה את גרגוריוס לפרובינקיה ערביה, כדי לברור בסכסוך שאירע בבוסטרה בין שני טוענים לכס הבישוף. הוא נכשל במאמצי התיווך. לאחר מכן נסע לירושלים, כדי לסייע לקירילוס מירושלים שכמרים מקומיים מחו בו כיוון שנסמך על ידי האריאני אקסיוס מקיסריה. ניסיון הגישור של גרגוריוס בסכסוך לא צלח, והוא עצמו הואשם בהשקפות לא-אורתודוקסיות אודות טבעיו של ישו. הוא שב לשמש כבישוף בניסה ומת בתאריך לא ידוע.

מורשתו

גרגוריוס זוכה למעמד של קדוש של הכנסייה הנוצרית על זרמיה השונים. עם זאת, בניגוד לאבות הקפדוקים האחרים, הוא לא נכלל ברשימת מורי הכנסייה. כתאולוג הוא מוערך בעיקר בכנסיות המזרחיות. שרידי קדושים, ובהם חפצים אישיים וכתבים שלו, הוחזקו על ידי הוותיקן עד שנת 2000. אז הועברו חלק מהם לכנסייה היוונית-אורתודוקסית "סט. גרגוריוס מניסה" בסן דייגו.

כתבי גרגוריוס כמעט לא תורגמו ללטינית, והשפעתו במערב הייתה לפיכך זניחה. יוחנן סקוטוס היה התאולוג החשוב היחיד שעסק בלימוד תורתו. עבודתו של גרגוריוס זכתה לתשומת לב מועטה עד אמצע המאה העשרים. בשנות ה-50 של המאה העשרים הפך למוקד למחקר רציני. פורסמה מהדורה מקיפה של כתביו (Gregorii Nysseni Opera), ונוסד סמינר בינלאומי ללימודם. והוא זכה למוניטין של הוגה דעות לא שגרתי, שרעיונותיו הקדימו את הפוסטמודרניזם.

תורתו

השילוש הקדוש

גרגוריוס, בעקבות בסיליוס הגדול, הגדיר את השילוש כ"מהות (οὐσία, אוּסיה) אחת בשלוש אישיוּיוֹת [] (ὑποστάσεις, היפוסטאזות)", על פי הניסוח שאומץ בקונסטנטינופול ב-381. כמו שאר האבות הקפדוקיים, הוא היה הומוסיאני וראה את ישו, האל הבן כחד במהותו עם ההאל האב ורוח הקודש. הוא תקף את אונומיוס ואריאנים אחרים שהצהירו שטבע הבן נברא וטבע האב לא. לפי גרגוריוס, ההבדלים בין פני השילוש הם אך ורק באופן בו ההיפוסטאזות מתהוות, והטבע המשולש של אלוהים מתגלה בכך: הבן מוּלד מן האב, רוח הקודש יוצאת מעם האב, והאב מחולל את שניהם. ראייה זו עשויה להתפרש כמכפיפה את הרכיבים האחרים לאב. התאולוג הלותרני רוברט ג'נסון סבר שגרגוריוס פתר זאת באמצעות האמונה שלכל פן בשילוש בכורה משלו, בהיבט אחר: לבן עדיפות אפיסטמולוגית, לאב עדיפות אונטולוגית, ולרוח הקודש עדיפות מטאפיזית. ההוגה האנגליקנית מורונה לדלואו סברה שגרגוריוס מייחס בכורה אפיסטמית דווקא לרוח הקודש.

טבע האלוהות

גרגוריוס היה אחד הראשונים לטעון שאלוהים הוא אינסופי ובלתי-מוגבל. כראיה לכך הביא את הנחת היסוד שטובו של האל אינסופי, וכיוון שטוב זה הוא מהותי לו, האל עצמו אף הוא אינסופי. בהשלכה מכך, הסביר ניסה שבני-אנוש מוגבלים לא יכלו להשיג את הבורא בשכלם. גרגוריוס היה אפופטי במובהק. לשיטתו, לא ניתן היה לתאר את הבורא אלא על דרך השלילה, באמצעות ציון מה שאיננו. בספרו "חיי משה" כתב: ”כל מושג שמקורו באיזשהו דימוי נהיר, בהבנה משוערת ובניחושים אודות הטבע האלוהי, הוא עבודת אלילים ולא הגדת גדולתו.” חרף זאת שהברוא איננו יכול להגיע עדי הבנה כזו, חייו לפני ואחרי מותו הם מסע של התקדמות מתמדת בכך. גרגוריוס כתב על שלושה שלבים של צמיחה רוחנית זו: חשיכת בורות גמורה, לאחר מכן הארה רוחנית, ולבסוף אפלולית בה שרוי השכל תוך הרהור מיסטי בטבעו הטמיר של האל.

ישועה

גרגוריוס האמין בישועה אוניברסלית (Christian universalism) לכל בני אנוש. בראייתו, דברי פאולוס על כך ש"יִהְיֶה הָאֱלֹהִים הַכֹּל בַּכֹּל" משמעם שאף על פי שחלק מהברואים ייטהרו באש לזמן רב, בסופו של דבר כולם ייגאלו וכי "אף בריה שנבראה על ידי אלוהים לא תימצא מחוץ למלכותו". בשלכך שישו מהווה את תיקון האנושות כולה, וטבעה כולו צפון בו, בייסוריו ובתחייתו הוא פדה אותה עד אחרון בניה.

יום חגו

ערך מורחב – חגי קדושים נוצרים

הכנסיות המזרחיות האורתודוקסיות והכנסייה הרומית הקתולית חוגגות את יומו של ניסה ב-10 בינואר. המרטירולוגיה הרומית מציינת את יום מותו כ-9 במרץ. הכנסייה הלותרנית מנציחה את גרגוריוס, יחד עם שאר האבות הקפדוקיים, ב-10 בינואר. גרגוריוס נזכר (עם אחותו מקרינה) בכנסייה האנגליקנית ב-19 ביולי.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא גרגוריוס מניסה בוויקישיתוף

• גרגוריוס (335?-394?), מניסה, דף שער בספרייה הלאומית
• גרגוריוס מניסה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)