גטו הברון הירש
 | |
| בתים מגטו הברון הירש, 2010 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג | גטו |
| מדינה | יוון |
| מחוז | סלוניקי |
| תאריכים | |
| תאריך הקמה | 6 בפברואר 1943 |
| תאריך סגירה | 10 באוגוסט 1943 |
| אוכלוסייה | |
| השתייכות האסירים | יהדות יוון |
| נתונים | |
| שימור היסטורי | חלקי |
| קואורדינטות | 40°38′30″N 22°55′29″E / 40.64173140384093°N 22.924845799732804°E |
 | |
גטו הברון הירש (ביוונית: Γκέτο του Βαρώνου Χιρς) היה הגטו הגדול והעיקרי מתוך שלושת הגטאות שהוקמו בעיר סלוניקי במהלך שואת יהודי יוון. מגטו זה, שהיה קרוב לתחנת הרכבת, בוצעו השילוחים של יהודי סלוניקי והסביבה להשמדה באושוויץ.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
יהודי סלוניקי ערב הכיבוש[עריכת קוד מקור | עריכה]
קהילת סלוניקי הייתה הגדולה והמרכזית שבקהילות היהודיות ביוון. יהודים יושבים בעיר כבר מהמאה השנייה לפני הספירה. לקהילה היהודית בסלוניקי עבר מפואר, ובזכות היותה מרכז רוחני ותרבותי חשוב לכל יהודי האימפריה העות'מאנית היא זכתה לכינוי "ירושלים דבלקן". האוכלוסייה היהודית בעיר הייתה כה משמעותית, דמוגרפית וכלכלית, עד כי לתקופות מסוימות המוסדות הכלכליים החשובים של העיר, בהם נמל סלוניקי, הושבתו בשבת. במפקד אוכלוסין שנערך בתחילת 1941 מנתה הקהילה בעיר כ-55,000 איש, מתוך כ-78,000 יהודים ביוון כולה.
המעבר מהאימפריה העות'מאנית ליוון בראשית המאה ה-20 השפיע מאד על מעמדה החברתי, הפוליטי והכלכלי של סלוניקי הידרדר. למשך כעשר שנים לא כיהן רב קבוע בקהילה, שהתקשתה להתמודד עם השלטון החדש. ראשי הקהילה החליטו ב-1933 להביא רב ראשי מבחוץ, ד"ר צבי קורץ, אשכנזי יליד גליציה חניך בית המדרש לרבנים בברלין ובעל השכלה כללית. ראשי הקהילה קיוו שהוא ידע להתנהל מול היוונים, והוא אכן עשה זאת, אבל בד בבד קנה לו מתנגדים רבים בתוכה, אשר ראו בו נטע זר שמנסה לדחוק את רגליהם[1].
שכונת הברון הירש[עריכת קוד מקור | עריכה]
בראשית שנות ה-90 של המאה ה-19 פרצה ברובע היהודי בסלוניקי שריפה גדולה שכילתה את רוב מבני הציבור והמגורים של יהודי סלוניקי. כדי לסייע לקהילת סלוניקי להשתקם, מימן הברון מוריס הירש הקמת שכונה יהודית חדשה[2]. השכונה, שנקראה על שמו, נבנתה במהירות ובצפיפות לאכלס כמות רבה של אנשים תוך זמן קצר. עד מהרה הפכה השכונה לשכונת מצוקה, שבה גרה דלת העם של יהודי סלוניקי, בעוד בעלי האמצעים העתיקו את מגוריהם לשכונות החדשות של העיר.
הכיבוש הנאצי[עריכת קוד מקור | עריכה]
סלוניקי נכבשה על ידי הנאצים ב-9 באפריל 1941, ואלפי יהודים נמלטו מן העיר לאזורי הכיבוש האיטלקי (בעיקר לאתונה). ב-15 בפברואר הוחלו חוקי הגזע בעיר. הגרמנים מינו ליושב ראש הקהילה (תפקיד דומה ליודנראט) את סאבי (שבתאי) שאלתיאל, שמינה לעוזרו את ז'אק אלבלא. בתקופה שלאחר הכיבוש, החלו להישלח יהודים רבים לעבודות כפייה, ובקיץ 1942 ארעה "השבת השחורה" שבמהלכה התעללו בגרמנים באלפי יהודים שהמתינו לשילוחם לעבודות כפייה. מצבם של יהודי סלוניקי הלך והידרדר, והלכו והתרבו מקרי המוות כתוצאה מרעב ומחלות. ב-10 בדצמבר 1942 סולק שאלתיאל מתפקידו ובמקומו מונה הרב קורץ.
בינואר 1943 הגיעו לסלוניקי קציני האס אס רולף גינטר (אנ') (סגנו של אייכמן), דיטר ויסליצני, אלויס ברונר וקצין הוורמאכט מקס מרטן. על האחרונים הוטלה המלאכה של יישום "הפתרון הסופי" על יהודי סלוניקי.
הקמת הגטו[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-6 בפברואר 1943 הוציא מרטן (שהיה המושל הצבאי של העיר) צו המורה לכל יהודי מגיל 5 לענוד טלאי צהוב, ומחייב את כל היהודים לעבור לרבעים מיוחדים שיוקצו להם עד 25 בפברואר. הרב קורץ, שהאמין שצייתנות לפקודות הגרמנים תיטיב את גורלם של יהודי סלוניקי, כינס את ועד הקהילה, שאיתר מקומות עבור הגטאות וחילק ליהודים טלאים צהובים. היהודים התרכזו בלשושה אזורים בעיר, כאשר הגדול שבהם היה בשכונת הברון הירש שהייתה מאוכלסת בצפיפות ביהודים עוד לפני כן. שלושת הגטאות הוקפו בגדר תיל, אך רק סביב גטו הברון הירש הוקמה חומת עץ והוצבה שמירה קפדנית. בפברואר פורסמו מספר צווים נוספים המגבילים את היהודים: עוצר לילי, איסור כניסה לרחובות ראשיים, איסור שימוש בטלפונים ואיסור שימוש בתחבורה ציבורית. עסקים של יהודים זומנו ביוונית ובגרמנית. במרץ נערך רישום מדוקדק של הרכוש היהודי. הגטו אוכלס במהירות בעקבות מאמציו של הרב קורץ. הכניסה לגטו נוהלה על ידי "שירות הסדר היהודי" - כעין משטרה יהודית שבראשה עמדו ז'אק אלבלא וויטל חסון (שניהם הועמדו למשפט לאחר המלחמה, ונשפטו ל-15 שנות מאסר ולמוות, בהתאמה). ב-6 במרץ נאסרה על היהודים היציאה מהגטו.
החיים בגטו[עריכת קוד מקור | עריכה]
בגטו הברון הירש רוכזו בשלב הראשון כ-16,000 יהודים. התנאים בגטו היו קשים ביותר, ופרצו בו מגפות. שיעור המתים הלך וגדל. ב-14 במרץ הסביר הרב קורץ לתושבים כי הרווקים יישלחו למחנות עבודה, ואילו הנשואים יישארו בסלוניקי, ובעקבות דבריו החל גל של חתונות, בקצב של כמאה ביום. צייתנותו של הרב קורץ לגרמנים עוררה זעם רב כלפיו בקרב ניצולי שואה מסלוניקי, והמחלוקת על פעולותיו נמשכה זמן רב אחר כך.
מיקומו של הגטו בסמוך לתחנת הרכבת הישנה בסלוניקי הפך אותו לתחנת המעבר של יהודים מסלוניקי ומהאזור למחנות ההשמדה בפולין (רובם המוחלט לאושוויץ). לאחר גל הגירושים במרץ 1943, הועברו ל"ברון הירש" יהודי שני הגטאות הנוספים, וכמה מאות יהודים מקהילות קטנות אחרות בהן וריה, פלורינה ודידימוטיכו.
קבוצת צעירים הצליחה לברוח מסלוניקי ולהצטרף לחזית השחרור הלאומית (EAM). הם הפיצו עלונים בקרב היהודים ובהם קריאה שלא לציית לגרמנים, ואיימו להעניש בוגדים. כמה מאות יהודים התגייסו ל-ELAS, הזרוע הצבאית של חזית השחרור.
גירושים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הגירוש הראשון לאושוויץ יצא ב-15 במרץ 1943 ברכבת שעליה 8200 איש. באותו חודש יצאו עוד ארבע או חמש רכבות לאושוויץ ואולי גם לטרבלינקה, ובסך הכל גורשו להשמדה בחודש זה כ-13,000 איש. כ-1000 צעירים נלקחו לעבודות כפייה ביוון עצמה.
באפריל ובמאי התגברו השילוחים לאושוויץ. מתחילת אפריל ועד 9 במאי נשלחו 11 רכבות. רכבת נוספת לאושוויץ יצאה ב-1 ביוני, ועליה רוב עובדי הקהילה.
367 יהודים בעלי אזרחות ספרדית ואיתם עוד 74 בעלי תפקידים (בהם הרב קורץ וז'אק אלבלא) נשלחו לברגן-בלזן ב-2 באוגוסט. באותו יום יצא משלוח נוסף לאושוויץ. רכבת הגירוש האחרונה לאושוויץ יצאה מסלוניקי -10 באוגוסט, ועליה 1810 יהודים עובדי כפייה ממחנת העבודה ביוון. בסך הכל נשלחו מגטו הירש למחנות ההשמדה 19 רכבות ובהן כ-48,800 יהודים[3].
לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
תחנת הרכבת שממנה שולחו היהודים שימש להובלת משאות. על מבנה תחנת הרכבת הוצבה לוחית זיכרון ליהודים שנרצחו.
מספר מבנים מהגטו עדיין עומדים על תלם, במצב שימור ירוד.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מיכאל מולכו ויוסף נחמה, שואת יהודי יוון, הוצאת יד ושם, 1965.
- ברכה ריבלין, פנקס הקהילות: יוון, בהוצאת יד ושם, 1970.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- סלוניקי (Salonika), באנציקלופדיה של הגטאות, באתר יד ושם
- מעדותה של פלורה מטלון על החיים בגטו סלוניקי, יוון, אתר המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ מינה רוזן, Jews and Greeks Remember Their Past: The Political Career of Tzevi Koretz (1933-43), בתוך: Jewish Social Studies 12, 2005, עמ' 111–165
- ^ ראו: יצחק ש' עמנואל, "תולדות יהודי שלוניקי", בתוך: דוד א' רקנטי (עורך), זיכרון שלוניקי: גדולתה וחורבנה של ירושלים דבלקן, כרך א, תל אביב תשל"ב, עמ' 180 - 182.
- ^ ראו: Danuta Czech, Auschwitz Chronicle: 1939-1945, 1990