גבי ברמקי
 |
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
| |
| הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית. | |
 | |
| לידה |
3 בנובמבר 1929 ירושלים, פלשתינה (א"י)  |
|---|---|
| פטירה |
30 באוגוסט 2012 (בגיל 82) |
| השכלה | |
| מעסיק |
אוניברסיטת ביר זית |
| תפקיד |
President of Birzeit University (1974–1993) |
  | |
גבי אנטוני ברמקי ( 3 בנובמבר 1929 - 30 באוגוסט 2012 ) היה מדען סופר, פרופסור באוניברסיטה ואחד הפעילים הבולטים בבניית מערכת ההשכלה הגבוה הפלסטינית. שימש כנשיא בפועל של אוניברסיטת ביר זית בשנים 1974–1993.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
נולד בירושלים, לאנטוני ואוולין ברמקי, משפחה פלסטינית נוצרית (נוצרית אורתודוקסית). אביו היה אדריכל ותכנן מבנים רבים, כולל מבני מגורים וכנסיות ברמאללה ובירושלים. היה נשוי לחיפה אלתרזי ונולדו להם שלושה ילדים חני, סמי והניה. קרוב משפחתו הוא הארכאולוג דימיטרי בראמכי[1].
בהיותו בן חמש נשלח ברמקי ב-1934 לפנימייה בבית הספר בביר זית, שם למד את השפה הערבית והאנגלית וגם על הלאומיות הערבית. בשנת 1946 סיים ברמקי את לימודיו במכללת ביר זית עם תעודת בגרות.
לאחר מכן, בשנת 1950, המשיך את לימודיו הגבוהים באוניברסיטה האמריקאית בביירות, שם למד בכימיה. הוא השלים תואר ראשון בשנת 1950 ותואר שני בשנת 1953. ברמקי קיבל מלגה ללימודי הדוקטורט שלו באוניברסיטת מקגיל בקנדה (1957-1959), ולאחר מכן חזר לעבוד במכללת ביר זית כמורה.
החל משנת 1953 הוביל ברמקי את הפכיתה של מכללת ביר זית למוסד להשכלה גבוה ושימש גם כדיקן שלה. בשנת 1972 הפכה רשמית לאוניברסיטה. בשנת 1974 גורש נשיא אוניברסיטת ביר זית, חנה נאצר, על ידי ישראל למשך 19 שנים. אז נבחר ברמקי. להיות נשיא בפועל של האוניברסיטה. למרות המדיניות ישראל שלא אפשרה את פיתוח האוניברסיטה, המחזור הראשון שלה של בוגרי תואר ראשון סיים ב-1976[2].
בסיום מלחמת ששת הימים החרים קצין צה"ל את מכונית הפיג'ו של ברמקי. הסופר חיים גורי היה מפקד פלוגה במילואים שהוצב ברמאללה וראה את קצין נוסע ברכב, הוא שאל אותו מאין לקחת אותו והראה לו את הבית. גורי וסגנו החזירו את הרכב לברמקי, שאמר לו שאשתו בהיריון, היא יכולה כל רגע ללדת ויש עוצר. גורי נתן לו צו תנועה בין המחסומים, שאכן סייע להם להגיע לבית החולים. לימים פרסם ברמקי את סיפור הפגישה בספרו 'Peaceful Resistance' [3]. 13 שנה לאחר אותו אירוע, נפצעה בתו של ברמקי, האניה, מירי של חיל צה"ל באל-בירה. גורי הלך עם העיתונאי דני רובינשטיין לבית החולים אל־מקאסד בהר הזיתים, לברר מה קרה. כשנכנסנו לחדרה של הנערה בבית החולים, אמרה לי אישה שישבה לידה, 'מר גורי, תכיר את הילדה שלך'. זו הייתה אשתו של ברמקי והילדה הייתה בתו[3].
בשנת 1977 היה ברמקי ממייסדי המועצה הפלסטינית להשכלה גבוהה. בשנת 1994 נבחרברמקי כיועץ מיוחד למשרד החינוך וההשכלה הגבוהה. כיהן בתפקיד זה 12 שנים. כמו כן עבד כמזכ"ל המועצה להשכלה גבוהה וסגן נשיא המועצה למחקר מדעי ומונה לנשיא הראשון של הקרן לשיפור האיכות(QIF).
הוא נבחר ל-25 שנה כחבר במועצת "פוגוואש" במהלך (1992–2002) וחבר פעיל בקבוצת הייעוץ "שיטות אלטרנטיביות". הוא כיהן כחבר בוועד הפועל של המערכה הפלסטינית, וחבר מייסד של תכנית שיתוף הפעולה האקדמי הפלסטיני-אירופי בחינוך (PEACE), תכנית משותפת בין אוניברסיטאות פלסטיניות ליותר מ-40 אוניברסיטאות אירופאיות. ד"ר ברמקי היה גם חבר פעיל במועצת הנאמנים של קרן מווטין (הקרן הפלסטינית לחקר הדמוקרטיה), חבר הנאמנים של אוניברסיטת בירזייט ובוועד המייעץ של הקונסרבטוריון הלאומי למוזיקה על שם אדוארד סעיד.
במהלך האינתיפאדה השנייה ברמקי עמד בראש קבוצת אינטלקטואלים ועיתונאים. שפורסמו מודעה בעיתונות הפלסטינית בה הופיעה הקריאה לשים קץ לפיגועים נגד אזרחים בתוך ישראל[4].
הוא נפטר ביום חמישי, 30 באוגוסט 2012.
פרסים והוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1993 קיבל ד"ר ברמקי את אות שהוענק לו על ידי משרד ההשכלה הגבוהה הצרפתית כהוקרה על תרומתו הנכבדת לחינוך.
נשיא הרשות הלאומית הפלסטינית גם העניק לו את "מסדר ההצטיינות וההצטיינות" זמן קצר לאחר פטירתו, "כאות הוקרה על תפקידו האקדמי המכובד בהעלאת מעמד ההשכלה הגבוהה ובתרומה לבניית האוניברסיטה הראשונה בארץ ישראל, וב. הערכה לנתינה שלו ולתרומות הלאומיות הנכבדות שלו".
אוניברסיטת ביר זית הקימה קתדרה לכימיה בשם "קתדרת גבי ברמקי", והכריזה על "פרס הצטיינות ברמקי" לבוגרים.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ הארכיאולוג, מעריב, 1 בדצמבר 1957
- ^ יורם בינור, ביר־זית, אחרי ההפגנה - מקוויס שצו־הסגירה יצומצם לקאמפוס הישן, כל העיר, 17 באפריל 1987
- ^ 1 2
אלעד זרט | צילומים: אלכס קולומויסקי, חיים, כמשל, באתר "ידיעות אחרונות", 5 באפריל 2017
חיים גורי, האניה ברמקי, דבר, 21 בנובמבר 1980 - ^ דני רובינשטיין, נחשבים לתבוסתנים, באתר הארץ, 24 ביוני 2002
