ג'ורג'ו באסאני

ג'ורג'ו באסאני
Giorgio Bassani
לידה	4 במרץ 1916; בולוניה, איטליה
פטירה	13 באפריל 2000 (בגיל 84); רומא, איטליה
מדינה	איטליה, ממלכת איטליה
מקום לימודים	אוניברסיטת בולוניה
שפות היצירה	איטלקית
תקופת הפעילות	מ-1940
פרסים והוקרה	פרס סטרגה (1956); פרס פלטרינלי (1992); פרס נלי זק"ש (1969); פרס בגוטה (1983); פרס ויארג'יו (1962); פרס קמפיאלו (1968) ;
	fondazionegiorgiobassani.it

ג'ורג'ו באסאני (באיטלקית: Giorgio Bassani;‏ 4 במרץ 1916 – 13 באפריל 2000) היה יהודי-איטלקי, סופר, משורר, מסאי, עורך ואינטלקטואל. מחבר סדרת "הרומנים של פרארה" ובהם הרומן "גן פינצי-קונטיני".

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

באסאני נולד בבולוניה שבצפון איטליה, אך ילדותו ונעוריו עברו עליו בפרארה. את השכלתו הגבוהה רכש באוניברסיטת בולוניה אצל המרצה לתולדות האמנות רוברטו לונגי, וכן למד באופן פרטי אצל ההיסטוריון והפילוסוף בנדטו קרוצ'ה.

משנת 1937 עסק בפוליטיקה והיה פעיל במחתרת האנטי-פשיסטית, פעילות שבגינה נאסר בפרארה במאי 1943 ושוחרר ביולי של אותה שנה. לאחר מכן עבר לרומא ושם ערך את כתב העת הספרותי בוטגה אוסקורה, מאז ייסודו בשנת 1948 עד 1960. כמו כן ערך את פאראגון, כתב עת שייסדו לונגי ואשתו אנה בנד.

באסאני עבד כעורך בבית ההוצאה פלטרינלי והיה הראשון שהכיר בחשיבותו של הברדלס מאת ג'וזפה תומאזי די למפדוזה. הוא עודד סופרים איטלקים מן המשמרת הצעירה והיה מרצה מן המניין באקדמיה האיטלקית הלאומית לאמנות הדרמה.

באסאני נקבר בבית הקברות היהודי בעירו פרארה, סמוך לאחוזת הקבר של משפחת פינצי-קונטיני.

כתיבתו הספרותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוא פרסם כבר רומנים וקובצי שירה, אבל הקריירה שלו המריאה בשנת 1956 עם כרך סיפורים קצרים, סיפורי פרארה, שזיכה אותו בפרס סטרגה לשנת 1956. אז הגיע למסקנה, שפרארה היא נושא כתיבתו האמיתי, עם היסודות הנוצריים והיהודיים שבה, זוויות הראייה שלה ונופיה. מתוך הבנה זו הוציא מתחת ידו את סדרת הרומנים המהווים את "הרומנים של פרארה", ובהם "מאחורי הדלת", "גן פינצי-קונטיני", ו"משקפי הזהב".

ספרים אלה מתארים בסגנון ריאליסטי את הקהילה היהודית באיטליה תחת השלטון הפשיסטי, בסגנון הממחיש את קשיי החיפוש אחר האמת בנתיבים הנפתלים של זיכרון ומצפון מוסרי.

גן פינצי-קונטיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרו "גן פינצי-קונטיני" מתאר הדובר, בן דמותו של באסאני, את קשריו עם ילדי פינצי-קונטיני,^[1] משפחה יהודית גאה ונבדלת מן הקהילה היהודית של פרארה. אלברטו ומיקול לומדים בבית אצל מורים פרטיים, וג'ורג'ו הילד פוגש אותם רק פעמיים בשנה - כשהם באים לבית הספר לבחינות סוף השנה, במרכבת המשפחה המפוארת, ובתפילות יום הכיפורים בבית הכנסת. פגישתו הראשונה הממשית עם מיקול מתרחשת כאשר ג'ורג'ו, החושש לחזור הביתה אחרי כישלון בבחינה, מגיע רכוב על אופניו אל סוללת העפר שמאחורי הגן עצום הממדים של בית פינצי-קונטיני. מיקול מגלה אותו שם כשהיא מטפסת על סולם אל ראש חומת הגן ומזמינה אותו להיכנס אל הגן, אך הוא חושש לאופניו, כשבינתיים עוברת שעת הכושר - מישהו מהמבוגרים הבחין בתעלוליה והיא נאלצת לחזור הביתה. רק כעבור עשר שנים ייכנס לראשונה אל הגן ואל הבית, ואז גם יתחיל הקשר המיוחד בינו לבין מיקול - ספק אהבה, ספק ידידות, שיסב לו כאב וצער רב. משפחת פינצי-קונטיני, כולה מלבד אלברטו, שנפטר קודם לכן במחלה, נלקחת למחנות הריכוז ואיש מהם אינו שב משם.

על ספרו זה זכה באסאני בפרס ויארג'ו. הספר עובד לסרט הקולנוע "הגן של פינצי קונטיני" בבימויו של ויטוריו דה סיקה ובכיכובה של דומיניק סנדה שזכה בפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר.

משקפי הזהב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרו "משקפי הזהב" מתאר באסאני איש ממעמד מכובד בפרארה המושפל עד עפר ואף מגיע עד להתאבדות בגלל השמועות על נטיותיו ההומוסקסואליות.

תרגומים לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

גן פינצי-קונטיני, תרגם ראובן קריץ, הוצאת עם עובד, 1965. תרגום נוסף: דליה עמית, הוצאת עם עובד, 2010.
מאחורי הדלת , תרגמה דליה עמית, הוצאת זמורה ביתן, 2002.
משקפי הזהב, תרגמה ענת שפיצן, אחרית דבר אריאל רטהאוז, כרמל, ירושלים, 2006.
בין החומות - סיפורי פרארה, תרגם אריה אוריאל, הוצאת שוקן, 2019.