בת' אורטון

**בת' אורטון**
לידה	14 בדצמבר 1970 (בת 53); נורפוק, הממלכה המאוחדת
מוקד פעילות	הממלכה המאוחדת
תקופת הפעילות	מ-1993
מקום לימודים	The Hewett School, מכללת נוריץ' סיטי
סוגה	מוזיקת פופ, פולקטרוניקה, אינדי רוק, טריפ הופ
שפה מועדפת	אנגלית
כלי נגינה	גיטרה
חברת תקליטים	EMI, פרטיזן רקורדס, Knitting Factory Records, Anti-, אסטרלוורקס, אוונלי רקורדס
בן או בת זוג	Sam Amidon (2011–?)
מספר צאצאים	2
	bethortonofficial.com
	פרופיל ב-IMDb

אליזבת קרוליין אורטון (נולדה ב-14 בדצמבר 1970) היא זמרת-יוצרת אנגלית, הידועה בסאונד הפולקטרוניקה שלה, המשלב אלמנטים של פולק ומוזיקה אלקטרונית. היא זכתה להכרה בתחילה בזכות שיתופי הפעולה שלה עם ויליאם אורביט, אנדרו וות'רול, רד סנאפר (אנ') והכמיקל בראדרס באמצע שנות ה-90.

אלבום הסולו שלה מ-1996, "Trailer Park" זכה לשבחים רבים. היא צברה קהל נאמן לאחר יציאת האלבום "Central Reservation" ב-1999, שזכה בפרס המוזיקה הבריטית, והאלבום "Daybreaker" ‏(2002) שהגיע למקום השמיני במצעד האלבומים הבריטי. אלבומה משנת 2006, "Comfort of Strangers", יצא לאור לאחר הפסקה שבמהלכה ילדה אורטון את בתה ושיתפה פעולה עם הגיטריסט הבריטי ברט יאנש. אורטון חזרה עם "Sugaring Season" ב-2012, שהציג צליל אקוסטי טהור יותר, ואחריו חזרה למוזיקה אלקטרונית עם "Kidsticks", שיצא ב-2016.

המוזיקה של אורטון הוצגה בסדרות וסרטים שונים כגון פליסיטי, לאהוב או לא לאהוב, מכושפות, דוסון קריק, רוזוול, ונילה סקיי ו-האנטומיה של גריי, ועל ידי כך קיבלה חשיפה לקהל המיינסטרים האמריקאי.

ראשית חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אורטון נולד באיסט דרהם, במחוז נורפוק, אך עבר לדלסטון במזרח לונדון, בגיל 14. אביה, יועץ יחסי ציבור ועיתונאי, עזב את אמה כשבת' הייתה בת 11, והיא גרה עם אמה, עיתונאית ופעילה פוליטית, ושני אחיה. אביה מת זמן קצר לאחר מכן.^[1] אורטון למדה בקולג' בנוריץ'.^[2] אמה נפטרה מסרטן ב-1989, כאשר בת' הייתה בת 19, מה שהוביל לנסיעתה לתאילנד לתקופה קצרה, שם חיה עם נזירות בודהיסטיות. כשחזרה ללונדון, אורטון עבדה בעבודות כמו מלצרית בפיצה האט, ואף הייתה בעלת חברת קייטרינג משלה. אורטון הייתה שחקנית לפני שהפכה למוזיקאית, ובתחילה נרשמה ללימודי תיאטרון. היא הופיעה בעיבוד ניסיוני לבמה של "Une Saison en Enfer", שירו של ארתור רמבו, עם להקת תיאטרון שסיירה ברחבי בריטניה, רוסיה ואוקראינה, בו היא גילמה את אהובתו של רמבו.^[3]^[1]

קריירה מוזיקלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

SuperPinkyMandy[עריכת קוד מקור | עריכה]

אורטון החל לעבוד עם ויליאם אורביט בהרכב בשם "Spill", אך בסופו של דבר האלבום "Superpinkymandy" הופיע רק תחת שמה של אורטון. האלבום הנדיר יצא לאור רק ביפן, במספר מוגבל ביותר של כמה אלפי עותקים. הסאונד מאוד אופייני לאורביט, אבל כל השירים (חוץ מ"Don't Wanna Know 'Bout Evil") נכתבו בשיתוף פעולה של אורטון ואורביט, וחלק מהשירים הופיעו בגרסאות שונות באלבומים הבאים של אורטון.

אורטון סיפקה שירה של מילה אחת למיני-אלבום הראשון של ההרכב "Red Snapper" ב-1994, ולאחר מכן הייתה שותפה לכתיבה ושרה בשיר "In Deep" ב-EP ‏"The Swank" מאותה שנה. מאוחר יותר הצטרף הבסיסט אלי פרנד מרד סנאפר ללהקה של אורטון.

בערך בזמן הזה היא פגשה את אד סימונס וטום רולנדס מהכמיקל בראדרס ושרה בשיר "Alive Alone" באלבום "Exit Planet Dust" משנת 1995. בהמשך היא שרה בשירים "Where Do I Begin" באלבומם "Dig Your Own Hole" משנת 1997 וב-"The State We're In" ב-"Come with Us" שיצא לאור ב-2002.

Trailer Park[עריכת קוד מקור | עריכה]

סינגל הסולו הראשון של אורטון, גרסת כיסוי ל-"I Wish I Never Saw the Sunshine" של The Ronettes, יצא לאור, שוב במספרים מוגבלים ביותר, באמצע 1996, ואחריו הופיע "She Cries Your Name", זמן קצר לפני שיצא לאור מה שהיא עצמה מחשיבה כאלבום הראשון שלה, "Trailer Park", בלייבל "Heavenly Records" ב-19 באוקטובר 1996.^[4] האלבום, בהפקתו של אנדרו וות'רול, זיכה אותה למועמדות לשני פרסי בריטס (האמן החדש הטוב ביותר, הזמרת הבריטית הטובה ביותר) ופרס מרקורי למוזיקה ב-1997,,^[5] קיבל ביקורות טובות ממבקרי המוזיקה ומכר ב-300,000 עותקים. בשיאו הגיע למקום ה-68 במצעד האלבומים. האלבום הציג את הסאונד המיוחד של אורטון, שילוב חדשני של כתיבת שירים מבוססת אקוסטית וביטים ואלמנטים אלקטרוניים. היא החלה בסיבוב הופעות, תחילה כהופעת חימום להופעות כמו "The Beautiful South", והופיעה עם רון סקסמית', לפני שעשתה סיבוב הופעות בעצמה. ביוני 1997, היא נכנס הסינגל הראשון שלה למצעד הסינגלים הבריטי עם הוצאה מחודשת של "She Cries Your Name".

Central Reservation[עריכת קוד מקור | עריכה]

"Central Reservation", אלבומה השני, ששמר על הגוון האלקטרוני של אלבומה הקודם, אך הציג צד יותר אקוסטי עם כמה שירים המורכבים אך ורק מהקולות של אורטון בליווי גיטרה אקוסטית בודדה, ונושאים יותר מופנמים, כולל "Pass in Time", שיר על מותה של אמה. למרות הסגנון הזה, האלבום עדיין סיפק רגעים מהוקצעים יותר כמו הסינגל המוביל "Stolen Car", השיר "Sweetest Decline" בעל גוון הג'אז והמיתרים, ומלנכוליית האלקטרו של "Stars All Seeem to Weep".

האלבום זיכה את אורטון במועמדות שנייה לפרס מרקורי והיא זכתה בפרס האמנית הטובה ביותר בטקס פרסי הבריטס בשנת 2000.

Daybreaker[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביולי 2002 יצא לאור האלבום "Daybreaker", ששוב שילב את סגנון האלקטרוניקה המוקדם, עם שירי פופ ובלדות אקוסטיות. הוא כלל הופעות אורח של מוזיקאים כמו הכמיקל בראדרס, אמילו האריס, ריאן אדמס ופור טט. האלבום זכה להצלחה מסחרית גדולה, הגיע למקום השמיני במצעד האלבומים הבריטי, וקיבל ביקורות חיוביות בעיקר מהעיתונות, החל מ"עבודתה הטובה ביותר עד כה" ממגזין Mojo,^[6] ה-NME נתן לו ציון 8/10,^[7] רולינג סטון^[8] והגרדיאן. מגזין Q הגיב בצורה פושרת יחסית אך למרות זאת, היא הייתה מועמדת לפרס Q עבור האלבום הטוב ביותר. לאחר מכן בשנת 2003 יצא לאור בארצות הברית בלבד, "The Other Side of Daybreak", בלייבל האמריקאי "Astralwerks", אלבום המורכב בעיקר מ-B-sides ורמיקסים של שירים מ-"Daybreaker", שנוצרו על ידי אמנים כמו רוטס מנובה (אנ').. היא גם הקליטה שיר לארגון הצדקה "War Child", עבור אלבום האוסף "Hope" שלהם באותה שנה.

"Daybreaker" הופיע לראשונה במקום ה-40 ב-Billboard 200 ומכר 155,000 עותקים בארצות הברית, לפי Nielsen SoundScan.^[9]

האלבום הכפול "המיטב של", בשם "Pass in Time", יצא לאור ב-2003. הוא הציג את הקריירה המוזיקלית הענפה והמגוונת של אורטון באמצעות שירים שלא פורסמו בעבר, B-sides וקטעים נדירים (כגון "Where Do You Go" מ-"Superpinkymandy"), כמו גם שיתופי פעולה עם ויליאם אורביט והכמיקל בראדרס. ב-31 במרץ 2003, היא הופיעה ברויאל אלברט הול בלונדון בסיום סיבוב ההופעות העולמי שליווה את האלבום. בנוסף, היא ניגנה בקונצרט מחווה לאליוט סמית' בנובמבר.

Comfort of Strangers[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלבום האולפן הרביעי של אורטון, "Comfort of Strangers", יצא לאור בפברואר 2006, בצפון אמריקה בלייבל "Astralwerks", ובבריטניה ב-EMI. באלבום זה אורטון התרחקה מהאלמנטים האלקטרוניים שאפיינו אותה בדרך כלל, והוא יותר דומה לאלבום אלט-פולק מסורתי. האלבום הוקלט אחר היעדרות ממושכת מאז קודמו, חלקית כתוצאה מכמה ניסיונות הפקה, ופרידה בינה לבין הלייבל "Heavenly Records".^[10] האלבום הופק על ידי המוזיקאי ג'ים או'רורק וזכה לשבחים רבים, כשהמבקרים ציינו את העומק והמיקוד של כתיבת השירים ואת האיכות המופשטת של המוזיקה.^[11]

Sugaring Season[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוקטובר 2012, יצא לאור "Sugaring Season" כאלבום ההמשך ל-"Comfort of Strangers" בלייבל "-ANTI" – האלבום הראשון שלה בלייבל הזה. האלבום, שהוקלט בפורטלנד, אורגון, המשיך והרחיב את הסאונד האקוסטי הטהור של התקליט הקודם שלה, ורבים מהשירים נכתבו בגיטרה עם כיווני גיטרה חלופיים במיתרים פתוחים (אנ') שאורטון למדה מברט יאנש בשנים הקודמות. האלבום הוקלט ברובו בהופעה חיה, עם להקה המורכבת מבריאן בלייד בתופים, סבסטיאן שטרנברג בבס ורוב בורגר בקלידים. "Sugaring Season" קיבל תגובות חיוביות באופן נרחב, ומבקרים רבים כינו אותו אלבומה הטוב ביותר עד כה.^[12]

Kidsticks[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלבום האולפן השישי של אורטון, "Kidsticks", סימן תפנית ברורה לעבר סאונד אלקטרוני טהור, עם אורטון על קלידים וסינתיסייזרים במקום גיטרה אקוסטית. את האלבום הפיקה אורטון בעצמה לצד אנדרו האנג מלהקת "Fuck Buttons" (אנ'), שסיפק תכנות תופים וסינת'ים. האלבום כלל תרומות של כריס טיילור מגריזלי בר (אנ'), ג'ורג' לואיס ג'וניור מ-"Twin Shadow", והמלחין דסטין או'הלורן. "Kidsticks" יצא לאור ב-27 במאי 2016, לאחר השמעה נרחבת של הסינגלים "Moon" ו-"1973" ב-BBC 6Music ובמקומות אחרים. הגרדיאן כתב כי "Kidsticks הוא המצאה מחודשת של ממש: לא כל כך חזרה לשורשים האלקטרוניים שלה אלא חקירה נועזת של טריטוריה חדשה".^[13]

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אורטון ילדה בת, ננסי, באמצע דצמבר 2006. היא ביטלה את סיבוב ההופעות שלה בבריטניה בספטמבר 2006 בגלל הריונה.^[14] היא נשואה למוזיקאי סם אמידון ולשניים יש בן, ארתור, יליד 2011.^[15]

אורטון גילמה את התפקיד הראשי בסרט האינדי "Southlander" ב-2001, ^[16] וחזרה לשחק עם תפקיד ראשי בסרט העצמאי הבריטי "Light Years" ב-2015, בבימויה של אסתר מיי קמפבל (אנ').