ברקן סורי
 ברקן סורי
| |
|---|---|
ברקן סורי
| |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | צומח |
| מערכה: | בעלי פרחים |
| מחלקה: | דו-פסיגיים |
| סדרה: | אסטראים |
| משפחה: | מורכבים |
| סוג: | ברקן |
| מין: | ברקן סורי |
| שם מדעי | |
 Notobasis syriacaקסיני | |
בַּרְקָן סוּרִי (שם מדעי: Notobasis syriaca) הוא צמח חד-שנתי ים-תיכוני ממשפחת המורכבים, סוג ברקן והוא יחיד בסוגו. הצמח נפוץ מאוד באגן הים התיכון. תפוצתו משתרעת מאגן הים התיכון עד איראן (מערב אסיה) ובצפון עומאן[1]. בישראל הוא שכיח כמעט בכל אזורי הארץ מלבד דרום הנגב ועמק הערבה[2]. מראהו גבוה וקוצני, בעל קרקפות פרחים בצבע סגול.
הוא גדל בבתי במגוון בתי גידול : בתי גידול טבעיים, גם בבתי גידול מופרעים בעיקר בקרבת האדם, צידי דרכים, בקרבת תלי נמלים ושדות בור. הברקן הוא צמח שגדל היטב בקרקע עשירה בחנקן ולכן מצוי בשפע במרבצי בקר וצאן, בשדות חקלאיים מזובלים ואזורים מופרים עשירים בחנקן (למשל בשל השלכת פסולת).
הגבעול אכיל, במיוחד חלקו העליון ובצעירותו. גם העלים אכילים בצעירותם, משמשים במיוחד בסלט מתובל. מצעית התפרחת אכילה כשהיא חיה או מבושלת.
מורפולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הגבעולים עגולים, חלולים, זקופים, גבוהים למדי ומסועפים מעט בחלקם העליון.
העלים גדולים וחתוכים לאונות קוצניות (שפתם מפורצת באופן בלתי סדיר ובעלת שיניים קוצניות)[3], שעורקיהן המודגשים לבנים או ארגמניים, והם קירחים בצדם העליון ומכוסים בשערות כקורי עכביש בצדם התחתון[3].
העלים התחתונים בעלי פטוטרת וערוכים בשושנת בבסיס הצמח, הם גדולים, אורכם 30 ס"מ ורוחבם 15 ס"מ, ירוקים מוכתמים בלבן-כסוף. ובעלי עורקים לבנים או ארגמניים.
העלים העליונים קטנים יותר ויושבים (ללא פטוטרת).
הקרקפות גדולות ומרובות פרחים, צבען סגול, דמויי ביצה נישאות בראשי הגבעולים בקבוצות של 2 או 3 פרחים[4]. הקרקפות שאורכם 1.5 עד 3.5 ס"מ, מוקפות (מתחת החפים) בעלים ארוכים (10 עד 15 ס"מ) מחלקים מנוצים[3]. עלים אלו ארוכים מהקרקפת, בלתי שווים באורכם ועשויים כקוצים מסועפים וחזקים, גונם אדום-סגול ועורקיהם כעין פס כסף[5].
המצעית אינה בשרנית והיא מכוסה מוצים צרים - (קשקשים מוארכים)[5]. חפי המעטפת ערוכים בדורים רעופים, כל אחד מסתיים בקוץ חלש[5].
הפרחים דו-מיניים, צינוריים כולם, צבעם אדום-סגול כהה, והם ערוכים בין המוצים שעל המצעית. פרחי ההיקף עקרים, פרחי המרכז פורים[5].
גביע הפרח חסר.
האבקנים 5, ניצבים במסורג לעלי הכותרת[6]. הזירים מפורדים, המאבקים מאוחים על פי רוב לצינור ויוצרים צינור סביב עמוד השחלה והם נפתחים כלפי פנים. כל מאבק מסתיים בתוספת בולטת של קונקטיב[5].
השחלה תחתית, בת שני עלי שחלה, מגורה אחת, ביצית הפוכה אחת, אַנְאַטְרוֹפִּית (Anatropous) – הקודקוד של גוף הביצית מופנה אחורה בכיוון לבסיס העוקץ שלו. עמוד שחלה אחד בכל סוגי הפרחים מוקפת בבסיסה בצופן.
עמוד השחלה מסתיים על פי רוב בשתי אונות ארוכות. נביטת גרגרי האבקה נעשה באזור העליון והפנימי במקום ששתי האונות נפרדות זו מזו.
הפרי הוא זירעון (cypsela, achene) יבש בעל קליפה עבה יחסית וקשיחה, חום, בעל ציצית לבנה גדולה, מוארך, אורכו 5 עד 6.5 מ"מ, דמוי ביצה הפוכה מלוכסנת ופחוסה, חלק וקירח. מקום חיבורו של הזירעון אל המצעית הוא בבסיסו ולא בצדו. הזרעים חביבים על ציפורים, במיוחד על חוחיות.
הציצית עשויה זיפים מנוצים, המאוחים בבסיסם לטבעת ונושרים כחטיבה אחת. היא ארוכה עד פי 3 מגוף הזירעון[4]. שערות הציצית של הזירעונים בהיקף הקרקפת אינן מנוצות[5].
הבחנה מבדלת בין גדילן מצוי לברקן סורי[עריכת קוד מקור | עריכה]
הברקן הוא צמח קוצני הדומה מאוד לגדילן מצוי, אבל שני המינים משתייכים לסוגים שונים. עלי המעטפת של הברקן מבריקים וקוצניים ומזכירים את הברק. קל להבדיל ביניהם לפי קוצי המעטפת (העלים המקיפים את המעטפת). בברקן קוצי המעטפת ארוכים ומסועפים ואינם סימטריים. ואילו בגדילן הם יותר קצרים נוקשים, אינם מסועפים, בסיסם מורחב ומשונן-קוצני, והם מהווים מעגל סימטרי ושוליהם הצדדיים כפופים אחורה.
פנולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ברקן סורי הוא הצמח הקוצני הנפוץ ביותר בישראל. הוא נובט בתחילת החורף, תחילת נובמבר ומצמיח שושנת עלים רחבה השרועה על גבי הקרקע. עמוד התפרחת מתחיל להתרומם בחודש מרץ והפריחה מגיעה לשיאה במחצית השנייה של חודש אפריל ומסיימת בסוף מאי.
הברקן במקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]
השם 'ברקנים' נזכרו פעמיים במקרא (בצורת הרבים) כצמח קוצני שבו ייסר גדעון את אנשי סוכות על שסירבו לתת לצבאו לחם בעת המרדף אחרי מלכי מדין: ”וְדַשְׁתִּי אֶת-בְּשַׂרְכֶם אֶת קוֹצֵי הַמִּדְבָּר וְאֶת הַבַּרְקֳנִים... וַיִּקַּח אֶת זִקְנֵי הָעִיר וְאֶת-קוֹצֵי הַמִּדְבָּר וְאֶת-הַבַּרְקֳנִים” (שופטים ח טז). האזכור הבודד וללא כל תיאור מאפיין מונעת כמעט כל אפשרות לזהותו באופן מוחלט. לפיכך, שמות מיני הקוצים, במיוחד ברקנים, בשפה העברית המודרנית הם ברובם חסרי בסיס.
לפי מסורות והצעות זיהוי קדומות, מדובר בעשב רע, נמוך, שהוא קוצני או שפרותיו קוצניים. החוקרים הציעו מגוון רב של צמחים קוצניים, ביניהם הצמח הקרוי בימינו ברקן סורי. אך רוב הזיהויים הללו חסרי יסוד, ונראה שמדובר בשם כללי לקוצים. גם בתלמוד הבבלי נזכרו ה"ברקנים" כשם נרדף ל"קוצים" (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף נ"ט, עמוד א', תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ס"ט, עמוד א')[7].
השם ברקן ניתן למין Notobasis syriaca בחוברת שחיבר הראובני בשנת תרע"ז[8]. הוא ניתן במילון "ילקוט הצמחים" (הערה 143) משנת 1930 על סמך דעת המומחים דאז[9] ובמילון "צמחי ארץ ישראל – שמות המשפחות והסוגים" משנת 1946 בסעיף 619[10].
תמונות[עריכת קוד מקור | עריכה]
-
-
-
-
תפרחת של ברקן סורי
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ברקן סורי, באתר NCBI (באנגלית)
- ברקן סורי, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
- ברקן סורי, באתר צמח השדה
- ברקן סורי, באתר צמחיית ישראל וסביבתה
- ברקן סורי, באתר Tropicos (באנגלית)
- ברקן סורי, באתר GBIF (באנגלית)
- ברקן סורי, באתר The Plant List (באנגלית)
- ברקן סורי, באתר IPNI (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Notobasis syriaca, POWO plants of the World Online. Published on the Internet
- ^ ברקן סורי, באתר צמחיית ישראל וסביבתה
- ^ 1 2 3 מיכאל זהרי, מגדיר חדש לצמחי ישראל, מהדורה חדשה מתוקנת ומורחבת, תל אביב: עם עובד, 1989, עמ' 470
- ^ 1 2 עזריה אלון, מיכה לבנה, דוד הלר (ע), החי והצומח של ארץ ישראל, רמת גן: משרד הבטחון - ההוצאה לאור, החברה להגנת הטבע, 1983, עמ' 166
- ^ 1 2 3 4 5 6 נעמי פינברון-דותן, אבינעם דנין, המגדיר לצמחי בר בארץ ישראל, ירושלים: כנה, 1998, עמ' 718
- ^ א. פאהן, ד. הלר, מ. אבישי, מגדיר לצמחי התרבות בישראל, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998, עמ' 442
- ^ זהר עמר, צמחי המקרא, ירושלים תשע"ב, עמ' 217, ירושלים: ראובן מס, 2012 תשס"ב, עמ' 46, 48, 217, 221, 231
- ^ אפרים רבינוביץ (הראובני), שמות צמחי ארץ-ישראל שנתחדשו או נתבררו, ירושלים תרע"ז, תרע"ז, עמ' 13
- ^ מילון ילקוט הצמחים, באתר האקדמיה ללשון העברית, 1930
- ^ צמחי ארץ ישראל (תש"ו), באתר האקדמיה ללשון העברית, 1946