בערבות הנגב (שיר)

בערבות הנגב
בערבות הנגב מתנוצץ הטל, בערבות הנגב איש מגן נפל. לא נושם הנער ונדם הלב, את בלורית השער רוח תלטף. הלומת עצבת ויגון נורא, אם זקנה ניצבת ונושאת דברה. הדימעה ניגרת מעיני אימך, בא כדור עופרת ויפלח ליבך. את בכורי שכלתי במצולות הים, ואותך גידלתי למגן העם. הם לא ישברוני ביגון ושכול, הם לא יעקרוני, בני, למרות הכל. אז צעד קדימה נער גבה קומה, ויאמר לה - "אמא, אל לך בדימעה! בחורינו, אמא, בימי פקודה, מול שונאינו, אמא, כחומת פלדה. מול שודד ומלך, צמא דמים עויין. תניני ואהיה לך אנוכי לבן". בערבות הנגב הוא לחץ ידה, אם תרצו, חבריה, אין זו אגדה!

בערבות הנגב הוא שיר עברי שנכתב על ידי רפאל קלצקין בימי מלחמת העצמאות ב1948 כעיבוד לשיר הרוסי На опушке леса ("בקצה היער"). הוא מתאר חייל צעיר - על פניו לוחם ההגנה - שנפל בקרב על הגנת הנגב, אמו המקוננת עליו ומבטיחה שלמרות הכל המאבק על התקומה ימשיך, ותגובה מרגשת של חייל נוסף. השיר שוזר בין תיאור האבל וכאב לבין זקיפת גו ופטריוטיות.

לחן השיר גם הוא עיבוד מלחנו של השיר הרוסי. ב1949 שולב השיר במחזה בערבות הנגב של יגאל מוסינזון.

כתיבת השיר

עוד קודם לכתיבת שיר זה תורגם המקור הרוסי בצורה קרובה יותר בשיר "שם הרחק ביער". ב"בערבות הנגב" ישנו חופש יצירה רב יותר: הסיפור שמתאר השיר דומה בבסיסו לזה שבשיר הרוסי המקורי, אך התיאור שונה וכן הדברים שבפי הדמויות, וגם הפרטים הוסבו לאלו של המאבק היהודי על ארץ ישראל: הקרחת של קצה היער שבשיר הרוסי הפך בזה ל"ערבות הנגב", והפרטיזן - לחייל ההגנה ("איש מגן"). גם בחתימת השיר נוסף תוכן עברי מובהק, כאשר קלצקין חותם את המעשה בפניה לקהל החוזרת על אמרתו של תיאודור הרצל בעמוד השער של ספרו אלטנוילנד: "אם תרצו, חבריה, אין זו אגדה". אמנם, על אף השינויים הזיקה למקור ניכרת וברורה ועדיין יש לו ברמה מסויימת מעמד של תרגום.

לאחר כתיבת השיר נתן קלצקין את נוסחו לזמרת יפה ירקוני, שהייתה אז חברה בלהקת החישטרון, וסיפר לה שנכתב על פי השיר הרוסי ואף לחנו של השיר עובד בהתאם למילים החדשות על ידי מנשה בהרב, שהיה חברו ושותף לכתיבה.

זהות הנופל בשיר

קלצקין לא הזכיר בפירוש שם בשיר מתוך רצון שהשיר יהיה שיר זיכרון כללי, אך ישנן טענות על חייל שבמחשבה על זכרו נכתב השיר, וזהותו שנויה במחלוקת ביניהן. לפי נחומי הרציון השיר נכתב לזכרו של ראובן זלינגר שנפל מירי דו"צ בקרב על קיבוץ גת במרץ 1948. בן דודתו של זלינגר, יעקב אפרת, סיפר כי אביו שהיה קצין מודיעין בכיר בחזית הדרום בירר את העובדות וסיפרן לאמו, זו סיפרה לבעל "דולפין בר" - בר-מסעדה בה נהגו היא ובעלה לשבת וכך גם מנשקה בהרב וקלצקין עצמו. בעל המקום ביקש מבהרב שינסה לשמחה והוא סיפר זאת לקלקצקין, ויחדיו ישבו וכתבו את השיר. לדבריו השיר זוהה כל כך עם בן דודו ראובן, עד שכאשר הושמע בנוכחות בני המשפחה הדבר גרם להם למרה שחורה.

גרסה אחרת נמסרה על ידי ישראל לרמן. לדבריו, הנופל בשיר הוא חניכו שייקה (ישעיהו) ספקטור, שנהרג בקרבות בנגב בגיל 19. לגרסה זו תימוכין מדברי האם בשיר אודות בנה הבכור: "את בכורי שכלתי במצולות הים", היות ואחיו הבכור של שייקה, צבי ספקטור, היה מפקדם של כ"ג יורדי הסירה וטבע. בנו של צבי ואחיינו של שייקה, יפתח ספקטור, תומך גם הוא בגרסה הזו בספרו "רם וברור". עינת גלילי-בלום אף טענה כי שושנה בלום^{[דרושה הבהרה]} שמעה זאת מקלצקין בעצמו אותו הכירה.