בלווה לוקווד

בלווה אן לוקווד
Belva Lockwood

לידה	24 באוקטובר 1830 רויאלטון, ניו יורק, ארצות הברית
פטירה	17 במאי 1917 (בגיל 86) וושינגטון הבירה, ארצות הברית
מדינה	ארצות הברית
מקום קבורה	בית הקברות של הקונגרס
השכלה	אוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון Genesee Wesleyan Seminary
פרסים והוקרה	היכל התהילה הלאומי לנשים (1983)

בלווה אן בנט לוקווד (באנגלית: Belva Ann Bennett Lockwood;‏ 24 באוקטובר 1830 – 19 במאי 1917) הייתה עורכת דין, פוליטיקאית, מחנכת, סופרת אמריקאית ופעילה בתנועה הסופרג'יסטית. היא היתה אחת מעורכות הדין הראשונות בארה"ב, והאשה הראשונה שהתמודדה בבחירות לנשיאות ארה"ב. לוקווד התגברה על מכשולים רבים, אישיים וחברתיים, הקשורים למגבלות מגדריות. אחרי לימודיה בקולג' היא הפכה למורה ומנהלת, ושמה לעצמה למטרה להשוות את שכר הנשים העוסקות בחינוך לזה של הגברים בתחום. לוקווד תמכה בתנועה למען שלום עולמי, ובתנועה למען התנזרות מאלכוהול.

בתום לימודיה בבית הספר למשפטים בוושינגטון הבירה היא הפכה לאחת מעורכות הדין הראשונות בארה"ב. ב-1879 עתרה לקונגרס על מנת שיאפשר לה לטעון בפני בית המשפט העליון של ארצות הברית. עתירתה התקבלה בהצלחה, והיא הפכה לאישה הראשונה שניתנה לה זכות זו.

לוקווד התמודדה בבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-1884 וב-1888, בראש מפלגת השוויון הלאומי.

ראשית החיים, נישואין והשכלה

לוקווד נולדה ברויאלטון שבמדינת ניו יורק, בשם בלווה אן בנט, לאביה לואיס ג'ונסון בנט, חקלאי, ולאמה, חנה גרין. בילדותה בילתה זמן רב בבית דודתה, ברחוב גריסוולד מספר 5070, ובחזיתו לוח המציג את סיפור חייה. כבר בגיל 14 לימדה בבית הספר היסודי המקומי. בגיל 18, בשנת 1848, נישאה לאוריה מקנול, חקלאי מקומי.

שלוש שנים לאחר הולדת בתם לורה, בשנת 1853, בעלה מת ממחלת השחפת. לוקווד נאלצה לפרנס את בתה ואת עצמה, ונרשמה לסמינר ג'נסי וויסלין כהכנה ללימודים בקולג'. התוכנית שלה, כפי שהיא הסבירה במגזין החודשי ליפינקוט, לא התקבלה באהדה מצד חבריה ועמיתיה. באותה תקופה רוב הנשים לא רכשו השכלה גבוהה, בייחוד אם היו אלמנות. אף על פי כן, היא הייתה נחושה לשכנע את הנהלת קולג' בג'נסי בלימה, ניו יורק, לקבל אותה.

קריירה מוקדמת בתחום החינוך

חריטה של לוקווד, ca. 1883

לוקווד סיימה בהצטיינות את לימודיה בשנת 1857 ובמהרה הפכה למנהלת של בית הספר לוקפורט המאוחד. חרף העובדה שמדובר בתפקיד עם אחריות, לוקווד הבחינה כי בין אם היא מבצעת עבודת הוראה או מנהלה, היא מתוגמלת במחצית השכר בהשוואה לעמיתיה הגברים.

משיכתה לעולם המשפט התגלתה לראשונה במהלך לימודים במכללת ג'נסי. במכללה זו לא הייתה מחלקה ללימודי משפטים, לכן פרופסור מקומי הציע לה שיעורים פרטיים, היא נענתה בחיוב, וככל שנקפו השיעורים, התשוקה לעולם המשפט גברה.

במשך מספר שנים, לוקווד המשיכה ללמד ובנוסף עבדה כמנהלת של מספר בתי ספר מקומיים לנשים צעירות. היא נשארה בלוקפורט עד 1861, לאחר מכן התמנתה למנהלת של סמינר נשים בשם גיינסביל. מיד לאחר מכן, היא נבחרה לעמוד בראש סמינר נשים בעירייה וויגו, ניו יורק, שם היא עבדה במשך שלוש שנים. הפילוסופיה החינוכית שלה השתנתה בהדרגה לאחר שהיא פגשה את סוזן ב. אנתוני, פעילה למען זכויות נשים.

לוקווד הסכימה עם רעיונות רבים של אנתוני בדבר מגבלות חברתיות על נשים. אנתוני הוטרדה בעיקר בגלל ההשכלה המוגבלת שקיבלו נשים. מרבית הקורסים בבתי הספר לנשים הכינו אותן לחיי הבית עם אפשרות לעסוק בעבודה זמנית כמורה. אנתוני דיברה על כך שלנשים צעירות צריכות להינתן יותר אפשרויות, הכוללות הכנה לקראת קריירה בעולם העסקי, במקום בו הכסף הגדול נמצא. לוקווד שאבה מכך עידוד ומרץ לבצע שינויים בבתי הספר שלה. היא הרחיבה את תוכניות הלימוד והוסיפה קורסים המיועדים לנשים אשר בדרך כלל מזוהים עם צעירים זכרים, למשל: רטוריקה, בוטניקה והתעמלות. בהדרגה, גמלה ההחלטה בליבה של לוקווד ללמוד משפטים, לעזוב את עולם ההוראה ולעזוב את ניו יורק.

וושינגטון הבירה, נישואים מחדש ועולם המשפט

איור מתוך פרנק לסלי, עיתון מאויר, האיור מציג את עורכי הדין של סמואל בבית המשפט העליון.

בפברואר 1866, בלווה ובתה לורה עברו לוושינגטון די סי. כיוון שבלווה האמינה שזה מרכז הכוח של ארצות הברית, ושם תוכל לקבל הזדמנויות טובות כדי להתקדם במקצוע. היא פתחה בית ספר פרטי מעורב בזמן שהמשיכה להתפתח בעולם המשפט. באמצע שנות השישים של המאה התשע עשרה, בית ספר מעורב היה בלתי שגרתי, מרבית בתי הספר היו מופרדים על פי מגדר.

בשנת 1868, בלווה נישאה בשנית, לגבר מבוגר ממנה: הכומר יחזקאל לוקווד, אשר השתתף במלחמת האזרחים האמריקאית והתמחה ברפואה שיניים. הייתה להם ילדה משותפת בשם ג'סי אשר מתה בטרם הגיעה לגיל שנתיים. יחזקאל החזיק ברעיונות מתקדמים בנוגע לתפקידם של נשים בחברה. בנוסף, הוא תמך בלורה, ילדתה של לוקווד מנישואיה הראשונים, הוא תמך גם באשתו בזמן לימודיה הפורמליים ועודד אותה לעסוק בנושאים שמעניינים אותה.

בשנת 1870, לוקווד ניסתה להתקבל לבית הספר למשפטים הקולומביאני אשר במחוז קולומביה. האחראים שם סירבו לקבל אותה בשל החשש שהיא תסיח את דעתם של הסטודנטים הגברים. לוקווד ומספר נשים נוספות התקבלו בסופו של דבר לבית הספר למשפטים של האוניברסיטה הלאומית ואף על פי שהשלימה את כל הקורסים שעליה היה לקחת, בשנת 1873, בית הספר למשפטים סירב להעניק לה דיפלומה בשל מגדרה.

כעבור שנה, כאשר הייתה בת 43, היא כתבה מכתב לנשיא ארצות הברית, יוליסס ס. גרנט. היא דרשה ממנו לעשות צדק, כאשר במכתבה ציינה כי היא עברה את כל הקורסים הנדרשים על מנת לקבל את התואר. בספטמבר 1873, בתוך שבוע משליחת המכתב, לוקווד קיבלה את התואר שלה.

ציבור עורכי הדין של המחוז של קולומביה קיבל אותה, אף על פי שמספר שופטים אמרו ללוקווד שאין להם אמון בה, תגובה שנאלצה להתמודד איתה שוב ושוב. כאשר ניסתה להתקבל לעורכי הדין במרילנד, שופט שם אמר לה שאפילו הבורא בעצמו החליט שנשים אינן שוות לגברים ולעולם לא יהיו. כאשר ניסתה להשיב לו, הוא אמר לה שאין לה זכות לדבר והוציא אותה מבית המשפט. בנוסף, היא גם ניסתה לייצג את הגמלאים אך לא איפשרו לה זאת. לאחר שהתמחתה שלוש שנים פנתה לבית המשפט העליון על מנת להצטרף לעורכי הדין שם, אבל בקשתה נדחתה על רקע מגדרי.

לוקווד נאבקה כנגד המוסכמות החברתיות וכנגד המעמד החוקי המוגבל לו זכו נשים. בחוק האנגלי לוקווד נחשבה כאישה נשואה, מעמדה בחוק היה שונה משל אישה רווקה. כלומר כאישה נשואה היא נחשבה כפופה אך ורק לבעלה. בשנת 1873, מדינות רבות סירבו לאפשר לנשים נשואות להחזיק רכוש, לרשת רכוש, לבצע משא ומתן או לשמור את הכסף אותו הרוויחו, מבלי לקבל אישור מהבעל.

אף על פי כן, לוקווד התחילה לצבור ניסיון וזכתה בכמה מקרים, כך שאפילו מבקריה הגדולים הכירו ביכולות שלה. היא נודעה כעורכת דין לענייני נשים. היא הגישה תביעה מטעם עצמה בשנת 1872 על מנת שהממשל הפדרלי ישלם שכר זהה לעובדים משני המגדרים. לוקווד נשארה פעילה במספר ארגונים שעסקו בזכות בחירה לנשים והעידה בפני הקונגרס כדי לקדם חקיקה להענקת הגנה רבה יותר בחוק לנשים נשואות ואלמנות.

עקב העובדה שההתמחות שלה הוגבלה בשנת 1870 בשל אפליה חברתית, לוקווד כתבה חוק שישלול את האפשרות לאפליה בעריכת דין בין גברים לנשים. משנת 1874 עד 1879 היא פעלה בקונגרס על מנת לקדם את החוק, בד בבד התמודדה עם מותו של בעלה באפריל 1877. ב 1879 החוק עבר, והנשיא רתרפורד הייז חתם עליו. החוק אפשר לכל הנשים שהוכשרו לעריכת דין להתמחות בכל בית משפט פדראלי. ב-3 במרץ 1879 לוקווד הושבעה כחברה הראשונה בקרב עורכי הדין של בית המשפט העליון. בשנת 1880, לוקווד הייתה עורכת הדין הראשונה שהציגה תיק בפני בית המשפט העליון.

הקריירה הפוליטית

בלווה לוקווד הייתה האישה הראשונה שרצה לנשיאות ארצות הברית. היא הייתה מועמדת של מפלגת השוויון הלאומי במערכות הבחירות בשנים 1884 ו-1884. מועמדי המפלגה לתפקיד סגן הנשיא היו מריאטה סטו (Stow) בבחירות 1884, וצ'ארלס סטיוארט ולד (Weld) בבחירות 1888.

ללוקווד לא היה סיכוי ממשי לנצח בבחירות משום שהיא ייצגה מפלגת נישה בלי תמיכה רחבה בציבור. בבחירות היא קיבלה 4100 קולות, זו הייתה הפתעה משום שלנשים לא הייתה זכות בחירה בכלל, ובנוסף, העיתונות התנגדה למועמדות שלה.

השנים המאוחרות

פסל של בלווה לוקווד

לוקווד הייתה סופרת מוערכת, שכתבה באופן תדיר מאמרים על זכות הבחירה לנשים ועל הצורך בשוויון עבור נשים. במהלך שנות השמונים והתשעים של המאה התשע עשרה הופיעו פרסומיה במגזינים ידועים כמו קוסמופוליטן והמגזין השבועי של הארפר. לוקווד היתה חברה גם בהתאחדות הנשים הלאומית בתקשורת, ארגון אשר הטיף לשיווין זכויות לנשים.

לוקווד האמינה בעשיית מאמץ למען שלום עולמי. היא הייתה עורכת משותפת במגזין שנקרא: "משכין שלום" והייתה שייכת להתאחדות השלום העולמית. היא השתתפה בקונגרס בינלאומי בלונדון בשנת 1890. היא המשיכה לדבר מטעם עצמה על שלום וסובלנות עד למותה.

לבלווה לוקווד הייתה קריירה כעורכת דין במשך 43 שנים, היא נפטרה ב-19 במאי 1917, ונקברה בוושינגטון הבירה, בבית הקברות של הקונגרס.

מורשת

הקבר של בלווה בבית הקברות של הקונגרס

באוניברסיטת סירקיוז העניקו ללוקווד תואר דוקטור לשם כבוד במשפטים בשנת 1908.

ישנן קהילות בארצות הברית שנקראו על שמה למשל: בלווה, מערב וירג 'יניה; לוקווד, קליפורניה; לוקווד, מערב וירג'יניה; המלט של לוקווד, ניו יורק. כאשר לוקווד צברה חשיפה, אמהות רבות קראו לילדותיהן על שמה.

לפחות שלושה פסלי ראש נחצבו לפי דמותה. הם הושמו על גבי ספינות. אחד מהן מוצג היום במוזיאון בקונטיקט.

בגלריית הדיוקנאות הלאומית בוושינגטון, יש דיוקן של לוקווד שצויר ב-1908, כאשר היא קיבלה תואר דוקטור לשם כבוד במשפטים מאוניברסיטת סירקיוז.

בשנת 1983 לוקווד נכללה בהיכל התהילה הלאומי לנשים בניו יורק, שם נכתב עליה: "השתמשה בידע שלה במשפטים, על מנת לקדם זכות בחירה לנשים, רפורמות רכוש בחוק, תשלום שכר זהה בעבודה ושלום עולמי. מהלך חייה עודד נשים אחרות לפתח קריירות. לוקווד עזרה לפתוח את הנושא של הכשרה מקצועית חוקית לנשים.

ב-1986 הופיע דיוקנה על בול בסדרת האמריקאים הדגולים.

ראו גם

• פמיניזם

לקריאה נוספת

• Cook, Frances A. "Belva Ann Lockwood: for Peace, Justice, and President" (1997) Women's Legal History Biography Project, Robert Crown Law Library, Stanford Law School.
• Kerr, Laura. The Girl Who Ran for President. Thomas Nelson, 1947.
• Norgren, Jill. "Belva Lockwood, Blazing the Trail for Women in Law". Prologue Magazine. Spring 2005, Vol. 37, No. 1.
• Norgren, Jill. "Belva Lockwood, Blazing the Trail for Women in Law, Part 2". Prologue Magazine. Spring 2005, Vol. 37, No. 1.
• Norgren, Jill. Belva Lockwood: The Woman Who Would Be President. New York: New York University Press, 2007.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא בלווה לוקווד בוויקישיתוף

• Finding Aid to Belva A. Lockwood Collection, 1830–1917 at the New York State Library
• Belva Ann Lockwood Papers 1878–1917, 1984, 1986, 1992, Swarthmore College
• Belva Lockwood alumnae records and other material [1](הקישור אינו פעיל), Syracuse University Archives
• Mrs. Belva A. Lockwood: Counsellor-At-Law and Advocate. Jeriah Bonham, editor. Fifty Years' Recollections with Observations and Reflections on Historical Events giving sketches of Eminent Citizens—Their Lives and Public Service. Peoria, Illinois, J.W. Franks & Sons, 1883. Pages 248–261.
• Current photos of the remains of her home outside of Royalton, NY
• Belva Ann Bennett Lockwood, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• בלווה לוקווד, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)