בית הקברות קסיפורה
.jpg) | |||||||||||
| הכניסה לבית הקברות | |||||||||||
 אתר מורשת עולמית | |||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| |||||||||||
| פרטי בית הקברות | |||||||||||
| סוג | אזרחי | ||||||||||
| פעיל | בית קברות היסטורי | ||||||||||
| דת | יהדות | ||||||||||
| תאריך הקמה | 1666 | ||||||||||
| מספר קבורים | 436 | ||||||||||
| קואורדינטות | 5°25′45″N 54°59′04″W / 5.429211°N 54.984319°W | ||||||||||
|
(למפת סורינאם רגילה) | |||||||||||
  | |||||||||||
בית הקברות קסיפורה (בהולנדית: Cassipora begraafplaats) הוא בית קברות יהודי היסטורי במחוז פארה בצפון-מרכז סורינאם. בית הקברות שוכן בקרבת נחל קסיפורה (הו') ומכאן שמו.[1]
בית הקברות שירת את היישוב היהודי הקטן שהוקם ליד נחל קסיפורה ב-1665. היישוב עצמו, שכלל בית כנסת שהיה כנראה עשוי מעץ, לא שרד והתושבים עקרו ממנו ליישוב החדש של יודנסוואנה, כ-2 קילומטרים דרומה ממנו בשנות ה-80 של המאה ה-17. לא נותרו שרידים מיישוב זה, למעט בית הקברות שהקבורה בו נמשכה עד 1873. הוכחה לרציפות הקבורה במקום התגלתה במסמך מ-1724 שבו העניק יעקב בר אברהם את השטח לשומר שתמורת הזכות לנצל את השטח לחקלאות ותמורת תשלום שנתי התחייב לשמור על בית הקברות ולאפשר לקיים את טקס הטהרה בביתו.[2] היישוב ביודנסוואנה חרב בשריפה ב-1832 ובכך בא הקץ לקהילה היהודית העצמאית של סורינאם.
בית הקברות קסיפורה ושרידי היישוב של הוכרזו אתר מורשת עולמית במושב ה-45 של ועדת המורשת העולמית, שהתכנסה בריאד בערב הסעודית בין 10 ל-25 בספטמבר 2023.[3]
פעולות שיקום[עריכת קוד מקור | עריכה]
כאשר שימש אתר יודנסוואנה כמחנה מעצר לחברים לכאורה של המפלגה הנאצית של הולנד (אנ') מאיי הודו המזרחיים ההולנדיים במהלך מלחמת העולם השנייה, נוקה בית הקברות על ידי האסירים. למעלה מ-436 מצבות נחשפו בשנים אלו, אם כי צמחו שוב עשבים שוטים באתר בשנים שלאחר מכן.
בשנת 1967 בוצעה פעולת ניקיון חדשה על ידי הכוחות המזוינים של הולנד בסורינאם (אנ') (TRIS). עקב מלחמת האזרחים בסורינאם (אנ') (1986–1992) היה האזור נטוש לזמן מה.
ב-1971 הוקמה קרן יודנסוואנה (stichting Jodensavanna) במטרה לשמר את השרידים של יודנסוואנה ובית הקברות קסיפורה. היא הוקמה מחדש ב-1998 וקיבלה אישור ממשלת סורינאם לנהל אתרים אלו.[4] משנת 2000 שופץ האזור על ידי הקרן. גם בית הקברות נוקה שוב מצמחייה. לאחר מכן בוצעה גם פעולת ניקוי של אביבה בן-אור ורחל פרנקל שכתבו את הספר על מצבות הקבורה (ראו בקריאה נוספת), במטרה לפענח את כל הטקסטים.[1] קמפיין ניקיון נוסף יצא בעקבותיו ב-2019 בעזרת תרומה מאת אונסק"ו.[5]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Aviva Ben-Ur, Rachel Frankel, Remnant Stones: The Jewish Cemeteries of Suriname: Essays, Hebrew Union College Press, 2012, ISBN 9780878203727
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Nomination Text – UNESCO
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
 | |
|---|---|
|