בית היתומים היהודי בפרנקפורט
בית היתומים היהודי בפרנקפורט על המיין שבגרמניה הוקם בשנת 1874, ושימש כמקלט ליתומים יהודים. בית היתומים היה גוף עצמאי מבחינה חוקית, אולם השתייך למוסדות הרווחה של זרם עדת ישראל/עדת ישורון.[1]
בתקופת השלטון הנאצי, מספר הילדים בבית היתומים הלך וגדל בהתמדה. בשנים אלה ובפרט לאחר ליל הבדולח, איזידור ורוזה מרקס מנהלי בית היתומים באותה עת, פעלו נמרצות לחלץ כמה שיותר ילדים מבית היתומים אל מחוץ לגבולות גרמניה. כך, הודות לזוג מרקס, ניצלו כאלף ילדים.[2] לרוזה היו כל המסמכים הדרושים כדי לעזוב את גרמניה, אך היא בחרה להישאר עם הילדים, ונספתה.[3]
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
במאה ה-19, רווחו בגרמניה פעולות הסעד והחסד בחברה היהודית.[4] גם בית היתומים היהודי בפרנקפורט הוקם הודות לתרומתם של אנשים פרטיים ובעלי הון, ותחזוקתו התאפשרה בזכות התרומות.
מטרת בית היתומים הייתה לקלוט בנים יהודים יתומים עניים, להעניק להם טיפול מיטבי בגוף ובנפש ולדאוג להשכלתם. תחילה נקלטו ילדי העיר פרנקפורט בלבד, ולאחר מכן גם כאלו שהגיעו ממקומות רחוקים יותר. ילד נחשב יתום גם במקרה שבו הייתה לו אם, אך לא היה אב בבית. החל משנת 1884 התקבלו גם בנות לבית היתומים, ושוכנו במבנה נפרד. לבית היתומים התקבלו ילדים בגילי 6–12 שיכלו להשאר בבית היתומים עד להשלמת השכלה תיכונית/הכשרה מקצועית.
בשנת 1903 הוקם ברחוב Röderbergweg 87 מבנה חדש ומרווח עבור ילדי בית היתומים, מכספי תרומת חנה מתילדה (אנ') ממשפחת רוטשילד ובנותיה. משפחת רוטשילד מימנה גם את תחזוקת המוסד אשר רוהט ברהיטים טובים ומודרניים, והותאם למגוריהם של 75 ילדים.[5]
צוות בית היתומים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1908 נוהל המקום על ידי פייסט זונדהיימר.[6]
החל משנת 1918 ועד לסגירתו, נוהל המקום על ידי ישראל-הכהן-איזידור ורוזה מרקס, שהיו מחנכים במקצועם. המנהלים השרו אווירה של בית חם, כעין משפחה אחת בבית היתומים. הם נקראו בפי הילדים Onkel Isidore (הדוד איזידור) ו-Tante Rosa (הדודה רוזה).[7] איזידור ורוזה מרקס נישאו בשנת 1912 ונולדו להם שלושה ילדים: חנה (1913), אסתר (1915) ומשה (1916). איזידור שרת במלחמת העולם הראשונה בצבא גרמניה, בחיל רגלים. הוא חלה בדלקת כליות קשה ושהה 8 חודשים בבית חולים צבאי. את בית היתומים החלו השניים לנהל ב-1918, מיד עם תום מלחמת העולם הראשונה.
האחראית על המטבח הייתה רגינה לויטוס, וארבעת ילדיה חיו עמה בבית היתומים. שלוש בנותיה שרדו אך רגינה ובנה יוסל נספו בשואה.[5]
אלה שוורצשטיין, שכונתה בפי הילדים "טנטה אלה", הייתה אחראית על הבנות בבית היתומים. היא לימדה בעבר בבית הספר אוולינה דה רוטשילד בירושלים. גם בעת שהותה בגרמניה נהגה לבקר בארץ ישראל. באחת הפעמים שבהן שבה לבית היתומים, היא הביאה איתה תכשיטי כסף שיוצרו באקדמיה לאמנות בצלאל. את התכשיטים קיבלה עבור הילדות בבית היתומים מד"ר משה וולך, מנהל בית החולים שנשא את שמו, ולימים נקרא "שערי צדק".[8]
אמה אלזה רוטשילד למדה בבית היתומים בילדותה. החל משנת 1921 ניהלה את בית החולים לילדים ע"ש רוטשילד בפרנקפורט, עד לסגירתו הכפויה על ידי הנאצים ביוני 1941. מיולי אותה שנה עמדה בראש מחלקת הבנות בבית היתומים, עד לגירושה למחנות ההשמדה באותה שנה.[9]
מבנה בית היתומים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בית היתומים שכן ברחוב רודרברגווג ( Röderbergweg) והיה מבנה בן 4 קומות וקומת מרתף.
בקומה העליונה גרו הבנים והבנות שוכנו בקומה התחתונה. גם המנהלים ובני משפחותיהם גרו בקומה העליונה. דלת ביתם הייתה פתוחה עבור הילדים בכל שעות היממה.
בבית היתומים היה בית כנסת שאליו הגיעו גם אנשי הסביבה. ילדי בית היתומים הרוויחו מעט כסף מאמירת "קדיש" לזכר נפטרים ביום השנה לפטירתם.[5] במרתף בית היתומים היה מטבח מיוחד לחג הפסח.[8]
אורח החיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בוגרי בית היתומים העידו כי משפחת מרקס ניהלה את הבית כבית משפחה גדולה.[7] בבית היתומים ניהלו אורח חיים דתי. היו במקום שלושה מטבחים: בשרי, חלבי, ומטבח נוסף לפסח.[8] לכבוד בני השלוש עשרה קיימו בהדר טקס בר מצווה, אשר כלל את קריאת פרשת השבוע מפי חתן השמחה, בבית הכנסת בשבת.[7]
החגים נחגגו כהלכה ולֻוו בהצגות ובמשחקים. בחנוכה, לכל ילד הייתה חנוכיה משלו[10] וכן תחפושת לפורים.[7] בשמחת תורה, לאחר הקידוש, הילדים קיבלו הרבה תשורות מהמבקרים הקבועים בבית הכנסת שבבית היתומים - עד כדי כך שבקושי היה די מקום לכך בארונותיהם האישים של הילדים.[8]
בבית היתומים התקיימו חגיגות לכבוד ימי ההולדת של הילדים. כל ילד קיבל מתנה ביום הולדתו ונאפתה לכבודו עוגה. פעמיים בשנה קיבלו הילדים בגדים חדשים.[8]
ילדי בית היתומים יצאו לטיולים בכל שנה, למשל לאזור הרי הטאונוס (אנ'), ליערות שבסביבת פוקסטאנץ (גר') ולגרוסר פלדברג (אנ').[8] הטיול האחרון היה לאגם בוכריין בקיץ 1938.[11]
ילדי בית היתומים למדו בבית הספר שהוקם על ידי הרש"ר הירש. בית הספר הקנה ערכים יהודיים מסורתיים עם חינוך כללי. היה זה מודל לבתי ספר יהודיים ברוח אורתודוקסיה מודרנית. בית הספר אינו קיים עוד, אך במקום בו עמד הוצב שלט שבו נכתב: "בית הספר נפתח בשנת 1853 ונסגר במרץ 1939 לאחר שרוב המורים והתלמידים גורשו על ידי הנאצים ".
תחת השלטון הנאצי[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1935, אימהות רבות מהכפרים ומהעיירות הסמוכות לפרנקפורט, שנותרו ללא קורת גג או ללא יכולת לפרנס את המשפחה, פנו לבית היתומים היהודי בפרנקפורט בבקשה לקלוט בו את ילדיהם, בתקוה שכך יזכו הילדים להגנה, לתזונה נאותה ולחינוך טוב. בנוסף לילדים אלה הגיעו לבית היתומים גם ילדים ממוסדות אחרים שנסגרו. המנהלים איזידור ורוזה מרקס, השתדלו לקלוט כמה שיותר ילדים ולא לדחותם. לשם כך נפרסו מיטות בצפיפות בכל מקום: בחדרי השינה, במסדרונות, בחדרי הלימוד ואף בחדר האוכל.[5]
כחלק מהנדרש על פי חוקי נירנברג, היה צורך לפטר את הצוות הלא יהודי שעבד במקום.[12] את מקומו תפסו הבנות שחסו בבית היתומים והוכשרו למטרה זו. הכשרה זו הייתה חשובה ומועילה לבנות, כהכנה לקראת עלייתן לארץ ישראל.
בעוד שמספר הילדים החוסים בבית היתומים הלך וגדל, התרומות לבית היתומים פחתו באופן ניכר - הן בשל הגירת יהודים מגרמניה, הן בשל הקושי הכלכלי שאליו נקלעו היהודים, והן עקב הטלת מיסים גבוהים - בפרט על היהודים.[5] נאסר על היהודים שעזבו את גרמניה להוציא את כספם אל מחוץ לגבולות המדינה. משום כך, היו שתרמו את כספם לבית היתומים.[8] הפטור ממס שהוענק לבית היתומים בוטל אף הוא בשנת 1937.
בדרכם של הילדים מבית היתומים אל בית הספר נאלצו לחזות בפסלים או במודעות המציגים את היהודים באופן מגוחך ומשפיל. כמו כן, בדרך אל בית הספר הפחידו ילדי הגויים את ילדי בית היתומים היהודי, רדפו אחריהם והיכום.
באוקטובר 1938 עצרו שלטונות גרמניה הנאצית יהודים אזרחי פולין שהתגוררו בגרמניה על מנת לגרשם לפולין, ובכללם גם את ילדי בית היתומים היהודי שמוצאם מפולין. איזידור, המנהל, הצליח בעזרת תושיית בתו, חנה, להוריד את הילדים מהרכבת לפולין, ולהשיבם לבית היתומים. בליל הבדולח, שוטרים ואנשי אס אס נכנסו גם לבית היתומים היהודי, וזרעו במקום הרס, פחד ובהלה. למחרת ליל הבדולח, מועד שבו נעצרו יהודים רבים, שוב התדפקו אימהות רבות עם ילדיהן על דלתות בית היתומים. אנשי אס אס הסבירו לאיזידור כי אין הם עוצרים אותו על מנת שיקלוט את כל הילדים שהפכו לחסרי בית. הגרמנים עדיין עודדו אז הגירת יהודים מגרמניה. איזידור קיבל הבטחה מאנשי האס אס כי לא יפריעו לפעולותיו לחילוץ הילדים מגרמניה. מאותה העת פעל איזידור בבהילות רבה יותר. הוא פנה לגופים שונים ולחבריו ברחבי העולם על מנת שיסכימו לקלוט את ילדי בית היתומים היהודי בהקדם האפשרי, אך המדינות הערימו מכשולים.[5][2] מדינות רבות קבעו מכסות הגירה ותקנות הגירה מגבילות שהקשו על קבלת אשרת כניסה. כמו כן, היה חשש שעם הגעת פליטים כה רבים תגבר האנטישמיות. בנוסף, חששו המדינות שעקב הגעת פליטים כה רבים, יעמיק המשבר הכלכלי בארצותיהם ותגדל האבטלה, מכיוון שהילדים יצאו מגרמניה חסרי כל.
הורים רבים שחשו בסכנה המתקרבת החליטו להיפרד מילדיהם ולשולחם אל מקום מבטחים מחוץ לגבולות גרמניה, במסגרת הקינדר-טרנספורט. המרכז הארגוני של הקינדר-טרנספורט לכל דרום מערב גרמניה היה בפרנקפורט. למרות התנאים וההגבלות שהציבה כל מדינה, אנגליה קלטה את רוב הילדים, אחרים נשלחו להולנד, לבלגיה, לשוודיה, לארצות הברית, לשווייץ ולצרפת.
ב-22 בנובמבר 1938, מספר ימים לאחר ליל הבדולח, יצאו 24 ילדים מבית היתומים להולנד. הילדים שנשארו בבית היתומים קינאו בילדים שיצאו להולנד כי היו בטוחים שהיוצאים - ניצלו, ומי שנשאר – חייו נתונים עדיין בסכנה. לימים התברר, כי גם בהולנד נתפסו הילדים בידי הנאצים ונשלחו למחנה המעבר וסטרבורק, ומשם למחנות ההשמדה. מבין 24 הילדים שרדו רק שני בנים ושתי בנות. הבנות שניצלו הן יוטה וצילי לוויטוס אשר הוסתרו עד סוף המלחמה, ומצילותיהן זכו באות חסיד אומות העולם.[13]
יחד עם עבודתו הנמרצת למצוא מקומות מקלט לילדים, איזידור גם ליווה את קבוצות הילדים מבית היתומים אל יעדן ולאחר מכן שב לעבודתו בבית היתומים.[2] מרתה ורטהיימר (אנ') שהצטרפה אף היא כמלוווה לילדים היוצאים מגרמניה, תארה עד כמה קשה הייתה כל נסיעה כזו. הבירוקרטיה לפני הנסיעה הייתה מורכבת. לעיתים חוו הילדים בדרכם מפגש לא ידידותי עם הנאצים אשר השפילו אותם ובזזו חלק מחפציהם המעטים. בדרכם לאנגליה, היה גם צורך לחצות שלושה גבולות. בכל נסיעה היו יותר ממאה ילדים. כל ילד היה צריך להיבדק על ידי רופא ולפגוש פקיד הגירה. רק כשהגיעו לתחנה הראשונה מחוץ לגרמניה, בהולנד, זכו הילדים לקבלת פנים אוהדת. משהגיעו לאנגליה קבלת הפנים הייתה חמה, אך סמוך להגעתם פוזרו הילדים ונשלחו ליעדים שונים. אנשים הגיעו לבחור ילדים מהקבוצה כדי להיות משפחת אומנה עבורם. כך הפרידו בין אחים ובין חברים. היו משפחות אומנה שהיו לבית חם עבור הילדים, אך משפחות אחרות ניצלו את הילדים לרעה. בחלק מן הבתים לא יכלו הילדים להמשיך ולקיים אורח חיים דתי וגם נאלצו לוותר על שמירת כשרות. בנוסף, היו קבוצות ילדים ששוכנו בהוסטלים.[2] משפרצה המלחמה בספטמבר 1939, נחשדו חלק מהילדים הבוגרים כמרגלים לטובת גרמניה ומשום כך נשלחו למחנה מעצר באוסטרליה.[3][14]
כל אותה העת, וכשהמצב הכלכלי גם בבית היתומים היה קשה, ניהול בית היתומים ואחזקתו נפלו על כתפיה של המנהלת רוזה מרקס. היא פיקחה על עבודת המטבח, על ניקוי הבית והכביסה, ותיקנה את בגדי הילדים עד שעות הלילה המאוחרות. עם זאת, היא הייתה קשובה לכל ילד, ואף שמרה על קשרי מכתבים עם בוגרי בית היתומים.[15]
יציאת קבוצות ילדים לארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
כדי למנוע את התקוממות האוכלוסייה הערבית, אפשרו הבריטים כניסת ילדים יהודים מעטים בלבד לארץ ישראל. גם קליטת המעטים נתקלה בקשיים מטעמים כלכליים. איזידור ידע שהזמן דוחק ואין זמן להתמהמה. הוא פנה לג'יימס ארמנד דה רוטשילד אשר היה מוכן לממן את עליית הילדים, אך בארץ לא נמצא מוסד מתאים לקליטתם. עוד בבית היתומים, איזידור הכין את הילדים לקראת העלייה ארצה - הראה להם סרטים ולימד אותם מילים שימושיות בעברית.[5]
רוזה הייתה מעורבת בהכנת מזוודות הילדים טרם יציאתם מגרמניה. היא בחנה כל מזוודה כדי לוודא שהילדים לא שכחו להכניס את החפצים על פי רשימה שנמסרה להם והשתדלה להוסיף הפתעות נוספות. ערב עזיבת הילדים את בית היתומים, נכנסו הילדים לפי תור לחדרה של רוזה והיא ברכה כל ילד וילד בדמעות ובהתרגשות.[15]
עליית הבנים באפריל 1939[עריכת קוד מקור | עריכה]
הודות להתחייבות ג'יימס ארמנד דה רוטשילד, הובטחה קליטתם של 35 בנים מבית היתומים בכפר הנוער הדתי שליד חיפה. משפחת רוטשילד הסכימה לתרום כסף לבניית מבני מגורים, כיתות לימוד וחדר אוכל ולרכישת ריהוט. עם זאת, כפר הנוער דרש מבית היתומים בפרנקפורט כי ישלח את הילדים עם ציוד רב: ביגוד, מצעים, מגבות ועוד - ציוד שלכפר הנוער לא היה מקור מימון עבורו וגם היה קושי באותם ימים להשיג את הדרוש בארץ. איזידור, מנהל בית היתומים, הסביר כי לבית היתומים אין עוד משאבים לרכישת כל הנדרש. למרות זאת, נשלחו הילדים מצוידים היטב.
ביום היציאה חלק מההורים הגיעו להיפרד מילדיהם. איזידור, שרצה ללוות את הילדים גם הפעם, נתקל בקשיים שהערימו האנגלים, בחששם פן ירצה להשתקע בארץ. הוא שב והסביר שהוא חייב לחזור לגרמניה לטפל ב-150 הילדים ששהו בבית היתומים באותה עת, אף כי מדובר בסכנת חיים עבורו. הודות לעזרת חברים, אנשי ציבור ופיק"א, קיבל לבסוף אשרת תייר.
בעת הנסיעה שרר עדיין מתח וחשש אם אכן יצליחו לצאת מגרמניה. בטריאסטה שבאיטליה עלו הילדים על הספינה "גלילאה". ב-25 באפריל 1939 הגיעה הספינה לחופי חיפה ומשם הוסעו הילדים ליעדם - כפר הנוער הדתי. איזידור נשאר בארץ כחודש ימים, ראה שהילדים נקלטים בכפר הנוער הדתי וגם פגש בבוגרי בית היתומים שעלו ארצה בשנים קודמות וכבר השתלבו בה. תהליך הקליטה בכפר היה קל יחסית עבור הילדים, מכיוון שהיו שם רבים דוברי גרמנית. הילדים שולבו בלימודים בבית הספר וגם עבדו במשק הכפר. מה שהעיב על שמחתם, הייתה החרדה לגורל ההורים. בתחילה עוד קיבלו מהם מכתבים או גלויות באמצעות הצלב האדום - אך גם הם פסקו מלהגיע. רק ב-1945 נודע לילדים רבים כי הוריהם נספו.[5]
עליית הבנות באפריל 1940[עריכת קוד מקור | עריכה]
בסוף מרץ 1940 יצאה מבית היתומים קבוצה של 16 בנות בדרכה לארץ ישראל. בנמל טרייסט באיטליה הן עלו על האניה "מרקו פולו" והגיעו לחיפה ב-4 באפריל 1940, ומשם נסעו הישר לירושלים. שלוש נשים חברו למען קליטת הבנות בירושלים: הנרייטה סאלד שעמדה בראש עליית הנוער באותה עת, חנה יהודית לנדאו - מנהלת בית הספר "אוולינה דה רוטשילד" אשר קלטה את הבנות בבית ספרה, ואלה שוורצשטיין. אלה שוורצשטיין הייתה מנהלת מחלקת הבנות בבית היתומים בפרנקפורט ומיודדת עם מיס לנדאו. שלוש הנשים גם דאגו למגורי הבנות בפנימייה בסמוך לשער מנדלבאום.[16]
סגירת בית היתומים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מאז פרוץ המלחמה, ניהלה רוזה את בית היתומים לבדה. היא גורשה למזרח באביב 1942 ונספתה.[17]
בית היתומים נסגר בהוראת הנאצים ביולי 1942. ילדים מבית היתומים נשלחו לבית הילדים של אגודת הרווחה של הנשים היהודיות ברחוב הנס תומה 24 בפרנקפורט. במהלך חודש ספטמבר 1942 נסגר גם בית הילדים ברחוב הנס תומה. הילדים ואנשי הצוות שנותרו במקום נשלחו למחנות ריכוז והשמדה.[18]
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, שהה איזידור באנגליה עם קבוצת ילדים שליווה. אז כבר היה ידוע כי עם שובו לגרמניה ייעצר וישלח למחנות ההשמדה, ולכן קיבל מהאנגלים אישור שהייה בארצם, שהודות לו הוא שרד את המלחמה. באנגליה הקים מוסד חינוכי לילדים פליטים וניצולים.[19] בשנת 1946 נסגר המוסד ואיזידור עבר לארצות הברית, לחיות ליד ילדיו הנשואים, שם התחתן עם גיטה גולדשמיט ב-1952. הוא נפטר בשנת 1968 בניו יורק, בגיל 83.[20]
בשנת 2022, הוכרו רוזה ואיזידור מרקס על ידי ארגון בני ברית כזכאים לקבלת אות המציל היהודי.[21]
בטקס שנערך בכפר הנוער הדתי שבכפר חסידים ב-6 ביוני 2023, הוענק לצאצאי הזוג רוזה ואיזידור מרקס ז"ל "אות המציל היהודי" על ידי ארגון בני ברית.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- עמי גרנק, משפחות גולדבלט - דיאמנט, מסע שורשים והנצחה פרנקפורט, רמת גן, מהדורה שנייה, 2021
- יוטה רוזן, זרה בין זרים, ישראל, 2012
- רבקה אלקין, הלמות הלב, ירושלים, יד ושם, 2004
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- AMI, הברחת ילדי בית היתומים מגרמניה לספרד, ילדים בשואה - מיזם תיעוד
- יהודית תידור באומל, מבצע ה"קינדרטרנספורט" להצלת ילדים יהודים באירופה, יד ושם
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Frankfurt University of Applied Sciences, Israelitische Waisenanstalt Frankfurt am Main, Das Forschungsprojekt „Jüdische Pflegegeschichte / Jewish Nursing History – Biographien und Institutionen in Frankfurt am Main“ (פרויקט המחקר "היסטוריה סיעודית יהודית - ביוגרפיות ומוסדות בפרנקפורט אם מיין" ) (בגרמנית)
- ^ 1 2 3 4 Helga Krohn, Holt sie raus, bevor es zu spät ist!« Hilfsaktionen zur Rettung jüdischer Kinder zwischen 1938 und 1940 בתוך: Monica Kingreen (עורכת), Nach der Kristallnacht, Campus Verlag, 1999, עמ' 91 - 118
- ^ 1 2 Oral history interview with Moe Marx - Collections Search - United States Holocaust Memorial Museum, collections.ushmm.org
- ^ הנרי וסרמן, פנקס הקהילות - גרמניה, כרך 3, ירושלים, ישראל: יד ושם, תשנ"ב, עמ' 628, 636
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 Helga Krohn, Aus dem Israelitischen Waisenhaus in Frankfurt nach Palästina - eine dramatische ,Rettungsaktion dramatische בתוך Georg Heuberger (עורך) Vor den Nazis gerettet Eine Hilfsaktion für Frankfurter Kinder 1939/40, Schriftenreihe des Jüdischen Museums Frankfurt am Main 3, Jan Thorbecke, Sigmaringen והמוזיאון היהודי של העיר פרנקפורט אם מיין, 1995, עמ' 11 - 58
- ^ אוסף ד"ר פאול ארנסברג, פייסט זונדהיימר, (נ. 1861) מנהל בית יתומים, פרנקפורט ע"נ מיין, גרמניה 1908, באתר אנו - מוזאון העם היהודי
- ^ 1 2 3 4 שרון קרניאל, וחיי עולם נטע בתוכנו, עין הנצי"ב: משפחת קרניאל, תשפ"ב 1921, עמ' 137 - 150
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 Jutta Rosen, Jutta Te midden van vreenden, חיפה, ישראל: Jutta Rosen-Levitus, 2001, עמ' 7 - 25. (בהולנדית)
- ^ Frankfurt University of Applied Sciences, Emma Else Rothschild, Das Forschungsprojekt „Jüdische Pflegegeschichte / Jewish Nursing History – Biographien und Institutionen in Frankfurt am Main“ (פרויקט המחקר "היסטוריה סיעודית יהודית - ביוגרפיות ומוסדות בפרנקפורט אם מיין") (בגרמנית)
- ^ מקס זלמן - מרדכי ירון, גלויה מבית יתומים יהודי מפרנקפורט על המיין, באתר יד ושם
- ^ מוזאון השואה בארצות הברית United States Holocaust Memorial Museum, Children from the Israelitisches Waisenhaus in Frankfurt Am Main, at the Buchrainweiher, United States Holocaust Memorial Museum, 2021-06-21 (באנגלית)
- ^ לותר גרוכמן, "חוק הגנת הדם" והמערכת המשפטית: על חוקי נירנברג ועל השפעתם, באתר יד ושם - מרכז מידע אודות השואה, 1983
- ^ הארץ (2003-02-19). "שיבה לבית היתומות". הארץ. נבדק ב-2024-04-20.
- ^ Beverly Donald, Liverpool Internment Camp during World War II, dictionaryofsydney.org, 2014 (באנגלית)
- ^ 1 2 שרון קרניאל, וחיי עולם נטע בתוכנו, עין הנצי"ב: משפחת קרניאל, תשפ"ב 1921, עמ' 151, 152
- ^ Laura S. Schor, The Best School in Jerusalem, New England: Brandeis University, 2013, עמ' 149, 150. (באנגלית)
- ^ Marx, Rosa, Memorial Book Victims of the Persecution of Jews under the National Socialist Tyranny in Germany 1933 - 1945, Bundesarchiv (באנגלית)
- ^ רונית קציר-שמעוני, מקום הילדים הנשכחים, גבעת חיים איחוד: בית טרזין, 2018, עמ' 12, 13
- ^ Northhampton, Holocaust survivors 45 Aid Society (באנגלית)
- ^ Ruby Kwartz, Isidor Marx, Holocaust Survivors 45 Aid Society (באנגלית)
- ^ ד"ר אברהם חולי, מרקס רוזה ואיזידור, באתר יהודים שהצילו יהודים בתקופת השואה