ביזון קווקזי

ביזון קווקזי
	ביזון קווקזי שנהרג בשנת 1898 במסעות ציד בקווקז
מצב שימור
	נכחד נכחד (EX)
מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	מיתרניים
על־מחלקה:	בעלי ארבע רגליים
מחלקה:	יונקים
סדרה:	מכפילי פרסה
משפחה:	פריים
תת־משפחה:	פרים
שבט:	בקר
סוג:	ביזון
מין:	ביזון אירופי
תת־מין:	ביזון קווקזי
שם מדעי
	Bison bonasus caucasicus

ביזון קווקזי (שם מדעי: Bison bonasus caucasicus; ידוע גם כביזון כספי או כביזון ההרים) הוא תת-מין נכחד של ביזון אירופי, אשר היה תת-אנדמי לאזור הקווקז במזרח אירופה ונכחד בסביבות 1927. הוא תואר מדעית לראשונה רק בשנת 1901 על ידי הזואולוג הרוסי קונסטנטין סאטונין, אף על פי שהיה ידוע לאירופאים מאז המאה ה-17. האטימולוגיה של שמו המדעי היא כדלהלן: "Bison" = סוג של שור בר; "Bonasus" = דומה לתאו; "Caucasicus" = קווקזי. צירוף שלוש המילים מתפרש אם כן כ"סוג של שור דמוי תאו המצוי בקווקז".

שמו הרשמי מרמז אף הוא על מקום חיותו, בעוד שהשם ביזון כספי מרמז על היותו מצוי בקרבת הים הכספי, וביזון ההרים מרמז על בית גידולו בהרי הקווקז אשר נבדל בגובהו הרב מסביבות המחיה של שאר הביזונים מקורות מדעיים מסוימים סוברים שלביזון הקווקזי היה מעמד של מין נפרד בסוג ביזון, אולם עקב ההכחדה המוקדמת לא ניתן לאמת זאת.

תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הביזון הקווקזי היה קטן יותר מתת-המין השפלתי. הוא הגיע לגובה כתפיים של 160 ס"מ, ומשקלו היה 480 ק"ג בממוצע; במקרים נדירים זכרים גדולים הגיעו גם למשקל של 700 או 800 ק"ג.

פרוותו הייתה צמרירית ועבה במיוחד, כדי להתמודד עם הטמפרטורות הקפואות במרומי ההרים בחורף, והיא לא הייתה ארוכה בחלק הקדמי של הגוף. באזור הפנים, הפרווה הייתה מתולתלת וסבוכה. צבע הפרווה היה חום זהוב אחיד בכל הגוף, ונטה להתכהות באזור הגחון והצוואר; הראש היה כהה יותר משאר הגוף. הפרסות היו קצרות, אך גבוהות ומעוגלות יותר משל ביזונים אחרים.

מבנה גופו היה מאסיבי וכבד, עם רגליים קצרות וצוואר עבה וקצר. הראש היה גדול ורחב במיוחד, עם מצח מוגבה וחרטום קצר. על הכתף היה גבנון קטן, ופלג הגוף האחורי היה מוגבה מעט. לביזון הקווקזי הייתה רעמה קצרצרה לאורך הכתף והגב, והרעמה בגרון דמוית הזקן האופיינית לביזונים הייתה קצרה יותר אצלו מביזונים אחרים. הזנב היה ארוך והסתיים בציצה שעירה. הרגליים היו קצרות, מוצקות וחזקות, וסיפקו תמיכה לגוף הכבד דמוי החבית. הקרניים היו ארוכות יחסית לביזון האמריקני, והן צמחו תחילה לצדדים בטרם התעקלו למעלה.

אקולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכיוון שהביזון הקווקזי נודע למדע בתקופה מאוחרת למדי, לא נעשו מחקרים אודות האקולוגיה או הרבייה שלו. סביר להניח שהן דומות לקרובו החי כיום. הביזון הקווקזי היה פעיל לאורך היום, אך שעות הפעילות השתנו בהתאם לעונה. הנקבות חיו בעדרים של עד 20 פרטים בעוד שהזכרים חיו בבדידות או בקבוצות קטנות. הביזון היה משמיע נהמות ונחירות ששימשו לתקשורת בין הפרטים. התזונה הייתה מורכבת מעשבים, עלים, קליפות עצים, חזזיות, טחב ומקורות צמחיים נוספים. הם היו תלויים בשתיית מים קבועה, ובחורף שברו באמצעות פרסותיהם את שכבת הקרח מעל האגמים על מנת להגיע למים.

בעונת הרבייה, הזכרים היו מקיימים ביניהם קרבות על מנת לזכות בשליטה על עדר הנקבות. ההריון נמשך כ-260 ימים, לאחריהם נולד עגל אחד ולעיתים רחוקות תאומים. העגלים היו נגמלים בגיל 6–8 חודשים, ומגיעים לבגרות לאחר שנתיים לנקבה ולאחר שמונה שנים לזכר. תוחלת החיים הייתה עד 27 שנים.

בשל גודלו, לביזון הקווקזי הבוגר לא היו אויבים טבעיים מלבד דובים חומים, וזאבים, אשר היוו איום בעיקר לעגלים; עם זאת, עד המאה ה-10 נרדף תת-מין זה על ידי טורפים גדולים יותר שהיו מסוגלים להתמודד עמו, כגון האריה האסייתי שנעלם מהאזור, ועד סוף המאה ה-19 על ידי הטיגריס הכספי שנכחד. הביזון הקווקזי חפף בתחומי המחייה שלו לפרסתנים נוספים, כדוגמת אייל קורא שנעלם אף הוא מהאזור, וכן עם צפיר האלפים, אייל סיבירי, אייל אדום ויעל קווקזי מזרחי.

תפוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המאה ה-17, הביזון הקווקזי אכלס שטח גדול על מורדות הקווקז המערבי - כולל בחבל קובאן למורדות הקווקז - במיוחד למרגלות שרשראות ההרים הסמוכות לתחומי האגירה של נהר קובאן (אנ') ונהר טרק. אזור זה נופל כיום בתחומי המדינות רוסיה (קברדינו-בלקריה, קאראצ'אי-צ'רקסיה, קרסנודאר ואדיגיה), וגיאורגיה (אבחזיה, סמגרלו וסוואנתי עילית וגוריה). טווח התפוצה ההיסטורי שלו הופרד מטווח התפוצה של ביזון השפלה וביזון הקרפטים על ידי מישורי הערבות של נהר הדון, אך חוקרים רבים משערים שההפרדה בין תת-המינים נוצרה בעקבות ציד ולא בצורה טבעית.

אף על פי שהתפוצה הייתה מוגבלת לקווקז המערבי במהלך המאות האחרונות ושאין ראיות לנוכחות ביזונים ממזרח לדרך הצבאית הגאורגית, הביזון הקווקזי היה נפוץ באופן וודאי גם על מורדות הקווקז המזרחי באזרבייג'ן וסביב החלק המערבי של בקעת הים הכספי, ואולי אף בהרי אלבורז באיראן; כך למשל, בכתביו של אבאקה חאן מהשושלת האילח'אנית, יש עדויות לציד של "תאו הרים" ביערות שבקרבת העיר שארהוט בסמנאן בין 1275 ל-1276, וישנה סבירות לכך שהוא היה קיים אף באפגניסטן.

עד סוף המאה ה-19, הלכה והצטמקה תפוצתו של הביזון הקווקזי לכעשירית מאזור המחיה המקורי, כשהגורם העיקרי לכך היה ההתיישבות האנושית בהרים שהביאה בעקבותיה את הציד הנרחב של בעלי חיים גדולים.

הכחדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד המאה ה-18, אוכלוסיות הביזון הקווקזי היו מפוזרות באזורים לא מוגנים, כך שהציד הפחית את מספרם מבלי שיזכו להגנה. בסוף המאה ה-19, האוכלוסיות האחרונות התרכזו בחבל קובאן הקווקזי - בין יובלי הנהרות. ב-1860 האוכלוסייה העולמית עמדה על כ-2,000 פרטים בלבד, והיא הצטמצמה ל-450 עד 500 פרטים בסביבות 1890.

הנסיגה במספרים נעצרה לאחר הקמת שמורת ציד גדולה עבור הצאר ניקולאי השני, שהגנה למעשה על הביזונים מפני ציד חסר מעצורים של תושבי האזור - היות שהם נחשבו כרכושו הפרטי של הצאר והעונש על ציד לא חוקי של ביזון יכול היה להיות מוות. ב-1910, הוערך שיש בתחומי השמורה כמה מאות פרטים (כ-500).

לאחר מלחמת העולם הראשונה ובמהלך מהפכת אוקטובר, הצאר הודח מכסאו והשליטה על האזור קרסה, מה שהוביל את תושבי האזור לפלוש לשמורת הציד ולטבוח בביזונים הקווקזים באין מעצור - במידה מסוימת גם בעקבות הרעב ששרר באותה תקופה. הביזונים נעלמו במהירות מתחומי השמורה, והתפרצות מחלת הפה והטלפיים עשתה שמות בנותרים.

בשנת 1921 חיו בשמורה 50 הביזונים האחרונים. ההכרזה של המשטר הסובייטי בשנת 1924 על הקמת אזור מוגן בתחומי השמורה הגיעה מאוחר מדי; שלושת הביזונים הקווקזים האחרונים נורו בשנת 1927 בהר אלושה.

בשבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת המודרנית היה ידוע על ביזון קווקזי יחיד שחי בשבי. הביזון, שנקרא קאוקאסוס, נולד בהרי הקווקז בשנת 1907, ונלכד והובא לגרמניה בשנת 1908, שם חי עד ל-26 בפברואר 1925. בהיותו בשבי, עובדי גן החיות שיכנו אותו בכלוב יחד עם נקבות מתת-המין השפלתי, ומהם נולדה שושלת של ביזונים אירופאים עם גנים קווקזים שקיימת עד היום. בשל כך, ניתן לומר שהביזון הקווקזי טהור הגזע נכחד, אך קיים עדיין ביזון קווקזי מעורב.

שיחזור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1940 שוחררה קבוצה של ביזונים בני כלאיים מביזון אמריקני וביזון אירופאי לשמורה ביוספרית בקווקז, ומאוחר יותר בשנת 1959, גם באזור מיוער נוסף בקברדינו בלקריה. מספר שנים לאחר מכן, נלקחו מגני חיות בגרמניה מספר ביזונים אירופאיים עם גנים קווקזיים שמקורם בביזון קווקזי שנלקח מהבר והתרבה עם תת-המין השפלתי, ומהם הקימו עדרים קטנים ששוחררו בקווקז, בניסיון לשחזר את הפאונה הגדולה של הקווקז.