בור הרוחות
 | |
| מיקום | |
|---|---|
| מדינה |
 ישראל |
| קואורדינטות | 31°46′41″N 35°14′07″E / 31.7779524°N 35.2352705°E |
|
(למפת ירושלים העתיקה רגילה)   בור הרוחות | |
  | |
בור הרוחות (בערבית: بئر الأرواح "באר אל ארוואח", מתורגם לעיתים "באר הרוחות" או "באר הנשמות") הוא מערה, טבעית בחלקה וחצובה בחלקה, שנמצאת באבן השתייה בתוך מבנה כיפת הסלע שבהר הבית בירושלים.[1] בתקופת הצלבנים החשיבו אותה הנוצרים למיקום קודש הקודשים של בית המקדש [2], אם כי על פי המחקר כיום המיקום היה על גבי סלע ההר ולא תחתיו.[דרוש מקור]
השם "בור הרוחות" מקורו באמונה מוסלמית מימי הביניים לפיה ניתן לשמוע במערה את הנשמות שמחכות ליום הדין.[3] אמונה זו לא נחשבת נפוצה באסלאם הסוני. על פי רבקה גונן, מקור אמונה זו בשקע קטן, כ25 ס"מ, מתחת לרצפת השיש במערה, שהיה משמיע הד כשהיו דורכים על הרצפה.[4]
המקום מעולם לא נבדק מבחינה ארכאולוגית בשל רגישותו הדתית והפוליטית.[דרוש מקור]
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
יש הטוענים כי זהו המקום בו הוטמן ארון הברית בסוף ימי בית ראשון. אחרים טוענים כי השקע מתחת לרצפת המערה, שנחשף על ידי מונטגיו פארקר ב-1911[4], הוא מה שנשאר מן המערה בה הוטמן הארון.[5] עקב קדושת המתחם ורגישותו הפוליטית לא נערך במערה סקר ארכאולוגי.
המערה נחשבה מקום קדוש באסלאם כבר בשנת 902, על פי ההיסטוריון איבן אל פקיה.[6]
עם כיבוש ירושלים בידי הצלבנים בשנת 1099, הפכו הצלבנים את כיפת הסלע לכנסייה בשם "טמפלום דומיני" ("מקדש האדון"), וביצעו בה שינויים משמעותיים. הם חצבו בסלע מדרגות יורדות אל המערה, כיסו את רצפת המערה בשיש, והרחיבו את הכניסה. הצלבנים החשיבו את המקום לקודש הקודשים, וראו בו מקום ההכרזה על לידתו של יוחנן המטביל.[1]
בשנת 1985 העלתה רבקה גונן השערה לפיה האזור היה במקור מקום קבורה כנעני, בדומה למערת המכפלה, והמערה הייתה אחת ממערות הקבורה במתחם. הפיר בתקרה, שנחצב כעיגול במדויק וקוטרו סביב 60 ס"מ, שימש אחד הבסיסים להשערה זו, מאחר שהוא אופייני לקברים מן האלף השלישי לפנה"ס, ומאחר שבניגוד למערה עצמה, לא נעשו בו שינויים מבניים. היא מוצאת גם רמיזות לכך במסורות מאוחרות יותר, ומסבירה את העמימות של הדברים בקדושת המקום ובהרחקת טומאת מתים ממנו.[4]
אגדות ופרשנויות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1871 ביקר החוקר והערביסט סר ריצ'רד פרנסיס ברטון בירושלים. אשתו, איזבל ברטון תיארה ביומנה את ביקורם כתיירים בבור הרוחות:
צעידה של חמישה עשר צעדים לוקחת אותנו אל המערה שתחת הסלע. על אתר זה נכתב רבות. אסתפק בכך שאומר כי קפטן ברטון מחשיב את המקום לגורן המקורי של התירס הנדוש, או נדרך ויוצא על המשטח משני צידיו, ומנופה מן הסלע. אם זה האחרון הוא מזבח הקורבן הגדול, הרי המערה תהיה המקווה לדם שזלג מביר אל ארווח (באר הרוחות) לתוך גיא בן הינום. בעלי ניסה ככל יכולתו להביא לפתיחת הלוח עם הצליל החלול במרכז, אך טרם הגיע זמנו של הדבר. המוסלמים הנבערים יותר מאמינים כי הצחרה תלויה באוויר כשהיא נתמכת בידי עץ דקל בלבד, אותו מחזיקות אמותיהן של שני הנביאים הגדולים מוחמד ואברהם. החלק הבולט ביותר נקרא "הלשון", בגלל שכשעומר חשב שהוא גילה את האבן ששימשה תחת ראשו של יעקב בחלומו בבית אל הוא קרא "א-סאלאמו עלייכום" ("שלום עליכם"), והאבן ענתה "עלייכום אס-סאלאם, ורח'מת אולהי" ("עליכם השלום ורחמי האל"). השייח'ים של המסגד הסבירו לנו הכל, גם את הפרטים הכי קטנים, והראו לנו את המקומות בהם שלמה התפלל, וגם דוד, ואת המקום שאברהם ואליהו ומוחמד נפגשו במסע הלילי על אל-בוראק. הם גם השמיעו הד עבורנו, וסיפרו לנו שיש אזור חלול מתחת לביר אל ארווח שהוזכר לעיל, ואליו בכל יום שישי באות הנשמות שפרחו בשביל לסגוד לאללה.[7]
תיאור המקום[עריכת קוד מקור | עריכה]
.jpg)
.jpg)
הכניסה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הכניסה למערה נמצאת תחת הכיפה, דרומית-מזרחית לאבן השתייה, וכוללת מעבר מתקופת הצלבנים ובו 16 מדרגות שיש. הסלע במעבר בולט לכיוון גרם המדרגות, והבליטה מצד ימין נקראת "הלשון", והיא המוזכרת למעלה בסיפור על הח'ליף עומר. במעבר ישנם שני מחראבים, השמאלי (הדרומי) מוקדש לדוד המלך , והוא מעוטר בשני עמודי שיש עם דווגמת חבל מסובב התומכים בתלת-קשת. המחראב הימני במעבר מוקדש לשלמה המלך , והוא פחות עמוק, אם כי מקושט מאוד.[8] ייתכן שהמחראב של שלמה נבנה על ידי בונה כיפת הסלע הח'ליף עבד אל-מלכ במאה השביעית או אולי נבנה במאה התשיעית, כך שהוא כנראה מהעתיקים בעולם, וייתכן שאף העתיק ביותר.[9][10].
המערה[עריכת קוד מקור | עריכה]
צורתה של המערה מרובעת בקירוב, אורך הקיר הצדדי בה כשישה מטרים, עם תקרה בגובה בין 2.5 ל-1.5 מטרים. הרצפה מחופה בשיש, ועליה שטיחים. תקרת המערה נראית טבעית בעוד שבשאר המערה בוצעו חציבות בעבר. בצידה הצפוני ישנו מחראב המוקדש לאברהם, ובצפון מערב יש מחראב לנביא אל חאדר(אליהו).[8] המערה מצוידת בתאורה חשמלית ובמאווררים.[11]
נגישות[עריכת קוד מקור | עריכה]
מאז שנת 2003 אוסר הווקף את הכניסה למקומות הפולחן בהר ללא-מוסלמים.
הפיר במרכז[עריכת קוד מקור | עריכה]
תקרת המערה היא במבנה החלל הטבעי שהיה שם לפני חציבות הצלבנים, ללא כל חיפוי, ובמרכזה ישנו פיר בקוטר 46 ס"מ ובעומק 170 ס"מ שעולה ישר אל פני הסלע של אבן השתייה. ייתכן שהפיר שימש ככניסה לקבר קדום, כארובה צלבנית לאוורור ולשחרור עשן נרות[12], או בתור חור ניקוז של השיתין במזבח המקדש.[13][14]
בספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]
האזכור המוקדם ביותר שכפי הנראה קשור למערה הוא בספר המסע מבורדו משנת 333 לספירה, שם מתוארת אבן מחוררת בסמוך לפסל אדריאנוס עליה באים היהודים לבכות מדי שנה.[15] כפי שהוזכר, גם במאה העשירית מוזכרת המערה בספרו של איבן אל פקיה הפרסי.
הנוסע הפרסי נאצר חוסרו מן המאה ה-11 ציין בספרו "ספרנאמה":
מספרים כי בליל עלייתו לשמיים, התפלל קודם הנביא בכיפת הסלע, והניח את ידיו על הסלע. וכשיצא לדרכו, הסלע חלק לו כבוד והתרומם, אך הוא הניח את ידיו עליו כדי לשמור אותו במקומו וקיבע אותו שם בחוזקה. אך בשל ההתרוממות הזו, הוא עד היום מנותק חלקית מהקרקע שתחתיו.[16]
במאה ה-16 פורסם אזכור של המערה בספר שו"ת רדב"ז כחלק מתשובה בנוגע לביקור יהודים במבנים בהר הבית:
עוד אמרו העכו"ם שיש תחת הכיפה מערה ושהמלכים הראשונים רצו לדעת מה היה שם ושלשלו בני אדם לתוכה ומתו וסגרו אותה ומלאוה עפר עד היום הזה אין אדם יודע מה יש שם וקרוב אצלי שנאמר להם או שמעו שהארון גנוז שמה ולפיכך היו חופרים אלו ימצאו אותו ולכן הושפל קרקעית הבית ונתגלה אבן השתייה. גם שמעתי שהמלכים שעברו חפרו שם למצוא יסוד האבן הזאת ולא מצאו מ"מ אין ספק כי האבן הזאת אשר תחת הכיפה היא אבן השתייה אשר עליה היה הארון בבית קדש הקדשים לצד מערב.
גם שמעתי שיש מחילה תחת הקרקע ופתחה לצד המערב שהולכת עד תחת הכיפה ויש מהיהודים שנכנס לשם ודבר זה אסור דקי"ל מחילות הפתוחות לעזרה נתקדשו ומאן לימא לן שאין זו מכלל המחילות שהיו פתוחות לעזרה ואפי' תימא שזאת מחדש נעשית קרקעית העזרה נתקדש עד התהום כדאיתא בזבחים.
התיאור המודרני המקובל של בור הרוחות, ביחד עם חללים תת-קרקעיים נוספים בהר הבית, נמצא בספרם של שמעון גיבסון ודייוויד ג'ייקובסון "תחת הר הבית בירושלים: מדריך לבורות המים, לחדרים התת-קרקעיים ולתעלות של חראם אל שריף".[17]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 Ritmeyer, Kathleen (1998), "The Ark of the Covenant: Where It Stood in Solomon's Temple"; In: Ritmeyer, Leen and Kathleen Ritmeyer, Secrets of Jerusalem's Temple Mount, Washington, DC: Biblical Archaeology Society, pp. 91-110.
- ^ Kathleen Ritmeyer, Secrets of Jerusalem's Temple Mount, Washington, DC:Biblical Archaeology Society, 2006, עמ' 104, isbn 9781880317860
- ^ Prag, Kay (2002), Israel & the Palestinian Territories (Series: Blue Guides); London: A&C Black, p. 125.
- ^ 1 2 3 רבקה גונן, על קברים עתיקים ומקומות קדושים – מערת-המכפלה והר-הבית, קתדרה (כתב עת), גיליון 34 תשמ"ה, עמ' 9-12
- ^ כך בשמועות המוזכרות בשו"ת רדב"ז/תרצא, ראו ציטוט בהמשך הערך.
- ^ Goldhill, Simon (2008), Jerusalem: City of Longing, Cambridge, Massachusetts: Harvard University Press, p. 118.
- ^ Burton, Lady Isabel (1884, 3rd edition), The Inner Life of Syria, Palestine, and the Holy Land: From My Private Journal; London: Kegan Paul, Trench and Company, pp. 376-377.
- ^ 1 2 Well of Souls, Madain Project, accessed 2 September 2020.
- ^ Goldhill, Op. cit. , p. 118
- ^ Prang, Kay (2002), Israel & the Palestinian Territories (Series: Blue Guides) ; London, A&C Black, p. 124.
- ^ Maraini, Fosco (1969), Jerusalem: Rock of Ages; Photography by Alfred Bernheim and Ricarda Schwerin; Translated by Judith Landry; New York City: Harcourt, Brace and World, Inc, p. 104.
- ^ Prang, Kay (2002), Israel & the Palestinian Territories (Series: Blue Guides) ; Londres, A&C Black, pg 125.
- ^ על פי ד"ר קונרד שיק, כפי המתואר בספרו של רבי יחיאל מיכל טוקצינסקי - עיר הקודש והמקדש כרך ד', עמוד ח'.
- ^ Chisholm, Hugh, ed. (1911). "Altar" . Encyclopædia Britannica. Vol. 1 (11th ed.). Cambridge University Press.
- ^ הנוסע מבורדו, המסע מבורדו, London, England: Palestine Pilgrims' Text Society, 1885, עמ' 22
- ^ Nasir-I Khusraw (11th century), Diary of a Journey through Syria and Palestine, pp. 49-50; translated (1888) by Guy le Strange.
- ^ Gibson, Shimon and David Jacobson (1996), Below the Temple Mount in Jerusalem: A Sourcebook on the Cisterns, Subterranean Chambers and Conduits of the Haram Al-Sharif; British Archaeological Reports, 301 pages.
