בגוף אני מבינה

בגוף אני מבינה

מידע כללי
מאת	דויד גרוסמן
שפת המקור	עברית
סוגה	נובלה
הוצאה
הוצאה	הספריה החדשה
תאריך הוצאה	2002
מספר עמודים	250

בגוף אני מבינה הוא ספר מאת דויד גרוסמן, שיצא לאור בתחילת 2002 במסגרת "הספריה החדשה". הספר כולל שתי נובלות, הראשונה בשם "אטרוף" והשנייה בשם "בגוף אני מבינה".

עלילה

הסיפור "בגוף אני מבינה" סובב סביב אמא ובת: נילי, מורה ליוגה, חולה בסרטן, רתוקה למיטה; בתה ששמה רותם, סופרת המתגוררת בלונדון, שכבר נמצאת במאבק מזמן עם אמה ורק חזרה לארץ כדי להקריא לאמה הגוססת סיפור שהיא כתבה על מדריכת יוגה בשם נילי. בסיפור המתרחש בילדותה של רותם, נילי מתבקשת על ידי אב לקיים יחסי מין עם בנו הביישן כדי "שתעשה ממנו גבר". כפי שקרה עד אז לקשריה של נילי עם גברים, גם הקשר הזה מסתיים בהתרסקות ובאסון. נילי יצאה למרדף חסר תועלת אחרי תלמיד היוגה הזה ומעולם לא מצאה אותו. עלילת הרומן של רותם נובעת מחוויות חייה של אמה, והיא, כמו ילדים אחרים, משתמשת ב"פסיפס" לחבר את הזיכרונות על הוריה על מנת לייצג את עלילת הרומן.

רותם מתארת את אמה כאדם קר לב, אכזרי ומרוכז בעצמו, ויחסה לאמה אינו סלחני, והסיפור מלא בהאשמותיה כלפי אמה. אף על פי שנילי ורותם לא נוטות לדבר על מה שקרה באמת, זה לא קשור לנושא העיקרי. הדבר החשוב הוא שרותם מסדרת מחדש את החומר כדי ליצור את הסיפור שהיא צריכה לספר. רותם חושפת את בגידתה של אמה ואף על פי שבגידה זו משפיעה במידה מסוימת על חייה, היא עדיין נותנת לרומן סוף אוהד. בהצהרות נדיבות על העבר, היא מקווה לשנות את העבר בכדי לשנות את עתידה.

דמויות

דמויות מרכזיות

• נילי – אמא של רותם וגם הגיבורה בסיפור שרותם כתבה. ״בסיפור של רותם מצטיירת דמות האם כמי שמבינה את העולם באמצעות הגוף; אישה בעלת יכולת להעניק חסד של ריפוי וחום למטופליה, אבל לבתה היחידה התנכרה.״
• רותם – סופרת מצליחה אך ממורמרת. היא הופכת את התחושות של חרדת נטישה וקנאה למנוף יצירתי כדי לכתוב, ובסיפור שכתבה היא חשפה מרצונה את הסוד האינטימי של אמה. היא סולדת מגברים ויצרה קשר טוב עם מלאני בעקבות משפחתה ההרוסה.
• קובי - יתום כמעט בן שש עשרה, כבד-פה, סובל מהתעללויות אביו. קובי מתואר בסיפור של רותם כילד אבוד וזר בעולם, בעל כשרון מרשים להסוואה ולמשחק, והוא גם "נער ונערה קלועים זה בזה". רותם רואה במערכת היחסים הטיפולית בין נילי וקובי בגידה של אמה.

דמויות נוספות

• מלאני – בת זוג שרותם מצאה בלונדון, גבוהה, עם לב חם ובעלת נשמה נאמנה.
• ליאורה – אחותה של נילי, מבוגרת ממנה בשלוש שנים, מגיל שבע גם הייתה ״אימא״ שלה. בסיפור של רותם ליאורה ונילי שומרות על קשר בטלפון.

על כתיבת הספר

באפריל בשנת 2001, גופו של גרוסמן אילץ אותו לשנות את אורח חייו. מחושים שחש בגבו הובילו אותו לחוג יוגה, חוויה חדשה שתרמה לעיצוב דמותה של נילי, מורה ומטפלת יוגיסטית, אחת הגיבורות בספרו החדש, "בגוף אני מבינה":

״כבר בשיעור הראשון נהיה לי סיפור״
.
״תפסתי כמה שיוגה טובה לי. במשך רוב חיי הזנחתי את גופי במסירות ובהקפדה רבה. בכל פעם שניסו לגרור אותי להתעמלות, אמרתי שרופאי אוסרים עלי אפילו להסתכל על פעילות מסוג כזה, כי היא מזיקה לי.״

״עד אז נראה לי מוזר להתעוות על מזרנים. המפגש שלי עם חנה בכור, המורה ליוגה שרבים בירושלים נשבעים בשמה, גילה לי איזו שמחה זאת היוגה. מאז כל בוקר בשש וחצי אני עושה יוגה לבד, בבית. אני לוקח מהיוגה מה שמתאים לי ובטח שאני לא מתעלה לרמתם הרוחנית של היוגיסטים. אין לי הארה, אבל אני כן מגיע לזרימה יותר טבעית פיזית ומתוך החוויה הזאת גם נולד הסיפור 'בגוף אני מבינה'״.

— דויד גרוסמן, "קנאת דויד", מאת דליה קרפל, באתר הארץ

ביקורות

• אריאנה מלמד כתבה:

בספרו החדש "בגוף אני מבינה", שכולל שתי נובלות, מתגלה דויד גרוסמן אחר ובוגר, שאינו חוקר את נפשם של ילדים נעלבים, אלא את נפשם המסוכסכת של המבוגרים. דחיסותה העלילתית של הנובלה השנייה ("בגוף אני מבינה") מותירה את הקורא וחצי תאוותו בידו. למרות התפירה האיכותית של קרעי-הסיפור, לפעמים, מרוב דחיסות, הכתיבה מעט טלגרפית מדי: אולי זה הפער בין הקצבים השונים של שתי הנובלות שיוצר את התחושה, ואולי זו דווקא ההצלחה המרשימה בשדה-מוקשים אמנותי כמעט בלתי אפשרי. טרנסווסטיזם ספרותי נדון לרוב להפוך לכישלון אמנותי צורב, וכל בוגר סדנה לכתיבה יוצרת יודע עד כמה קשה, ואולי בכלל לא צריך, להתנתק מגבולות המגדר ודימוי הזהות המינית ולכתוב בלשונו ומתוך פיו ומוחו של בן המין השני. מצד שני, הפיתוי לחוות במילים את מה שלעולם לא תוכל, או תוכלי, לחוות בגוף – משותף כנראה לסופרים ולדמויות הבדיוניות שהם בוראים. בדרך כלל אני קוראת מעשי טרנסווסטיזם כאלה בחשדנות עצומה, מפני שמחבריהן, טובים ככל שיהיו, נוטים להיכשל בפרטים. "בגוף היא מבינה" הוא הצלחה כפולה – גם בנגיעות החריפות בדיוקן ובאמינותן בגופה ובקולה של מספרת (שגם היא מחפשת לעצמה קול), וגם בהתחפשות של גרוסמן ל"סופרת שכתבה ספור שאיננו סיפור של גרוסמן". כל אמנות היא תעתוע: בספר הזה, גרוסמן הוא אמן מרהיב של תעתועים, במרחב האינסופי והלא-נתפס שבין הארוטיקה למלים.

• אבי כץ כתב:

וכמו "הנסיך הקטן", כשם שהופיע כך נעלם מחייה של מורתו (ותלמידתו?), מותיר אחריו משקעים רוטטים של היקסמות, הבטחה והחמצה. בתוך כך נרמזים מטענים מורכבים בסאגה הבלתי נדלית של "אני ואמי": האשמות על חשכים, פגיעות ואי-הבנות, הצלבת זוויות ראייה, קשרי קשרים ומאמצי ההינתקות. דומה כי גרוסמן דחס עד מחנק בכ-120 עמודים את ה"רפרטואר" כולו.

• אבנר הולצמן כתב:

ואכן, בין אם מדובר בפנטסיה או בממשות, גרוסמן מפליג כאן רחוק ועמוק בחקירתו הרגישה במהויות של יחסים ורגשות אנושיים, ובמיוחד של הבגידה ושל הקינאה. כל זה משולב במשולש הקבוע שבתוכו נעות יצירותיו של גרוסמן, והוא השילוש של גוף, נפש ולשון. עם זאת, יש גם משהו מעורר אי נוחות בספר. נדמה כי יותר משהצליח גרוסמן לברוא כאן עולם, הוא ערך מעין ניסוי מעבדתי שנועד לבודד ולבחון רגשות ומהויות אנושיות באופן טהור ומנותק. אולי משום כך יש משהו מלאכותי מאוד, מתוכנן ומופשט מדי ובעצם מופרך ושרירותי בסיטואציות היסוד שמתוכן מתפתחות שתי הנובלות, עד שנוצרת הרגשה שהמוני הפרטים הרגישים ולעיתים גם המרגשים אינם מתלכדים למערך בעל תוקף אלא נותרים בבידודם.

• יוסף אורן כתב:

גרוסמן כותב ספרות קלת-ערך בציפוי של תיחכום ספרותי. לכן מותאמות יצירותיו לטעמו של ציבור קוראים המגיע אל הספרות בעיקר כדי להתבדר, סוג זה של קוראים מחפש גירויים חדשים במחוזות הווירטואליים של הניסיון האנושי, וגרוסמן התאים את כתיבתו לציפיותיהם אלה מהספרות. בעבר גרר אותם חזרה למחוזות הילדות והנעורים תוך הבטחת-שווא לגלות להם את הדקדוק הפנימי של ה״אני״ הייחודי, הנשמר אצל אלה שמידותיהם טרם הושחתו על-ידי הבגרות. באחרונה הוא מזמין את הקוראים האלה אל מחוזות הבגרות, וגם זאת רק לכאורה, כי למעשה הוא מציע להם אסקפיזם מקביל, רק של גיבורים בגיל בשל יותר.

• סמדר שיפמן כתבה:

אבל בסופו של דבר, כותרתו של הספר מזמינה קריאה המתייחסת אל אחד הנושאים המרכזיים הטורדים את גיבוריו של גרוסמן לאורך הרומנים השונים שלו: מערך היחסים בין הגוף לבין הנפש. כותרתה של הנובלה השנייה בספר, בגוף אני מבינה, יוצרת, לכאורה, הנגדה קלאסית בין הגוף לבין הנפש. מי שמעידה על עצמה שבגוף היא מבינה אינה מבינה, כנראה, בדברים אחרים, וקרוב לוודאי שהכוונה לנפש.

בבגוף אני מבינה נותן גרוסמן לגיבוריו, אולי לראשונה, את האפשרות להגדיר את עצמם לא רק דרך נפש הלכודה בגוף, או דרך נפש המצויה בתחרות מתמדת עם גוף רודני ושרירותי על הגדרת ה״אני״, אלא גם דרך גוף שעשוי להיות ראי הנפש, מעונה הטבעי והנינוח, או, לעיתים, ביטויה הבלעדי, הגדרתה האמיתית.

הצגת יחיד בקאמרי

בשנת 2022 עלתה בתיאטרון הקאמרי הצגת יחיד המבוססת על הספר. ההצגה, בבימויו של נדב בושם, עלתה לראשונה במסגרת תיאטרונטו 2022. שחקנית ועיבוד לבמה: רותם כרמלי.

לקריאה נוספת

• ליאור גרנות, ״איך היא סוף-סוף קוראת את הסיפור שלי״ - קריאה פסיכולוגית בנובלה 'בגוף אני מבינה' מאת דויד גרוסמן. מעגלי נפש: רבעון לפסיכולוגיה, גל' 3 (תמוז תש״ע, יולי 2010), עמ' 53–58.
• גרשון שקד, מציאות כבדיון, בדיון כמציאות. הארץ, מוסף ספרים, גל' 488 (כ״ג בתמוז תשס״ב, 3 ביולי 2002), עמ' 4, 13.
• אמיר קלוגמן, גוף פוגש שפה: קריאה פסיכואנליטית בסיפוריו של דויד גרוסמן, הוצאת רסלינג, 2022, הפרק "גוף מדבר את ההבדל בין המינים", עמ' 197–223.
• בגוף אני מבינה, facebook, 7/3/22.

קישורים חיצוניים

• אריאנה מלמד, הג'ינג'י חוזר, באתר ynet, 29 במאי 2002.
• אבי כץ, לאן נעלם המאהב, באתר הארץ, 18 ביולי 2002, 19 ביולי 2002.
• דליה קרפל, קנאת דויד, באתר הארץ, 22 במאי 2002, 22 במאי 2002.