אתר הנצחת השואה במילאנו
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג |
אנדרטת זיכרון לשואה, מוזיאון להנצחת זכר השואה  |
| על שם | שואת יהודי מילאנו |
| כתובת |
Piazza Edmond J. Safra 1 |
| מיקום |
מילאנו |
| מדינה |
איטליה |
| הקמה ובנייה | |
| תקופת הבנייה | ?–2013 |
| תאריך פתיחה רשמי |
2013 |
| קואורדינטות | 45°29′17″N 9°12′30″E / 45.488175°N 9.208225°E |
|
www | |
|
(למפת מילאנו רגילה)   אתר הנצחת השואה במילאנו | |
  | |
אתר הנצחת השואה במילאנו (באיטלקית: Memoriale della Shoah di Milano) הוא יד זיכרון ל-816 יהודי מילאנו והסביבה שנשלחו מרציף 21 (Binario 21) בתחנת הרכבת המרכזית של מילאנו, מילאנו צ'נטראלה, למחנות ריכוז והשמדה, מדצמבר 1943 ועד לינואר 1945.
אתר ההנצחה נפתח לציבור בשנת 2013 על ידי הקהילה היהודית של מילאנו. הוא נבנה באזור 9 ומשתרע על שטח של 7060 מ"ר, וממוקם במפלס הרחוב, מתחת לרציפי הרכבת הפעילים, מול בניין הדואר המלכותי לשעבר.
מטרת אתר ההנצחה הוא ליצור מקום המשלב זיכרון ומקיים דיאלוג ומפגש בין דתות, קבוצות ותרבויות. [1]
יהודי מילאנו בתקופת השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]
רקע על הקהילה היהודית במילאנו לפני השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1928 מנתה הקהילה היהודית במילאנו כ-4,500 איש. בשנות השלושים גדלה הקהילה עד ל-8,000 איש בעקבות הגעתם של יהודים גרמנים רבים, שנמלטו לאיטליה מרדיפות הנאצים.[2]
מספר יהודי איטליה בשנות ה-30 היה בין 40 ל-50 אלף, כאלפית מכלל האוכלוסייה. במפקד האוכלוסין של 1938, לפני פרסום החוקים האנטי-יהודיים, החליט המשטר לבצע מפקד אוכלוסין מיוחד של היהודים באיטליה. על פי המפקד התגוררו באיטליה 58,412 יהודים איטלקים ויהודים זרים. המספר כלל כ-36,000 יהודים בעלי אזרחות איטלקית, ו-9,415 יהודים חסרי אזרחות שהגיעו לאיטליה מראשית המאה ה-20 ומצאו בה מקום נוח להתחיל חיים חדשים. נכללו בו גם יהודים שהמירו את דתם וגם וילדים שנולדו בנישואי תערובת. עם השנים קיבלו חלק מהיהודים הזרים אזרחות איטלקית והשתלבו לגמרי בחיי המדינה. הפרופיל הדמוגרפי של יהדות איטליה באותן שנים היה של ציבור שנמנה עם הבורגנות הבינונית והגבוהה. רמת השכלתם הייתה גבוהה מהממוצע הלאומי. היהודים התרכזו בעיקר במספר קהילות גדולות, ביניהן מילאנו.[3]
ב-1936, בעקבות ההתקרבות בין מוסוליני לבין היטלר החל השלטון הפשיסטי באיטליה להגביר את הצעדים האנטישמים במדינה. מוסוליני בחר להחדיר אנטישמיות לחברה האיטלקית מסיבות פוליטיות בלבד, ולא מצורך אידאולוגי של המשטר הפאשיסטי. האנטישמיות שימשה את מוסוליני להגברת ההסכמה והאחידות בחברה האיטלקית.[4]
ב-1938, בעקבות פרסום חוקי הגזע באיטליה הגיע למילאנו גל חדש של מהגרים יהודים, הפעם מקהילות יהודיות קטנות ברחבי איטליה, שחיפשו מקלט בקהילה יהודית בעלת מוסדות וחברים בעלי כוח והשפעה. הם קיוו שבכוחה של הקהילה במילאנו להגן עליהם בתקופה הקשה שנחתה על יהודי איטליה.[5]
שואת יהודי מילאנו[עריכת קוד מקור | עריכה]
כל עוד הייתה איטליה בגדר מדינה גרורה של גרמניה, נמנע היטלר מלדרוש את גירוש היהודים והשמדתם. חוקי הגזע לא היו פופולרים גם בקרב המפלגה הפשיסטית והניסיון ליצירת כנסים, אירועים ומחקרים בנושא חוקי הגזע נחלו כישלון גורף. מתוך 4 מיליון חברי הקהילה הפשיסטית באיטליה רק 864 נרשמו לכנסים והאירועים שתמכו בחוקי הגזע, ובמילאנו מתוך 10,000 חברי הקהילה הפשיסטית רק 65 נרשמו לאותם כנסים ואירועים אשר תמכו בחוקי הגזע.[6]
מוסוליני סירב לגרש את אזרחיו היהודים, בין היתר על מנת להפגין את עצמאותו כלפי גרמניה, ולכן יהודי מילאנו לא נפגעו עד לנפילתה של איטליה הפאשיסטית. אחרי כן משפחות יהודיות רבות נאלצו לעזוב את בתיהם בין השנים 1941 ל-1943, ועברו להתגורר באזורים כפריים או בהרים, עד לשחרור צפון איטליה בסוף אפריל 1945.
כאמור, מצבם של יהודי מילאנו החמיר עם פלישת גרמניה לאיטליה, כניעתה של איטליה והקמת רפובליקת סאלו בספטמבר 1943. לאחר שהפכה איטליה למדינה כבושה, החליט היטלר שגורלם של יהודי איטליה צריך להיות כגורל אחיהם במדינות הכבושות - רדיפה, גירוש והשמדה. רפובליקת סאלו שיתפה פעולה באופן מלא עם מדיניות זו של הנאצים.
באוקטובר 1943 החלו הנאצים במבצעים של איסוף וגירוש יהודים מאיטליה. ב-1 בדצמבר 1943 החל מבצע לאיסוף וגירוש יהודי מילאנו, בשיתוף פעולה עם המשטרה האיטלקית, ובעזרת מלשינים של המשטר. רבים מתוך 2,000 היהודים שנותרו במילאנו באותה התקופה, הספיקו לברוח. כ-846 יהודים איטלקים נתפסו וגורשו, רובם, בעזרת מלשינים. כל מלשין זכה ב- 1000 ל-9000 לירות לכל יהודי שנתפס[7]
816 מיהודי מילאנו נשלחו להשמדה דרך תחנת הרכבת המרכזית של מילאנו, מילאנו צ'נטראלה. מתוכם הצליחו לשרוד 26 יהודים בלבד.[8][9]
רציף 21 במילאנו צ'נטראלה בזמן השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]
.jpg)
בזמן השואה, שימש רציף 21 בתחנת הרכבת מילאנו צ'נטראלה למשלוח יהודים ומתנגדי משטר איטלקים למחנות ריכוז ומחנות השמדה.[1][10]
רציף 21 היה בנוי מתחת לקומת הרחוב ולא שימש להובלת נוסעים אלא לרכבות דואר, והכניסה אליו הייתה מצידה של התחנה. דבר זה הועיל לנאצים משום שכך יכלו להעמיס את היהודים על קרונות רכבת משא מבלי שהאוכלוסייה המקומית תבחין בכך. קרונות הרכבת הועלו אחר כך בעזרת מעלית מיוחדת לקומת הרחוב של התחנה, לאחר שהם היו סגורים וחתומים, כך שלא ניתן היה להבחין בתכולתם.[11]
בתקופת פעילותו של הרציף בשירות הנאצים, נשלחו ממנו כ-816 יהודים בכ-14 טרנספורטים, מתוכם הצליחו לשרוד 26 יהודים בלבד. המחנות אליהם נשלחו היהודים היו: אושוויץ-בירקנאו, מאוטהאוזן, ברגן-בלזן, רוונסבריק, ופלוסנבירג. חלק מהמשלוחים היו ישירים לגרמניה ופולין, וחלק עצרו קודם במחנות הריכוז פוסולי ובולצאנו, שבאיטליה.
ב-6 בדצמבר 1943 יצא מרציף 21 הטרנספורט הראשון לאושוויץ. ב-15 בינואר 1945, לאחר שלא ניתן היה עוד לנסוע לכיוון אושוויץ, יצא הטרנספורט האחרון אל מחנה הריכוז בולצאנו.[12][13]
הרשימה המלאה של המשלוחים שיצאו מרציף 21:[14]
6 בדצמבר 1943 ← אל אושוויץ
30 בינואר 1944 ← אל אושוויץ
11 בפברואר 1944 ← אל מחנה ריכוז פוסולי← הגעה לאושוויץ ב-22 בפברואר
30 במרץ 1944 ← אל מחנה ריכוז פוסולי← הגעה לאושוויץ ב-5 באפריל
19 באפריל 1944 ←אל מחנה ההשמדה ברגן בלזן
27 באפריל 1944 ←אל מחנה ריכוז פוסולי← הגעה לאושוויץ ב-16 במאי
14 במאי 1944←אל מחנה ריכוז פוסולי← הגעה לאושוויץ ב-16 במאי
9 ביוני 1944 ←אל מחנה ריכוז פוסולי← הגעה לאושוויץ ב-26 ביוני
2 באוגוסט 1944← אל ורונה← הגעה לאושוויץ ב-2 באוגוסט
19 באוגוסט 1944 ←אל בולצאנו←הגעה אל אושוויץ ב-24 באוקטובר
7 בספטמבר 1944← אל בולצאנו← הגעה אל אושוויץ ב-24 באוקטובר
17 באוקטובר 1944← אל בולצאנו← הגעה אל אושוויץ ב-24 באוקטובר
יום וחודש לא ידועים← אל בולצאנו← הגעה אל רוונסבריק ופלוסנבירג
15 בינואר 1945 ← אל בולצאנו[15]
סיפורה של ליליאנה סגרא[עריכת קוד מקור | עריכה]
ליליאנה סגרא נולדה ב-10 בספטמבר 1930 במילאנו, וחיה עם אביה אלברטו סגרא. היא הייתה בת 8 כאשר נכנסו לפועל חוקי הגזע, וכמו כל הילדים היהודים, לא יכלה ללמוד יותר בבית ספר ציבורי.[16]
כאשר רצו הנאצים לשלוח את סבה להשמדה, הצליח אביה לקבל היתר להשאירו בבית אבות באיטליה. אך מאוחר יותר, הסבא נשלח לאושוויץ ונרצח בתאי הגזים. בדצמבר 1943, אביה של ליליאנה ניסה לברוח יחד איתה ועם שני בני דודים לשווייץ, אך הם נתפסו על ידי משמר הגבול השווייצרי ונשלחו חזרה לביתם. זמן קצר לאחר מכן, הם נשלחו לכלא סן ויטורה במילאנו (אנ'), שם נכלאו למשך 40 יום.
ב-30 בינואר 1944 נשלחו ליליאנה ואביה אלברטו מרציף 21 בטרנספורט לאושוויץ. אביה נשלח להשמדה, וליליאנה שהייתה בת 13, הצליחה לשרוד עד לסיום המלחמה. היא שוחררה לבסוף ב-1 במאי 1945, והייתה אחת מבין 25 השורדים מ-776 הילדים בני 14 ומטה שנשלחו מאיטליה לאושוויץ.
שנים לאחר שחרורה היא כתבה ספר על מה שעבר עליה באושוויץ ועל חייה לאחר המלחמה.[17] היא הוזמנה לשאת דברים במעמד פתיחת אתר ההנצחה ברציף 21 בינואר 2013. בזמן שעמדה על הרציף, סיפרה את סיפור הישרדותה בשואה.
הקמת אתר ההנצחה ברציף 21[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרעיון להקים אתר הנצחה ברציף 21 החל להתגבש ב-2002 על ידי יהודים איטלקים שורדי שואה והקהילה היהודית באיטליה. תחנת הרכבת נבחרה להיות אתר ההנצחה לזכר השואה במילאנו, בשל היותה המקום היחידי שלא ניזוק בהפצצות בעלות הברית, ונשמר בשלמותו גם לאחר המלחמה.
בשנת 2004 גויסו האדריכלים גידו מורפורגו ואוג'ניו ג'נטילי טדסקי להכין תוכנית אדריכלית לאתר.[18]
ב-26 בינואר 2010 התקיים טקס הנחת אבן הפינה לאתר. בדצמבר הושלמו שיקום הרציף ובניית משרדים. הוקמה ספרייה באופן חלקי, אך העבודות נעצרו עקב מחסור בתקציב. הושק קמפיין לגיוס תרומות כדי להמשיך את הבנייה. הקמפיין נחל הצלחה, וב-2012 הבנייה חודשה.
אתר ההנצחה נפתח באופן רשמי ב-27 בינואר 2013 בטקס חגיגי. הטקס נערך על ידי פרוצ'ו דה בורטולי ורוברטו יאראק, הנשיא וסגן הנשיא של עמותת אתר ההנצחה של השואה במילאנו, ובהשתתפות ניצולי שואה איטלקים, ראש ממשלת איטליה מריו מונטי, הארכיבישוף של מילאנו אנג'לו סקולה (אנ'), הרבנים אלפונסו ארביב וג'וזפה לאראס, ראש עיריית מילאנו ג'וליאנו פיסאפיה, תורמים וחברי הקהילה היהודית.
נאום הסיום של הטקס נישא על ידי ליליאנה סגרא.
מבנה אתר ההנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר ההנצחה משתרע על פני שטח של כ-7000 מ"ר על פני שתי קומות, קומת קרקע ומרתף. במהלך הבנייה, שימרו את המבנה המקורי של הרציף.
המבנה מחולק לשני מתחמים עיקריים: אזור ההנצחה, שנועד להנציח את קורותיה של יהדות מילאנו בשואה ולהביא תיעוד היסטורי של הטרנספורטים שנשלחו מהתחנה; אזור "המעבדה של הזיכרון", מערכת של חללים משולבים המוקדש ללימוד, מחקר ותיעוד, ומאפשר מפגש ודיאלוג בין-תרבותי.
מסלול הביקור ברציף מתחיל בחלל המציג עדויות של ניצולים, תמונות וחפצים, המביאים סיפורים אישיים של יהודים ממילאנו. בהמשך נכנסים המבקרים לצינור המדמה מסלול לא ידוע, ובסופו מגיעים לרציף המסילה. ברציף מוקרנים על הקיר שמותיהם של היהודים שנשלחו אל מותם.
מטרת מקימי אתר ההנצחה היא להשתמש במרחב התחנה לא רק כאתר זיכרון לאסון היהודי, אלא כאתר לימודי, כך שכל מי שמבקר באתר יוכל להתרשם רגשית וללמוד על ההיסטוריה של השואה.
הקרון[עריכת קוד מקור | עריכה]
ברציף יש קרון רכבת משא מקורי, שבו נשלחו מתנגדי המשטר האיטלקים והיהודים. הקרון עשוי מעץ ויש בו רק 2 חלונות בצידי הקרון. אורך הקרון הוא כ-9 מטרים ורוחבו כ-3 מטרים. על כל קרון הועמסו בין 60–80 איש, בצפיפות נוראית .[19]
המסע בקרון ארך בין 3 ל-7 ימים, ללא אוכל ומים. דלי היה בפינה כשירותים. רבים לא שרדו את המסע בקרון. לאחר המסע, נמנעו הגרמנים מלעלות לקרון לנקות אותו, מחשש למחלות, ולכן שלחו את היהודים לעשות זאת.
קיר השמות [עריכת קוד מקור | עריכה]
קיר השמות המוצג מעל פסי הרכבת ברציף, בסיום מסלול הסיור באתר, נועד להמחיש למבקרים את גודל האסון.
הקיר מציג במסך וידאו 816 שמות של יהודים שנשלחו להשמדה. שמות הנספים מופיעים בצבע לבן ושמות הניצולים מופיעים בצבע אדום, כשבכל רגע שם אחר מופיע מוגדל על המסך.
הספרייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הספרייה באתר יכולה להכיל עד 45,000 כרכים. קירות הספרייה עשויים זכוכית, ובנויים כך בשביל להבטיח בידוד קול הולם והכרחי, בשל רעש הרכבות בתחנת הרכבת הפעילה מעל האתר. הספרייה מיועדת בעיקר לצעירים וכל הספרים בה קשורים לתיעוד השואה. ליד הספרייה נבנה אודיטוריום לכנסים והרצאות.[20]
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של אתר הנצחת השואה במילאנו- אתר ההנצחה של השואה במילאנו, באתר Where Milan
Giorno della memoria 2012 - Liliana Segre, סרטון באתר יוטיוב (באיטלקית)- Binario 21 - Memoriale della Shoah di Milano, סרטון באתר יוטיוב (באיטלקית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 על אתר ההנצחה
- ^ ליליאנה פיצ'וטו פארג'ון, המדיניות האנטי-יהודית של הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית 1943–1945, יד ושם יז-יח, 1987, עמ' 1
- ^ ליליאנה פיצ'וטו, טבלאות סטטיסטיות על השואה באיטליה : מנגנון הגירושים - מבט מקרוב, יד ושם לג, עמ' 243–278
- ^ Michele Sarfatti, The Jews in Mussolini's italy, University of Wisconsin Press, עמ' 183-189
- ^ דניאל קארפי, איטליה הפאשיסטית והיהודים בשנת 1922 - 1945, בשביל הזיכרון 19, 1997, עמ' 4–12
- ^ suzan zuccotti, italiand and the holocaust, Peter Halban, London, עמ' 50
- ^ suzan zuccotti, the italians and the holocaust, Peter Halban, London, עמ' 156
- ^ לני יחיל, השואה - גורל יהודי אירופה 1932–1945, יד ושם, עמ' 561
- ^ Renzo De Felice, The Jews in Fascist Italy: A History, Enigma Books New York, 2001, עמ' 461
- ^ סרט זיכרון מהאתר
- ^ מבנה האתר
- ^ professor renzo de felice, the jews in fascist italy - a history, enigma books new york, עמ' 457
- ^ Renzo de Felice, The jews in Fascist Italy: A History, Enigma Books New York, עמ' 478
- ^ About us, האתר הרשמי של אתר ההנצחה של השואה במילאנו
- ^ הנתונים מופיעים בעלון הניתן למבקרים באתר ההנצחה
- ^ עדות של ליליאנה על תקופתה באושוויץ ועל ספרה
- ^ על הספר (באיטלקית)
- ^ http://www.memorialeshoah.it/italiano/progettoarchitettonico.html (הקישור אינו פעיל, 31 במאי 2018)
- ^ האתר הרשמי של אתר ההנצחה של השואה במילאנו
- ^ סרטון הסבר על אתר ההנצחה