ארנסט שטהר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ארנסט שטהר
Ernst Stöhr
לידה 1 בנובמבר 1860
סנקט פלטן, אוסטריה עריכת הנתון בוויקינתונים
התאבד 17 ביוני 1917 (בגיל 56)
סנקט פלטן, אוסטריה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים האקדמיה לאמנויות בווינה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ארנסט שטהרגרמנית: Ernst Stöhr;‏ 1 בנובמבר 186017 ביוני 1917) היה צייר, משורר ומוזיקאי אוסטרי ומייסד שותף של הזצסיון הווינאי.[1]

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארנסט שטהר נולד ב-1 בנובמבר 1860, הרביעי מבין חמישה בניו של יצרן הכינורות, קרל שטהר. הייתה לו ילדות מוגנת המאופיינת באהבת אביו למוזיקה ובטיפולו של אמו. דודו, לודוויג שטהר, מורה למוזיקה, מלחין וראש אגודת סנקט פלטן למוזיקה, גר גם הוא באותו הבית. ארנסט שטהר חלק איתו לא רק אהבה למוזיקה אלא גם קשר הדוק לטבע. כישרונותיו של שטהר, בנוסף ליכולת הציור, הייתה גם בשירה ומוזיקה. אלה ניכרו כבר בשלב מוקדם. שטהר היסס לגבי איזה מכישרונותיו עליו לפתח.[2]

הוא החליט לצייר והחל ללמוד ב-Kunstgewerbeschule בווינה בשנת 1877. בשל השכלתו הרחבה, היה שטהר מחובר לחוגי אמנים שונים והפך לחבר בהאגנבונד. אבל ההכשרה הפורמליסטית בבית הספר לאומנויות ומלאכה דחתה אותו. הוא עזב בשנת 1879 ועבר לאקדמיה לאמנויות, שם עבד עם קרל רודולף הובר ואוגוסט אייזנמנגר. אך גם כאן נלחם שטהר באקדמיה בגישתה ההרואית-רומנטית, והיה חלק מהעימותים עם דרך האמנים הממוסחרת. הוא עזב את האקדמיה בשנת 1887, והחל להרבות בנסיעות. בין הנסיעות הוא תמיד נסוג לבידוד. בעיות כלכליות אלצו אותו לחזור לווינה.

ייסוד הזצסיון הווינאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1895 ארגן שטהר תערוכה עבור תיאודור פון הורמן, מבקר מוקדם של האקדמיה, שעורר סערה גדולה. כעבור שנה הוא הפך לחבר בקונסטלרהאוס בווינה, ובאותה שנה קבל פרס על תמונתו "בערב חג המולד". הוא היה אחד ה"נערים" סביב גוסטב קלימט, שעזב את ה"קואופרטיב" והקים את "אגודת האמנים החזותיים", מה שמכונה "הזצסיון הווינאי", עם קולומן מוזר, קרל מול ו-15 אמנים נוספים בשנת 1897.

באמצעות מספר רב של מאמרים פרוגרמטיים במגזין Ver Sacrum, מילא שטהר תפקיד מכריע בדימוי העצמי של קבוצת האמנים החדשה, והיה פרודוקטיבי ביותר בתקופה זו. עבור אחיו, הרופא הרמן שטהר, הוא תכנן את ציור החזית "רפואה" בביתו בסנט פולטן בשנת 1898.

הוא התחתן עם בת דודתו פרידריקה טירמן, ובנה סטודיו ליד בית המלון שלה על אגם ווכיין. מכונת הדפוס שלו מאפשרת לו להתנסות בטכניקות הדפסה שונות. הגיליון ה-12 של ור סקרום מוקדש לו בלבד ועוצב על ידו. שטהר השתתף באופן אינטנסיבי בתצוגות רבות של העמותה, כולל התערוכה ה-14 החשובה בתערוכת 1902 "תערוכת בטהובן", שבקטלוג שלה כתב את הקדמה.

מלנכוליה ודיכאון[עריכת קוד מקור | עריכה]

שטהר ספג מכת גורל קשה בשנת 1902, כאשר דודו לודוויג, שאותו העריץ ובו טיפל בעבר במשך זמן רב, נפטר בגלל עבודה אינטנסיבית. בשנת 1904 הוא מיהר לסנט פולטן מכיוון שאמו חלתה קשה. שטהר טיפל בהם במסירות כמו גם אביו בשנת 1909.

הטיפול והאובדן של יקיריו הכניס את שטהר למצב של עצב ודיכאון, דבר שהתבטא גם בתמונותיו. שטהר העצים את עיסוקו בדת ובפילוסופיה. בשנת 1915 קיבלה "תמונת ישו" את פרס רייכל. כניסתה של איטליה למלחמת העולם הראשונה, הפכה את אזור ווכיין לאזור מלחמה, מה שהכניס את שטהר לדיכאון עמוק. הוא יצר בתקופה זו תמונות העוסקות במצבים חסרי תקווה, כמו מוות.

בשנת 1917 הוא נלקח לסנטוריום טולן, ששחרר אותו לאחר מספר שבועות. שטהר נסע לסנט פולטן, ושם התאבד ב-17 ביוני במטבח בית הוריו.

הערכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באמצעות עבודתו המגוונת כמשורר, מוזיקאי וצייר מעולה, ניתן לתאר את שטהר כחלוץ התפיסה הכוללנית. ציורי הנוף והדיוקנאות שלו שואבים בחלקם מקאנון הסגנונות של המאה ה-19, שהוא נלחם בהם בעצמו. מאפיין של יצירתו של שטהר הוא הניסיון להכניס את תחושת האמן ליצירתו. כמעט לכל יצירותיו יש את התוכן הסמלי המשותף, מה שהפך את שטהר לאחד הנציגים העיקריים של הסמליות האוסטרית.

ההתמודדות עם סגנונות וצורות רבות ושונות (קטעי מוזיקה, שירים, דרמות) הפכו את שטהר לאמן האוניברסלי ביותר של הזצסיון. אך חוסר היציבות שלו מנע ממנו לעשות זאת יותר, וליישם את כל החזונות שלו ובסופו של דבר הביא לכך שהוא האפיל עם האישיות האמנותית הגדולה שלו על הזצסיון.

האוסף של ארנסט שטהר נמצא במוזיאון העיר סנט פולטן. ציורים חשובים מצויים במוזיאונים בווינה.

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ארנסט שטהר בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Josef Engelhart (Hrsg.): Ernst Stöhr zum Gedächtnis. Frisch, Wien 1918
  2. ^ Stöhr Ernst