אקמק
אקמק, (מילה טורקית, שמשמעותה היא לחם) הוא סיפור ידוע של אשר ברש על תקופת שלהי השלטון העות'מאני בארץ ישראל. הסיפור נלמד בישראל בבתי הספר במשך הרבה שנים והפך במידה מסוימת לסמל לתקופה.
הסיפור פורסם לראשונה ב”הפועל הצעיר”, כרך 13 גיליון 46–47, עמ’ 47-48, ב-19.9.1920 ותוך זמן קצר פורסם ב”הצפירה”, עמ’ 23 ב-13.10.1920[1].
הסיפור יצא לאור שוב ושוב, בקובץ הסיפורים של אשר ברש “עלי אדמות”, ב"הוצאת מצפה”, תל אביב, תרצ”ו 1936, באנתולוגיה "מבחר הספור הארץ-ישראלי: אנתולוגיה של הפרוזה הארצישראלית החדשה בצירוף הערכות ספרותיות", ברבעון להיסטוריה של האוניברסיטה הפתוחה, זמנים מספר 126 (2014), בגיליון שהוקדש למאה שנה לפריצת מלחמת העולם הראשונה, כסיפור מייצג של מלחמת העולם הראשונה ועוד.
עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הסיפור נארג סביב מפגש של המספר עם חייל עות'מאני בתקופת התפוררות הצבא העות'מאני בארץ ישראל וכיבושה על ידי הצבא הבריטי. המספר, שהוגלה מביתו על ידי השלטון העות'מאני, מתגורר בחיפה ולביתו השכור מזדמן החייל, שמראהו מעיד על מצבו הרע. נוצרת אינטראקציה קצרה בין החייל ובין ילדי המספר והחייל מבקש "אקמק", מקבל פרוסת לחם ועוזב.